גירושים פרידה מריבה הסכם ממון
צילום: Istock

בגידה כלכלית - האשה החזיקה בדירה ולא סיפרה לבעל; מה קורה כשמתגרשים?

בית המשפט רואה בחומרה בגידה כלכלית ומעניש על כך - חלוקת הכספים בגירושים היא לרעת הצד הבוגד; מה זאת בגידה כלכלית, איך היא מתרחשת ואיך מאתרים נכסים שהוברחו?

עמית בר |

בגידה כלכלית בין בני זוג היא תופעה שכיחה ומאוד כואבת. במקרים רבים היא מתגלה רק כשהנישואין עומדים בפני סיום. התופעה מתרחשת כאשר אחד מבני הזוג מסתיר נכסים, נכסי נדל"ן או מקורות הכנסה משותפים, ולעיתים אף פועל במכוון להקטין את זכויותיו של הצד השני. הסתרת נדל"ן היא אחת הצורות המורכבות יותר של בגידה כלכלית, בשל המשמעות הכלכלית הגדולה של הנכסים הללו על חיי בני הזוג והמשפחה כולה.

בגידה כלכלית בתחום הנדל"ן יכולה להתבטא בדרכים רבות ושונות. יש מצבים לא מעטים של הסתרת נכס שנרכש במהלך הנישואין: אחד מבני הזוג רוכש דירה או בית ורושם אותם על שמו בלבד, תוך הסתרת המידע מבן הזוג השני. כך הוא מבטיח לעצמו יתרון כלכלי במקרה של פרידה.

מכאן יש הסתעפויות של הסתרות - הסתרת הכנסות משכירות כאשר אחד מבני הזוג גובה דמי שכירות מנכס משותף ולא מעביר את ההכנסות לקופה המשותפת. הכסף מופקד בחשבון פרטי או משמש למטרות אישיות.


ישנם גם מקרים שבהם בן זוג משתמש בנכס משותף כערבות להלוואה פרטית, לעיתים ללא ידיעת הצד השני, ובכך מפחית את ערך הנכס לקראת חלוקת הרכוש. מצבים נוספים שמתרחשים הם העברת נכסים לקרובי משפחה במחיר מופחת.

משרדי עורכי הדין שזוכים להרבה חשיפה ומי המאכזבים
אתר ביזפורטל וחברת הדאטה והמחקר Makam, משיקים מדד שמדרג את החשיפה של משרדי עורכי הדין בתקשורת המקומית - הנה עורכי הדין המדוברים ביותר; וגם מי המשרדים הגדולים ביותר?

מה אומר החוק בישראל?


חוק יחסי ממון בישראל קובע שכל הרכוש שנצבר במהלך חיי הנישואין ייחשב כרכוש משותף ויאוזן בין בני הזוג במקרה של פרידה, גם אם הנכסים נרשמו רק על שם אחד מהם. עם זאת, ישנם חריגים כמו נכסים שנרכשו מכספי ירושה או מתנה, או כאלה שהוגדרו כנפרדים בהסכם ממון.

בתי המשפט בישראל נוהגים להתייחס בחומרה לבגידה כלכלית. במקרים שבהם מוכח שבן זוג הסתיר נכסים או פעל להקטנת ערכם במסגרת איזון המשאבים, בית המשפט יכול לסטות מחלוקה שוויונית של הרכוש.


המנגנונים לחשיפת בגידה כלכלית


כשמתעורר חשד להברחת נכסים, ניתן להפעיל כמה מנגנונים משפטיים, הראשון הוא חובת גילוי: בהליכי גירושין חלה חובה על כל אחד מבני הזוג לחשוף את כל הנכסים, ההכנסות והחובות. כמו כן, ניתן להגיש בקשה לצווי גילוי מסמכים מבנקים, רשות המסים ובתי השקעות וחברות ביטוח שמנהלות את הכספים.

אפשר גם באם יש חשד מוחשי להברחת נכסים למנות רואה חשבו שיחקור את הטענות ויאתר נכסים מוסתרים.


