גירושים פרידה מריבה הסכם ממון
צילום: Istock

בגידה כלכלית - האשה החזיקה בדירה ולא סיפרה לבעל; מה קורה כשמתגרשים?

בית המשפט רואה בחומרה בגידה כלכלית ומעניש על כך - חלוקת הכספים בגירושים היא לרעת הצד הבוגד; מה זאת בגידה כלכלית, איך היא מתרחשת ואיך מאתרים נכסים שהוברחו?

עמית בר |

בגידה כלכלית בין בני זוג היא תופעה שכיחה ומאוד כואבת. במקרים רבים היא מתגלה רק כשהנישואין עומדים בפני סיום. התופעה מתרחשת כאשר אחד מבני הזוג מסתיר נכסים, נכסי נדל"ן או מקורות הכנסה משותפים, ולעיתים אף פועל במכוון להקטין את זכויותיו של הצד השני. הסתרת נדל"ן היא אחת הצורות המורכבות יותר של בגידה כלכלית, בשל המשמעות הכלכלית הגדולה של הנכסים הללו על חיי בני הזוג והמשפחה כולה.

בגידה כלכלית בתחום הנדל"ן יכולה להתבטא בדרכים רבות ושונות. יש מצבים לא מעטים של הסתרת נכס שנרכש במהלך הנישואין: אחד מבני הזוג רוכש דירה או בית ורושם אותם על שמו בלבד, תוך הסתרת המידע מבן הזוג השני. כך הוא מבטיח לעצמו יתרון כלכלי במקרה של פרידה.

מכאן יש הסתעפויות של הסתרות - הסתרת הכנסות משכירות כאשר אחד מבני הזוג גובה דמי שכירות מנכס משותף ולא מעביר את ההכנסות לקופה המשותפת. הכסף מופקד בחשבון פרטי או משמש למטרות אישיות.


ישנם גם מקרים שבהם בן זוג משתמש בנכס משותף כערבות להלוואה פרטית, לעיתים ללא ידיעת הצד השני, ובכך מפחית את ערך הנכס לקראת חלוקת הרכוש. מצבים נוספים שמתרחשים הם העברת נכסים לקרובי משפחה במחיר מופחת.

משרדי עורכי הדין שזוכים להרבה חשיפה ומי המאכזבים
אתר ביזפורטל וחברת הדאטה והמחקר Makam, משיקים מדד שמדרג את החשיפה של משרדי עורכי הדין בתקשורת המקומית - הנה עורכי הדין המדוברים ביותר; וגם מי המשרדים הגדולים ביותר?

מה אומר החוק בישראל?


חוק יחסי ממון בישראל קובע שכל הרכוש שנצבר במהלך חיי הנישואין ייחשב כרכוש משותף ויאוזן בין בני הזוג במקרה של פרידה, גם אם הנכסים נרשמו רק על שם אחד מהם. עם זאת, ישנם חריגים כמו נכסים שנרכשו מכספי ירושה או מתנה, או כאלה שהוגדרו כנפרדים בהסכם ממון.

בתי המשפט בישראל נוהגים להתייחס בחומרה לבגידה כלכלית. במקרים שבהם מוכח שבן זוג הסתיר נכסים או פעל להקטנת ערכם במסגרת איזון המשאבים, בית המשפט יכול לסטות מחלוקה שוויונית של הרכוש.


המנגנונים לחשיפת בגידה כלכלית


כשמתעורר חשד להברחת נכסים, ניתן להפעיל כמה מנגנונים משפטיים, הראשון הוא חובת גילוי: בהליכי גירושין חלה חובה על כל אחד מבני הזוג לחשוף את כל הנכסים, ההכנסות והחובות. כמו כן, ניתן להגיש בקשה לצווי גילוי מסמכים מבנקים, רשות המסים ובתי השקעות וחברות ביטוח שמנהלות את הכספים.

אפשר גם באם יש חשד מוחשי להברחת נכסים למנות רואה חשבו שיחקור את הטענות ויאתר נכסים מוסתרים.


