"אפס שירות, גועל נפש": עורך דין תבע בן של לקוח

ביום קיץ רגיל ב-2022 צלצל הטלפון במשרדו של עו"ד מיכאל סלם. על הקו היה דניאל חיים - לא לקוח, אלא בנו של לקוח ותיק. השיחה היתה קצרה, לא נעימה, ובעיקר היא הולידה מסכת משפטית שהגיעה לשיאה לאחר כשלוש שנים, באולם בית משפט השלום בירושלים. השופטת מרים קסלסי הכריעה באחרונה בתביעת לשון הרע שהגיש סלם נגד חיים, בעקבות ביקורת שפרסם האחרון בגוגל: "אפס שירות גועל נפש". הסיפור הזה, שהוא פשוט למראית עין, שופך אור מעניין על המתח שבין חופש הביטוי לבין הזכות לשם טוב, בייחוד בעידן שבו משפט פוגש מרשתות חברתיות, וביקורת אחת יכולה להפוך לקרב משפטי של ממש.

עו"ד סלם טיפל במשך שנים בהעברת זכויות בנכס מקרקעין בבית שמש, תהליך שארך זמן רב - כ-12 שנה - והעיכובים בו נבעו, לטענתו, מנסיבות שלא היו בשליטתו: סירוב יורשים לשתף פעולה, הליכים משפטיים נלווים, ותוקף שאבד לאישורים לטאבו. מנגד, הלקוח - אביו של הנתבע - טען שהתהליך היה ממושך יתר על המידה, אך למרות האכזבה, הוא לא פנה בתלונות.

ואז הגיע הטלפון. דניאל, שמתגורר בנכס המדובר ואף מפעיל בו מספרה, ביקש לדבר עם עורך הדין בנוגע לטיפול המשפטי או אולי לעניין נוסף הקשור לנכס. אף אחד מהצדדים לא זכר בדיוק את תוכן השיחה, אך שניהם הסכימו כי טונים לא נעימים נשמעו. עו"ד סלם טען שהסביר באדיבות כי אינו יכול למסור מידע למי שאינו לקוח, בשל חיסיון מקצועי. חיים, לעומתו, זכר ניסוח אחר: "מי אתה בכלל, אל תתקשר אלי לפה, אתה לא לקוח שלי ואני לא חייב לתת לך מידע".

"חתיכת יצור בלי טיפת כבוד"

אם היתה זו שיחה לא נעימה, הרי שההמשך כבר היה גולש למחוזות אחרים. באותו יום, פרסם חיים ביקורת בעמוד הביקורות של גוגל תחת שמו המלא: "אפס שירות גועל נפש". לא הסתפק בכך, וביום שלמחרת שלח לעו"ד סלם הודעת ווטסאפ, שבה כתב בין השאר: "שמע אתה חתיכת יצור בלי טיפת כבוד, בלי טיפת שירות. מי אתה בכלל... אני אקח עורך דין אחר יש מיליונים, תן גז, סלאמת".

• הסכסוך במתנ"ס הסתיים בפיצוי בסך 75 אלף שקל
• אדם שתביעתו נדחתה ניסה להגישה בבית משפט אחר - מה נפסק?

עו"ד סלם, שזיהה את ההודעה כמגיעה ממספר שאינו מזוהה אצלו, חסם מיד את הפונה. הביקורת בגוגל, כך סיפר בהמשך, לא היתה ידועה לו באותה העת. רק לאחר כשנה, בעקבות פנייה של לקוח, הוא התוודע לקיומה. גם אז, לטענתו, לא היה קל לזהות את הכותב, אך לבסוף הצליח לאתר את חיים דרך פרסום של המספרה בכתובת הנכס שהוא מכיר.