במקרה שדווח לאחרונה, גבר התלונן כי אשתו הסתירה ממנו נכס נדל"ן שנרכש במהלך הנישואין ונרשם על שמה בלבד. בתהליך הגירושין התגלה כי הנכס הושכר לאורך שנים, והאישה הסתירה את דמי השכירות. בית המשפט קבע כי הנכס ייחשב כרכוש משותף, ואף חייב את האישה לשלם פיצויים לבעל על הכנסות השכירות שהוסתרו.


במקרה אחר, פסק בית המשפט לענייני משפחה כי בגידה כלכלית מצדיקה סטייה מהחוק ואיזון לא שוויוני לטובת הצד השני. בית המשפט ראה בכך פגיעה מהותית באמון הכלכלי שבבסיס הקשר הזוגי.


איך מגנים מפני בגידה כלכלית?

אחד הכלים המרכזיים להגנה מפני בגידה כלכלית הוא הסכם ממון. הסכם זה מאפשר לשני בני הזוג להגדיר מראש את חלוקת הרכוש במקרה של פרידה, ובכך להקטין את הסיכוי להברחת נכסים. ניתן גם להוסיף סעיפים שמטילים סנקציות במקרה של גילוי הסתרה או מניפולציות כלכליות.

הגב לכתבה

השדות המסומנים ב-* הם שדות חובה
מאפייה לחם  בגט
צילום: Istock

“שש שנים בלי זכויות”: עובדת מאפייה שהתפטרה תיחשב מפוטרת

ויקטוריה בלייבה עבדה לילות ארוכים במאפייה בדרום, בלי תלושי שכר אמיתיים, בלי פנסיה ובלי תוספת שכר עבור עבודתה בלילה. אחרי שש שנים של עבודה מפרכת, היא הגישה מכתב התראה והתפטרה. בית הדין קבע: מדובר בהתפטרות בדין מפוטרת, ופסק לה יותר מ-390 אלף שקל. “התובעת הועסקה שש שנים מבלי ששולמו זכויותיה הבסיסיות”, כתבה השופטת רינת סיני־אלוש בהכרעתה

עוזי גרסטמן |

היא עלתה לישראל מאוקראינה בסוף 2016, מצאה עבודה במהרה במאפייה קטנה בדרום, והחלה לעבוד לילות שלמים כדי לפרנס את עצמה. במשך שש שנים עבדה ויקטוריה בלייבה במאפייה שבבעלות עשהאל ידאעי - 12 שעות במשמרת, לעתים יותר, כמעט בלי ימי חופשה, בלי הפקדות לפנסיה ובלי תשלום על שעות נוספות. רק כשהיא הבינה שדבר לא עומד להשתנות, היא שלחה מכתב התראה, ובחלוף שבוע גם מכתב התפטרות. אלא שבית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע קבע כי מדובר למעשה בהתפטרות בדין מפוטרת, ופסק לה פיצויים נרחבים על עוולות שנמשכו שנים. פסק הדין, שניתן בידי השופטת רינת סיני־אלוש ביחד עם נציגי הציבור עינב מורדוך ויפה פחימה, מתפרש על פני עשרות עמודים ומתאר סיפור של עובדת שנוצלה בעבודה ממושכת בתנאים קשים, תוך הפרה בוטה של חוקי העבודה הבסיסיים ביותר.

בית הדין קבע כבר בתחילת פסק הדין כי תלושי השכר שהונפקו לבלייבה “חסרי כל ערך”. השופטת סיני־אלוש ציינה כי הם לא שיקפו את תנאי עבודתה או את השכר ששולם בפועל, וכי הנתבע עצמו הודה שהתלושים נערכו “מטעמים שאינם קשורים לתכלית שלשמה הם נועדו - שעניינם התחמקות משתלום מס”. בעדותו בבית הדין, אמר ידאעי במפורש כי, “חטאתי כלפי רשויות המס, נכון, מוכן לתת על זה את הדין”. בפועל בלייבה קיבלה את שכרה השבועי במזומן - 2,000 שקל בתחילת תקופת עבודתה, ו-900 שקל בשבוע בתקופה המאוחרת יותר. “אופן תשלום השכר אינו שנוי במחלוקת”, כתבה השופטת, “והנתבע הודה כי תשלום השכר חושב לפי דו"חות נוכחות שנערכו בזמן אמת, בהתאם לתעריף שנקבע בכל תקופה”.