במקרה שדווח לאחרונה, גבר התלונן כי אשתו הסתירה ממנו נכס נדל"ן שנרכש במהלך הנישואין ונרשם על שמה בלבד. בתהליך הגירושין התגלה כי הנכס הושכר לאורך שנים, והאישה הסתירה את דמי השכירות. בית המשפט קבע כי הנכס ייחשב כרכוש משותף, ואף חייב את האישה לשלם פיצויים לבעל על הכנסות השכירות שהוסתרו.


במקרה אחר, פסק בית המשפט לענייני משפחה כי בגידה כלכלית מצדיקה סטייה מהחוק ואיזון לא שוויוני לטובת הצד השני. בית המשפט ראה בכך פגיעה מהותית באמון הכלכלי שבבסיס הקשר הזוגי.


איך מגנים מפני בגידה כלכלית?

אחד הכלים המרכזיים להגנה מפני בגידה כלכלית הוא הסכם ממון. הסכם זה מאפשר לשני בני הזוג להגדיר מראש את חלוקת הרכוש במקרה של פרידה, ובכך להקטין את הסיכוי להברחת נכסים. ניתן גם להוסיף סעיפים שמטילים סנקציות במקרה של גילוי הסתרה או מניפולציות כלכליות.

הגב לכתבה

השדות המסומנים ב-* הם שדות חובה
הלוואה חשבונות
צילום: freepik

המלווה דרש כמעט מיליון שקל - ביהמ"ש הכיר רק בכ-60 אלף

פסק דין בפרשה של הלוואות במינימרקט ממודיעין קובע כי מלווה חוץ־בנקאי, שדרש מהלווה כ-900 אלף שקל בטענה לחוב תופח וריביות, הצליח להוכיח רק שבריר מהסכום. לאחר שנים של התדיינות, בית משפט השלום בפתח תקווה ביטל את ההסכם החוץ־בנקאי וקבע כי יש להשיב למלווה רק את סכום הקרן שנמצא כמשולם חלקית. השופטת הזהירה מהיעדר תיאום מסמכי הלוואה ומהסתמכות על צ'קים שנועדו לשמש בטוחה בלבד

עוזי גרסטמן |

הסיפור הבא, שהגיע אל שולחנה של השופטת לימור חלד-רון בבית משפט השלום בפתח תקווה, נוצר מתוך מצוקה כלכלית יומיומית, כזו שמוכרת היטב לעסקים קטנים בישראל. בין מדפי מינימרקט צנוע במודיעין התפתח קשר שהחל כעזרה לכאורה בין מכרים בבית הכנסת, והסתיים בשורה ארוכה של תיקי הוצאה לפועל, טענות על ריבית נשך, האשמות הדדיות וחוב נטען שהתנפח עד לכ-900 אלף שקל. אלא שבית המשפט קבע בסופו של דבר כי כל שניתן להוכיח הוא יתרה של כ-60 אלף שקל בלבד.

ההליך המשפטי, שכלל שתי תביעות שטריות (תביעות להוצאה לפועל על סמך שטר, למשל צ'ק) שאוחדו, עסק ביחסי מלווה־לווה שנמשכו שנים. התובע, חיים אוזן, טען כי העניק לנתבע, ישראל מיכאל אביב, הלוואות חוץ־בנקאיות בהיקפים גדולים, וכי כנגד אותן הלוואות הופקדו בידיו צ'קים שנועדו להבטיח את ההחזר שלהן. לטענתו, מרגע שהנתבע הפסיק לפרוע את החוב, פנה לביצוע הצ'קים בלשכת ההוצאה לפועל. אלא שהנתבע טען מנגד כי מדובר במערכת יחסים אחרת לגמרי, שבה המינימרקט שבו עבד הוא זה שנזקק לעזרה תזרימית, וכי התובע הוא שפעל לאורך השנים בניגוד לדין, ללא כל הסכם הלוואה מסודר ומתוך גביית ריביות מופרזות.

