גירושים פרידה מריבה הסכם ממון
צילום: Istock

בגידה כלכלית - האשה החזיקה בדירה ולא סיפרה לבעל; מה קורה כשמתגרשים?

בית המשפט רואה בחומרה בגידה כלכלית ומעניש על כך - חלוקת הכספים בגירושים היא לרעת הצד הבוגד; מה זאת בגידה כלכלית, איך היא מתרחשת ואיך מאתרים נכסים שהוברחו?

עמית בר |

בגידה כלכלית בין בני זוג היא תופעה שכיחה ומאוד כואבת. במקרים רבים היא מתגלה רק כשהנישואין עומדים בפני סיום. התופעה מתרחשת כאשר אחד מבני הזוג מסתיר נכסים, נכסי נדל"ן או מקורות הכנסה משותפים, ולעיתים אף פועל במכוון להקטין את זכויותיו של הצד השני. הסתרת נדל"ן היא אחת הצורות המורכבות יותר של בגידה כלכלית, בשל המשמעות הכלכלית הגדולה של הנכסים הללו על חיי בני הזוג והמשפחה כולה.

בגידה כלכלית בתחום הנדל"ן יכולה להתבטא בדרכים רבות ושונות. יש מצבים לא מעטים של הסתרת נכס שנרכש במהלך הנישואין: אחד מבני הזוג רוכש דירה או בית ורושם אותם על שמו בלבד, תוך הסתרת המידע מבן הזוג השני. כך הוא מבטיח לעצמו יתרון כלכלי במקרה של פרידה.

מכאן יש הסתעפויות של הסתרות - הסתרת הכנסות משכירות כאשר אחד מבני הזוג גובה דמי שכירות מנכס משותף ולא מעביר את ההכנסות לקופה המשותפת. הכסף מופקד בחשבון פרטי או משמש למטרות אישיות.


ישנם גם מקרים שבהם בן זוג משתמש בנכס משותף כערבות להלוואה פרטית, לעיתים ללא ידיעת הצד השני, ובכך מפחית את ערך הנכס לקראת חלוקת הרכוש. מצבים נוספים שמתרחשים הם העברת נכסים לקרובי משפחה במחיר מופחת.

משרדי עורכי הדין שזוכים להרבה חשיפה ומי המאכזבים
אתר ביזפורטל וחברת הדאטה והמחקר Makam, משיקים מדד שמדרג את החשיפה של משרדי עורכי הדין בתקשורת המקומית - הנה עורכי הדין המדוברים ביותר; וגם מי המשרדים הגדולים ביותר?

מה אומר החוק בישראל?


חוק יחסי ממון בישראל קובע שכל הרכוש שנצבר במהלך חיי הנישואין ייחשב כרכוש משותף ויאוזן בין בני הזוג במקרה של פרידה, גם אם הנכסים נרשמו רק על שם אחד מהם. עם זאת, ישנם חריגים כמו נכסים שנרכשו מכספי ירושה או מתנה, או כאלה שהוגדרו כנפרדים בהסכם ממון.

בתי המשפט בישראל נוהגים להתייחס בחומרה לבגידה כלכלית. במקרים שבהם מוכח שבן זוג הסתיר נכסים או פעל להקטנת ערכם במסגרת איזון המשאבים, בית המשפט יכול לסטות מחלוקה שוויונית של הרכוש.


המנגנונים לחשיפת בגידה כלכלית


כשמתעורר חשד להברחת נכסים, ניתן להפעיל כמה מנגנונים משפטיים, הראשון הוא חובת גילוי: בהליכי גירושין חלה חובה על כל אחד מבני הזוג לחשוף את כל הנכסים, ההכנסות והחובות. כמו כן, ניתן להגיש בקשה לצווי גילוי מסמכים מבנקים, רשות המסים ובתי השקעות וחברות ביטוח שמנהלות את הכספים.

אפשר גם באם יש חשד מוחשי להברחת נכסים למנות רואה חשבו שיחקור את הטענות ויאתר נכסים מוסתרים.