כעבור שנה וחצי ממועד הפרסום, שלח בא כוחו של סלם מכתב התראה לדניאל חיים, ובו דרש פיצוי בסכום כולל של 50 אלף שקל והסרת הפרסום בתוך 24 שעות. חיים נענה מיידית להסרת הביקורת ואף התקשר להודיע על כך, אך הדרישה הכספית נותרה בעינה. אביו של הנתבע לא עמד מנגד. הוא הגיע למשרד עורך הדין, התנצל בשם בנו, ואף הבטיח להביא אותו למחרת להתנצלות אישית. אלא שסלם סירב לפגוש את חיים. למרות זאת, למחרת הופיעו האב והבן במשרד — וסלם, לדברי פסק הדין, גירש את חיים מהמקום ואף איים לקרוא למשטרה.

התביעה, שהוגשה לפי חוק איסור לשון הרע, דרשה את הסכום המקסימלי הקבוע בחוק לפיצוי ללא הוכחת נזק - 80 אלף שקל. אך כאן נכנסה השופטת קסלסי לעובי הקורה והחלה לבחון את השאלה המרכזית: האם מדובר בלשון הרע, ואם כן, האם עומדות לנתבע הגנות הקבועות בחוק?

• יזם מנוסה: הסכמי הממון והגירושים - למראית עין
• נפל מגג של מפעל - וזה הפיצוי שיקבל
• תוכן שיווקי "הקרנות הפאסיביות מהוות 60% מהענף"

"סירוב לתת שירות - הוא גם שירות"

כבר בתחילת פסק דינה, מציינת השופטת כי אין מחלוקת שהאמירה "אפס שירות גועל נפש" יכולה להיחשב לשון הרע, וכי הפרסום באינטרנט עונה על ההגדרה של "פרסום" בחוק. אלא שהשאלה אינה אם זו לשון הרע כשלעצמה, אלא האם הנתבע חוסה תחת אחת ההגנות הקבועות. בדיון מעמיק, ניתחה השופטת את סעיף 15 לחוק, הקובע כי אדם יכול להיות מוגן מתביעה אם פרסם דבר מה בתום לב, ובנסיבות מסוימות — כגון הבעת דעה לגיטימית על שירות ציבורי או עניין ציבורי. עורך הדין סלם, אף שאינו עובד ציבור, מספק שירות לציבור, והדיון בשירות שהוא מעניק אכן יכול להיחשב עניין ציבורי.

השופטת הסבירה כי גם אם התובע פעל באדיבות, והנתבע הוא שהתלהם, עדיין "זכותו של הנתבע להביע את דעתו הסובייקטיבית בנוגע לשירות שקיבל. גם סירוב לתת שירות, הוא שירות, וכן רשאי להביע את סלידתו האישית מהתנהגותו זו של התובע כלפיו". היא אף ציטטה את השופטת עדנה ארבל בפסק דין בן גביר נ' דנקנר: "חירותו של כל אדם לומר את דברו, להביע מחשבות ואף להטיח ביקורת קשה בלשון בוטה, חריפה ואף מתלהמת, כלל אינה שנויה במחלוקת".

כחלק מהנימוקים לזיכויו של הנתבע, הדגישה השופטת כי אמירות מעין אלה, בייחוד כשהן נכתבות במרחב האינטרנטי, נתפשות כיום אחרת. הציבור כבר לא מייחס להן משקל כמו בעבר, במיוחד כאשר מדובר בהתבטאות חד פעמית. השופטת אף הפנתה לפסק דין נוסף בו נקבע כי התבטאות של לקוח מאוכזב ברשת אינה בהכרח בסיס לתביעה מוצלחת, במיוחד כשאין בה מטען שלילי יוצא דופן. לדבריה, "פגיעתה המסתברת בשם הטוב תהיה בדרך כלל פחותה... הציבור למד לתת משקל נמוך לתגובות כאלו, כמו ל'טוקבקים'". בנוסף, ציינה כי היו גם ביקורות חיוביות אחרות על אותו עורך דין - שלוש חיוביות ואחת ניטרלית — מה שמרכך את הפגיעה, ככל שהיתה כזו.