במרכז הסיפור עמדו שלושה תיקי הוצאה לפועל שנפתחו נגד הנתבע, בסכום מצטבר של 670,400 שקל. לאחר פתיחת התיקים ביקש הנתבע, ב-2018, להכריז עליו חייב מוגבל ולהיכנס להליך איחוד תיקים. רק כארבע שנים מאוחר יותר הגיש התנגדות לביצועי השטרות - ובית המשפט, בהחלטה מוקדמת של רשם בכיר, העניק לו רשות להתגונן. כשהתיק הגיע לשלב ההוכחות, הציג התובע גרסה שלפיה הכיר את הנתבע בבית הכנסת, שם סיפר לו האחרון כי הוא בעליו של מינימרקט עם מחזורי פעילות נרחבים. התובע סיפק לו שירותי פריטת המחאות, הפנה אותו לאדם נוסף שעסק בצ'יינג', ואף טען כי שימש ערב להלוואות שקיבל הנתבע מאותו גורם. לדבריו, החוב תפח והלך עם השנים, ובעת פתיחת ההליכים הגיע לסכומים גבוהים מאוד.

המשיך להחזיק צ'קים של בטוחות גם אחרי ביצוע התשלומים

מנגד, טען הנתבע כי תחילה פנה אליו התובע כדי לסייע למינימרקט בתקופת קושי, כשבעליו הקודמים של העסק הם אלה שעמדו במרכז העסקה. רק מאוחר יותר הוא רכש את המינימרקט לעצמו ונטל על עצמו גם חלק מחובותיו, אך לטענתו הוא החזיר לתובע סכומים משמעותיים, בעוד שהתובע המשיך להחזיק צ'קים שניתנו לו כביטחונות ולא השיב אותם גם לאחר שהתשלומים בוצעו. בנוסף, הוא טען כי התובע גבה ממנו ריביות העולות בהרבה על המותר בחוק.

אחד הכלים המשפטיים הבולטים בתיק היה תחולתו של חוק הסדרת הלוואות חוץ־בנקאיות. התובע טען כי החוק אינו חל, משום שההלוואות ניתנו כביכול לתאגיד שהוא המינימרקט, אך השופטת קבעה כי קו טענתו מנוגד לגרסתו שלו לאורך ההליך, שבה הדגיש כי ההלוואות ניתנו לנתבע כאדם פרטי. מאחר שהלווה אינו תאגיד, החוק חל במלואו.

פסק דין
צילום: freepik

מכתב שתיאר את קבלה לעם ככת - הוצאת דיבה

בית משפט השלום בפתח תקווה קבע כי מכתב שנשלח על ידי אהרון אפלבאום למשרד החינוך ולבכירים נוספים, ובו הוצגה עמותת בני ברוך - קבלה לעם כ"כת המביאה לחיי תלות ושעבוד", מהווה לשון הרע חמורה. אפלבאום חויב לשלם פיצוי בסך 168 אלף שקל ולפרסם התנצלות בעיתון. בפסק הדין ביקר בית המשפט את התנהלות הנתבע וקבע כי דבריו היו שקריים, נכתבו בזדון ומתוך רצון מוצהר לפגוע בעמותה

עוזי גרסטמן |

הפרשה הבאה החלה בדצמבר 2012, כשאהרון אפלבאום, תושב הצפון ואב לבן שהיה חבר בעמותת בני ברוך, שלח מכתב חריף למנכ"לית משרד החינוך דאז דליה שטאובר, לשר החינוך דאז גדעון סער ולגורמים נוספים במשרד. במכתבו הוא טען כי עמותת קבלה לעם היא "כת לכל דבר", הפועלת בשיטות של שליטה, ניתוק, מניפולציה וגיוס כספים. "בדומה לכתות אחרות," כתב אפלבאום, "‘הקבלה לעם’ מביאה את מאמיניה לחיים של תלות ושעבוד... הקרע בין ‘אנחנו’ ו‘הם’ מביא לניתוק של החברים בכת מבני משפחותיהם". לדבריו, מדובר בארגון "המסתתר מאחורי מסכה חייכנית של ערבות הדדית ואהבה", שבפועל "שולח זרועות ארוכות אל מערכת החינוך בדומה לסיינטולוגיה". המכתב נשלח, לדבריו, כ"פנייה אזרחית אחראית" לרשויות, אך כפי שציין בית המשפט, נוסחו החריף, ההאשמות הקשות ואופן הפצתו לגורמים רבים חרגו בהרבה מהגבולות של תלונה לגיטימית.