במקרה שדווח לאחרונה, גבר התלונן כי אשתו הסתירה ממנו נכס נדל"ן שנרכש במהלך הנישואין ונרשם על שמה בלבד. בתהליך הגירושין התגלה כי הנכס הושכר לאורך שנים, והאישה הסתירה את דמי השכירות. בית המשפט קבע כי הנכס ייחשב כרכוש משותף, ואף חייב את האישה לשלם פיצויים לבעל על הכנסות השכירות שהוסתרו.


במקרה אחר, פסק בית המשפט לענייני משפחה כי בגידה כלכלית מצדיקה סטייה מהחוק ואיזון לא שוויוני לטובת הצד השני. בית המשפט ראה בכך פגיעה מהותית באמון הכלכלי שבבסיס הקשר הזוגי.


איך מגנים מפני בגידה כלכלית?

אחד הכלים המרכזיים להגנה מפני בגידה כלכלית הוא הסכם ממון. הסכם זה מאפשר לשני בני הזוג להגדיר מראש את חלוקת הרכוש במקרה של פרידה, ובכך להקטין את הסיכוי להברחת נכסים. ניתן גם להוסיף סעיפים שמטילים סנקציות במקרה של גילוי הסתרה או מניפולציות כלכליות.

הגב לכתבה

השדות המסומנים ב-* הם שדות חובה
דיור מוגן קשישה מבוגר זקנה הליכון
צילום: Istock

צוואת הסבתא בת ה-97 נפסלה - וזו הסיבה לכך

שופטת בית המשפט לענייני משפחה קבעה כי צוואתה של האשה, עיוורת וחירשת, שנערכה לטובת נכדה ששימש כנהגה - פסולה. הפגמים הצורניים, הספקות בכשרותה, המעורבות המשמעותית של הנהנה, והיעדר יכולת ההוכחה שידעה על מה חתמה, הובילו למסקנה אחת. בפסק הדין נכתב: "נותר ספק ממשי שהצוואה משקפת את רצונה החופשי והאמיתי של המנוחה"

עוזי גרסטמן |

בוקר אחד בראשית פברואר 2017 הובאה אשה ירושלמית כבת 97 אל משרדו של עורך דין מוכר בעיר. השנים הארוכות והקשות שעברה - עלייה מעיראק בשנות החמישים, התאלמנות מוקדמת, גידול שתי בנות בעוני ובמאמץ מתמיד - כבר הותירו בה את חותמן. היא לא ידעה קרוא וכתוב, ראייתה לקתה עד שהוגדרה עיוורת, שמיעתה היתה ירודה והיא תלויה בעזרת הליכון כדי להתנייד. באותם ימים כבר כמעט שלא יצאה מביתה. הפגישה שנערכה באותו משרד תוליך אותה אל מסמך אחד - צוואה, שלימים תיהפך למוקד מאבק משפחתי ומשפטי עיקש, שבסופו הכרעה תקדימית.

הנכד, שהיה גם הנהג הקבוע שלה ומי שליווה אותה לכל מקום, ביקש לקיים את הצוואה. בתה של המנוחה, שהיא דודתו, התנגדה לקיומה. מאחורי ההתנגדות לא עמד רק כאב משפחתי, אלא שורה של טענות כבדות משקל: פגמים צורניים בצוואה, שאלות בדבר כושרה של האם לחתום עליה, מעורבות עמוקה של הנהנה בהכנתה, ותמונה רפואית ותפקודית שהציבה סימני שאלה קשים סביב יכולת גמירת הדעת של המנוחה.

בית המשפט לענייני משפחה בירושלים, מפי השופטת אורית בן דור ליבל, בחן במשך חודשים ארוכים את העדויות, המסמכים, חוות הדעת והקשרים המשפחתיים, ובסופו קבע בפסק דין מקיף כי הצוואה פסולה. בסיכומו של דבר הסבתא, שהיתה בת 97 בעת עריכתה לפי הרישום, לא הוכח שידעה מהו המסמך שעליו חתמה, לא נאמרה בפניה הצהרה כנדרש, העדים לא אישרו את שנדרש מהם, והנהנה - הנכד - היה בעל מעורבות עמוקה מדי בכל שלבי הכנת המסמך. הצוואה, כך נקבע, אינה יכולה לשקף את רצונה החופשי.