בסופו של דבר, קבעה השופטת כי עומדת לנתבע הגנת "הבעת דעה", ואף אם לא הייתה עומדת לו הגנה זו, הרי שהנסיבות - הסרת הפרסום המיידית, הרצון להתנצל, וסבירות שלא נגרם נזק ממשי - היו מביאות לפיצוי סמלי בלבד. "לא היה עולה על 3,000 שקל", כתבה. בהערה לא שגרתית, העלתה השופטת תהייה באשר לכדאיות עצם הגשת התביעה: "מה שמטיל ספק בכדאיות הגשת תביעה מעין זו, במיוחד בהיות התובע עורך דין, שהרי בעצם הגשת התביעה ומתן פסק דין, יש כדי להעלות מחדש פרסום ישן נושן".

בסופו של דבר נדחתה התביעה, ועו"ד סלם חויב לשלם לנתבע 8,000 שקל כהוצאות משפט, בהתאם לתעריף המינימלי של לשכת עורכי הדין.

האם היה מקום לעורך הדין לתבוע את בנו של הלקוח, ולא את הלקוח עצמו?

בפועל, הפרסום נעשה על ידי הבן, ולכן הוא הנתבע הישיר, אך ניתן לשאול אם נכון היה לפנות תחילה ללקוח האב, שהיה צד ותיק ומכובד ביחסי העבודה, ולנסות לפתור את הסכסוך במסגרת המשפחתית. השופטת רומזת לכך כאשר היא מתארת את ניסיונות האב להביא לפיוס, כולל לנשק את ידו של עורך הדין - מחווה חריגה בימינו. התעקשותו של סלם לסרב לפשרה גם כשנראה שהנזק הוסר, מעוררת שאלה ערכית על שיקול הדעת של עורך דין המייצג את עצמו.

האם לעורך הדין היתה חובה אתית או מקצועית לדווח ללשכת עורכי הדין על ההתבטאות נגדו?

לא קיימת חובה כזו בחוק או בתקנות לשכת עורכי הדין, אלא אם מדובר בעבירה פלילית, לשון איומים, או מסכת הטרדה חמורה. עם זאת, ייתכן שעורך דין עשוי לבחור לדווח על הכפשה פומבית חמורה שנוגעת למוניטין מקצועי. במקרה זה, קשה לטעון שהתבטאות אחת, גם אם גסה, מצד אדם שאינו לקוח, מצדיקה פנייה לרשויות אתיקה.

האם עצם העובדה שהנתבע לא היה לקוח שוללת ממנו את הזכות לבקר את עורך הדין?

לכאורה כן, אך מבחינה משפטית ומוסרית, לא בהכרח. השופטת דווקא מדגישה שלנתבע יש אינטרס אישי מובהק, כמי שמתגורר בנכס ולמעשה מושפע ישירות מהטיפול המשפטי. כלומר, גם מי שאינו לקוח פורמלי, עשוי להיחשב "צרכן עקיף" או "צד מושפע", ולכן עשוי ליהנות מהגנת חופש הביטוי ביחס להתנהלות כלפיו.

האם היה על השופטת להכריע גם בשאלת הסגנון של הביקורת ולא רק בזכות לומר אותה?

בית המשפט נדרש לשאלה הזו בעקיפין. אף שנכתב כי הציבור התרגל לסגנונות בוטים ושיש "משקל נמוך" לביקורות מהסוג הזה, לא התקבלה עמדה נורמטיבית מובהקת ביחס לסגנון של חיים. במלים אחרות, פסק הדין קיבל את הביקורת כלגיטימית למרות הסגנון, אך לא נבחן האם קיימת חובה ציבורית לנסח ביקורת בגבולות תרבותיים מסוימים. שאלה זו נותרה פתוחה.

האם היה מקום לדרוש סליחה רשמית מהנתבע כתנאי להסרת הפרסום?

התובע לא דרש התנצלות כתובה, אך גם כשזו הוצעה בעקיפין, סירב לקבלה. השופטת מתארת זאת כאילו יש בכך החמצת הזדמנות לסיום ראוי. לא קיימת חובה משפטית לקבל התנצלות, אך ייתכן שבחינת עקרונות של פיוס, יעילות דיונית, וחיסכון במשאבים ציבוריים, היו תומכים במהלך כזה. עצם הסירוב לקבל התנצלות מעיד על נוקשות אישית שהובילה לתוצאה נגדית.