עמותת בני ברוך, המפעילה מערכי לימוד והפצת חכמת הקבלה בארץ ובעולם, טענה בתביעתה כי מדובר ב"עלילה חמורה ושקרית" שנועדה לפגוע בשמה הטוב, ושנכתבה מתוך מניע אישי הקשור לסכסוך של אפלבאום עם בנו, שחבר בתנועה. "הנתבע בחר להשמיץ את העמותה בזדון, תוך ידיעה שדבריו שקריים", טענה התובעת.

בית המשפט קיבל את גרסתה במלואה. השופט אריאל ברגנר כתב כי אפלבאום אמנם הודה ששלח את המכתב, אך ניסה להצדיקו בטענה שמדובר היה בפנייה לרשות מוסמכת וב"הבעת דעה לגיטימית" על גוף ציבורי. אלא שהשופט דחה אחת לאחת את כל טענות ההגנה האלה. השופט הדגיש כי מדובר בפרסום מובהק של לשון הרע. לדבריו, "המונחים שבהם השתמש הנתבע - ‘כת’, ‘חיים של תלות ושעבוד’, ‘מותר לשקר’, ‘חדירה למערכת החינוך’, ‘בדומה לסיינטולוגיה’ - מציגים את התובעת באור שלילי שיש בו כדי לבזותה ולהפוך אותה למטרה לשנאה ולבוז". הוא קבע כי בעיני האדם הסביר, הכינוי "כת" נושא משמעות שלילית ביותר, ולעתים אף פלילית.

המרכז לנפגעי כתות קיבל תרומה מהתובע

בהמשך פסק הדין ציין השופט כי השאלה האם בני ברוך היא כת או לא נהפכה לאחד מצירי הדיון המרכזיים. אלא שאפלבאום, שבתחילה טען כי בידיו הוכחות לכך, זנח בהמשך את הטענה ולא הצליח להציג אף ראיה ממשית. "למושג כת אין כל הגדרה בחוק", ציין ברגנר, "ולא הובאה כל חוות דעת מקצועית שתראה כי מתקיימים בעמותה אותם מאפיינים כיתתיים שעליהם דיבר הנתבע". השופט סקר בהרחבה את עדויות המומחים שהובאו מטעם שני הצדדים. מטעם הנתבע העידו מנהלת המרכז לנפגעי כתות, רחל ליכטנשטיין, והפסיכולוג נחמן אלון, שטענו כי לעמותה יש מאפיינים של כת. ואולם בית המשפט מצא כי עדותם מוטה וחסרת משקל. ליכטנשטיין, כך התברר, קיבלה תרומות מאפלבאום, והמרכז שבראשו עמדה אף סייע לו בכתיבת המכתב עצמו. "העדה לא גילתה לבית המשפט את ניגוד העניינים החמור שבו היתה מצויה", כתב ברגנר בהכרעתו. "עדותה אינה אמינה, מוטה ומגמתית".

לעומת זאת, העדים והמומחים מטעם העמותה, ובהם פרופ’ מאסימו אינטרווינה, סוציולוג איטלקי מוביל לחקר תנועות דתיות חדשות, ופרופ’ ג’ון גורדון מלטון מארה"ב, שללו לחלוטין את האפשרות שמדובר בכת. אינטרווינה העיד כי בבדיקות שערך בארץ ובאיטליה לא מצא סימנים כלשהם לתלות, ניתוק משפחתי או שליטה נפשית בקרב חברי הקבוצה. לדבריו, "הדלת פתוחה - מי שרוצה יוצא, מי שרוצה נשאר", והוסיף כי, "מדובר בקבוצה שאינה מסיונרית ואינה מפעילה כפייה". גם חברי הקהילה עצמם העידו על חופש מוחלט. אחד מהם, טייס חיל האוויר לשעבר ארז הררי, העיד כי הוא אדם עצמאי לחלוטין, עובד באל על, ומעולם לא חווה כפייה כלשהי מצד הארגון. עו"ד חנוך מילביצקי, כיום חבר כנסת מטעם הליכוד, העיד כי "לא נאמר לי עם מי להיות בקשר או כיצד לחיות - אילו היה כך, לא הייתי חלק מהעמותה".