אחת הסוגיות המרכזיות שעלו במהלך המשפט נגעה לשאלה אם העסק של ידאעי נחשב מאפייה או רק מקום לשיווק מאפים, שכן על פי ההגדרה המשפטית לכך תלוי גם תחולתו של צו ההרחבה בענף האפייה. בלייבה טענה שעבדה במאפייה עצמה, ליד התנור, כשהיא לשה בצקים ואופה פיתות. מנגד, הנתבע טען שעיקר עבודתה היה באריזה ובניקיון. בית הדין בחן את העדויות וקבע כי, “המסקנה היא שעבודתה של התובעת היתה בייצור פיתות, לרבות אפייתן בתנור ואריזתן”. בהתאם לכך, נקבע כי צו ההרחבה בענף האפייה חל על יחסי העבודה, וכפועל יוצא - בלייבה זכאית לתוספת לילה ולגמול שעות נוספות לפי ההסדרים הקבועים בצו.

“עדותו של הנתבע לקתה בחוסר עקביות"

בלייבה העידה כי עבדה שישה ימים בשבוע, במשמרות שנמשכו בין 12 ל-13 שעות ביום, כמעט תמיד בלילות. היא סיפרה שהיתה מגיעה לעבודה בין 22:00 ל-2:00 בלילה, ועובדת עד שעות הבוקר. בית הדין קבע כי אכן כך היה: “אין חולק שהתובעת הועסקה בשעות נוספות ובשעות לילה, מבלי שקיבלה תגמול על כך". הנתבע לא חלק על כך, ואף הודה כי שולם לה שכר אחיד לכל שעות העבודה, בלי גמול על עבודה מעבר לשמונה שעות ביום. השופטת הדגישה כי הנתבע אף לא הציג את כל דו"חות הנוכחות, אף שהודה כי הם קיימים. “עדותו של הנתבע לקתה בחוסר עקביות... והדו"חות המצויים ברשותו לא הוגשו לתיק", נכתב בהכרעת הדין. בהתאם לכך, חישב בית הדין את גמול השעות הנוספות ותוספת הלילה לפי דו"חות שנמצאו, ופסק לבלייבה סכום של 82,809 שקל עבור שעות נוספות ו-163,461 שקלים כתוספת לילה.

בלב פסק הדין עומדת ההכרעה הדרמטית: האם מדובר בהתפטרות רגילה, או בהתפטרות בדין מפוטרת, המזכה בפיצויי פיטורים. בלייבה טענה כי אחרי שנים שבהן הופרו זכויותיה, היא שלחה לנתבע מכתב התראה וביקשה להסדיר את התשלומים בתוך שבעה ימים, אך הוא התעלם ממנה והשיב לה בזלזול. רק אז היא שלחה מכתב נוסף, ובו הודיעה על התפטרותה. ידאעי טען מצדו כי בלייבה תכננה לעזוב ממילא, משום שהתכוונה לעבור דירה ולעזוב את בן זוגה. אבל בית הדין לא קיבל את גרסתו. השופטת סיני־אלוש קבעה כי, “אין חולק כי נסיבות העניין עונות על התנאי הראשון, בדבר נסיבות אחרות שביחסי עבודה שבהן אין לדרוש מהעובד כי ימשיך בעבודתו. התובעת הועסקה משך שש שנים מבלי ששולמו זכויותיה הבסיסיות". עוד היא הוסיפה כי, “התובעת הוכיחה כי בזמן אמת לא היה בכוונת הנתבע לפעול לתיקון ההפרות. אי מתן התראה סבירה אינו שולל את זכאותה לפיצויי פיטורים". בהתאם לכך, נקבע כי יש לראות בהתפטרותה של בלייבה כפיטורים לפי סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, והיא זכאית לפיצויים בסכום כולל של 44,254 שקל.