האם ייתכן שנפסקו הוצאות נגד עורך הדין דווקא בגלל שהוא עורך דין?

ייתכן שכן. פסק הדין כולל אמירה מרומזת שלפיה מעצם זהותו של התובע כעורך דין, מצופה ממנו להבין את חוסר הכדאיות שבהליך משפטי כזה. השופטת כותבת: "מה שמטיל ספק בכדאיות הגשת תביעה מעין זו, במיוחד בהיות התובע עורך דין". ניתן להבין מכך שהוא נבחן בסטנדרט גבוה יותר, ונדרש להפגין שיקול דעת מקצועי גם כשהוא עצמו צד.

האם יש הבדל בין לשון הרע שנאמרת בעל פה לבין כזו שמתפרסמת באינטרנט?

החוק מתייחס לפרסום לשון הרע הן בעל פה והן בכתב, אך הפרסום ברשת נחשב עוצמתי יותר, בין השאר בשל הפוטנציאל הוויראלי. עם זאת, במקרה הזה, השופטת מדגישה כי מדובר בפרסום "ישן, נושן", שבוצע פעם אחת בלבד, ונמחק במהרה. לכן עוצמת הנזק שנגרמה בפועל נחשבה מזערית, בניגוד לפוטנציאל התיאורטי.

מה ההשלכה של פסק הדין הזה על עסק קטן שמקבל ביקורות שליליות?

פסק הדין מאשר, הלכה למעשה, את חופש הציבור להביע דעה גם אם היא קשה, כל עוד מדובר בתחושת אמת ולא בהשמצה שקרית שיטתית. הוא שולח מסר ברור: בתי המשפט לא ימהרו להתערב אלא אם מדובר בפגיעה חמורה, מתמשכת או כזו שנעשית מתוך זדון. עסקים קטנים שרואים ביקורת שלילית צריכים לחשוב פעמיים לפני הגשת תביעה, בעיקר אם הפרסום נמחק, והמבקר לא חזר על דבריו.

במקרה אחר, פוסט בפייסבוק שעורר סערה אדירה באופקים, הוביל לתביעת לשון הרע שהגיעה באחרונה להכרעה. הכותב, משה דראי - אז מנהל חדר הכושר במתנ"ס המקומי - לא חסך במלים. תחת הכותרת "שפחות מין במתנ"ס אופקים", הוא שטח האשמות חמורות שכללו ניצול מיני של עובדות, מינויים מפוקפקים, בזבוז כספי ציבור, ואפילו טענות לזיופים פליליים. הפוסט, שנראה בתחילה כזעקה ציבורית, התגלה בבית הדין כסיפור אחר לגמרי: סיפור של דרישה להעלאת שכר, איום מרומז, ומאבק מתוקשר בין עובד ממורמר להנהלה שמאסה בו. בפוסט שהעלה דראי, נכתב בין היתר: "רכבת הנשים הצעירות והמגויסות חדשות לבקרים במתנ"ס התוסס... כאמור 'שפחות מין'. נשים שניקנו והושתקו באמצעות קידום, שכר גבוה, ומעמד מועדף". הוא איים לחשוף "תמונות המדברות בעד עצמן", הקלטות ומסמכים פליליים, וחתם את דבריו בקריאה לתושבי אופקים: "לא ללכת לשום מקום!". דראי הבטיח להפיץ מאות פוסטים נוספים, והאשים את מנהל המתנ"ס, שי אלקלעי, בהובלת "מערכת היחסים והכספים שזורמת לידיים עלומות", תוך ציון סכומי עתק, מינוי מקורבים, "עובדים וירטואליים" ואפילו מקרר שמעולם לא סופק. התמונה המצטיירת הייתה של מוסד מושחת מהיסוד, שבו "השתיקה", כך לדבריו, הרסה את בריאותו.