משכנתא
צילום: canva pro

לא מתנה: החתן ישיב להורי גרושתו 150 אלף שקל

השופט הבכיר רמזי חדיד חייב את הגרוש לשעבר להשיב להורי אשתו לשעבר את הכספים שהעניקו לבני הזוג לצורך רכישת דירה, לאחר שהחתן חתם על כתב התחייבות מפורש בפני נוטריון. פסק הדין קובע כי טענותיו לקיזוז במסגרת הסכם הגירושים, למתנה או להסכמות בעל-פה, נסתרו על ידי לשון ההסכמים והראיות שהוצגו, וכי התנאי להשבת הכסף התקיים במלואו עם הגירושים

עוזי גרסטמן |

זה התחיל כמעשה של רצון טוב בין הורים לבת זוג צעירה שזה עתה נישאה. ס' ו-י' ח', הוריה של ל' ח', הציעו לעזור לבתם ולבעלה הטרי באותה תקופה, א' ג', להגשים חלום משפחתי קטן: רכישת דירת מגורים ראשונה. בני הזוג התגוררו במשך כמה שנים בדירה שהעמידו להם ההורים, וכשביקשו להתקדם ולרכוש דירה משלהם, ההורים הסכימו לסייע בסכום משמעותי של 150 אלף שקל. אלא שהסיוע הזה לא ניתן כמתנה מוחלטת. עוד לפני שנחתמה העסקה, ולפני שהסכומים עברו בפועל, דרשו ההורים מהחתן לחתום על כתב התחייבות הכולל תנאי ברור: אם בני הזוג ייפרדו, הכסף ישוב לידיהם בתוספת ריבית והצמדה.

א' ג' הסכים, וב-7 בפברואר 2016 הוא חתם בפני נוטריון על מסמך מפורט שבו נכתב במפורש כי קיבל מהורי אשתו סכום של 150 אלף שקל לצורך רכישת הדירה, וכי הוא "מתחייב להחזיר את הסכום הנ"ל למשפחת XXX במקרה גירושין עם אשתי – ל' ח' ג'... תוך 30 יום מיום הגירושין בתוספת ריבית והצמדה"יום לאחר מכן חתמו הוא ו-ל' על הסכם רכישת הדירה ברחוב XXX, והחיים המשותפים נמשכו עוד כמה שנים.

אלא שעם הזמן היחסים עלו על שרטון. באפריל 2023 חתמו בני הזוג על הסכם גירושים שקיבל תוקף של פסק דין בבית המשפט לענייני משפחה, ובהמשך אף השלים הנתבע את מתן הגט. במסגרת ההסכמות ביניהם, נקבע כי ל' תרכוש את חלקו של א' בדירה תמורת 350 אלף שקל. הסכום הזה שולם לו במלואו, כשבפועל היו אלה ההורים, התובעים בהליך, שהעבירו את הכסף. לאחר העברת התמורה ביקשו ההורים לקזז מהסכום את אותם 150 אלף שקל שהתחייב להשיבם במקרה של פרידה, אך א' סירב וטען כי הכספים "הוטמעו" כבר במסגרת הסדר הרכוש המוסכם עם ל' בגירושים.

האם הכסף ניתן כמתנה ללא תנאי?

כך הגיע הסכסוך לבית משפט השלום בחיפה, שם נדונה תביעה כספית על סכום של 182,453 שקל - סכום הקרן כשהוא משוערך למועד הגשת התביעה, בהתאם לריבית והצמדה כפי שהתחייב הנאשם מול הנוטריון. מהרגע הראשון עמדו בפני השופט שתי שאלות מרכזיות: האם הכסף ניתן כמתנה ללא תנאי, כפי שטען הנתבע, והאם ניתן לראות בהסדרי הגירושים משום קיזוז של אותו חוב.

השופט חדיד ציין כבר בראשית הכרעתו כי העובדות הבסיסיות אינן שנויות במחלוקת: הנתבע אכן חתם על כתב התחייבות, בני הזוג אכן התגרשו, וכספי התמורה בגין חלקו בדירה הועברו אליו במלואם מהתובעים. לנוכח זאת, הוא קבע בפסק הדין שפורסם כי עצם החתימה על כתב ההתחייבות שוללת את האפשרות לראות בסכום כמתנה שאין להשיבה. הוא הפנה לסעיף 4 לחוק המתנה, המאפשר לתת מתנה "על תנאי", וציין כי "כך היה במקרה דנן".