הפגמים בצוואה לא היו שוליים

הסיפור מתחיל בקביעה בסיסית שמנחה את דיני הירושה: כיבוד רצון המת. אלא שכפי שמזכירה השופטת בתחילת פסק הדין, הכלל הזה אינו מוחלט. לעתים אותות המציאות מצביעים על כך שהמסמך המוצג כמבטא את רצון המצווה אינו אלא צל של רצון, או תוצר של פגמים חמורים. "צוואה שיש בה פגם מבחינת הצורה אינה נהנית עוד מהחזקה שהיא משקפת את רצונו החופשי", ציינה השופטת. במקרה הזה הפגמים לא היו שוליים כלל - הם עמדו בלב ההכרעה.

בפסק הדין נכתב כי הצוואה לא כללה את אישור העדים לכך שהמצווה הצהירה בפניהם שזו צוואתה - פגם שהפסיקה רואה בו פגם צורני מובהק, שמעביר את נטל ההוכחה לכתפי מבקש הקיום. "על התובע מוטל הנטל להוכיח את היסוד העובדתי", קבעה השופטת בהחלטתה, "שהמנוחה הצהירה בפני העדים שזו צוואתה קודם לחתימה עליה". אלא שהתובע לא הצליח לשכנע בכך. לא העדים, לא המסמכים, ולא התצהירים תמכו בטענה שהמנוחה כלל אמרה את המלים האלה.

דיור מוגן קשישה מבוגר זקנה הליכון
צילום: Istock

צוואת הסבתא בת ה-97 נפסלה - וזו הסיבה לכך

שופטת בית המשפט לענייני משפחה קבעה כי צוואתה של האשה, עיוורת וחירשת, שנערכה לטובת נכדה ששימש כנהגה - פסולה. הפגמים הצורניים, הספקות בכשרותה, המעורבות המשמעותית של הנהנה, והיעדר יכולת ההוכחה שידעה על מה חתמה, הובילו למסקנה אחת. בפסק הדין נכתב: "נותר ספק ממשי שהצוואה משקפת את רצונה החופשי והאמיתי של המנוחה"

עוזי גרסטמן |

בוקר אחד בראשית פברואר 2017 הובאה אשה ירושלמית כבת 97 אל משרדו של עורך דין מוכר בעיר. השנים הארוכות והקשות שעברה - עלייה מעיראק בשנות החמישים, התאלמנות מוקדמת, גידול שתי בנות בעוני ובמאמץ מתמיד - כבר הותירו בה את חותמן. היא לא ידעה קרוא וכתוב, ראייתה לקתה עד שהוגדרה עיוורת, שמיעתה היתה ירודה והיא תלויה בעזרת הליכון כדי להתנייד. באותם ימים כבר כמעט שלא יצאה מביתה. הפגישה שנערכה באותו משרד תוליך אותה אל מסמך אחד - צוואה, שלימים תיהפך למוקד מאבק משפחתי ומשפטי עיקש, שבסופו הכרעה תקדימית.

הנכד, שהיה גם הנהג הקבוע שלה ומי שליווה אותה לכל מקום, ביקש לקיים את הצוואה. בתה של המנוחה, שהיא דודתו, התנגדה לקיומה. מאחורי ההתנגדות לא עמד רק כאב משפחתי, אלא שורה של טענות כבדות משקל: פגמים צורניים בצוואה, שאלות בדבר כושרה של האם לחתום עליה, מעורבות עמוקה של הנהנה בהכנתה, ותמונה רפואית ותפקודית שהציבה סימני שאלה קשים סביב יכולת גמירת הדעת של המנוחה.

בית המשפט לענייני משפחה בירושלים, מפי השופטת אורית בן דור ליבל, בחן במשך חודשים ארוכים את העדויות, המסמכים, חוות הדעת והקשרים המשפחתיים, ובסופו קבע בפסק דין מקיף כי הצוואה פסולה. בסיכומו של דבר הסבתא, שהיתה בת 97 בעת עריכתה לפי הרישום, לא הוכח שידעה מהו המסמך שעליו חתמה, לא נאמרה בפניה הצהרה כנדרש, העדים לא אישרו את שנדרש מהם, והנהנה - הנכד - היה בעל מעורבות עמוקה מדי בכל שלבי הכנת המסמך. הצוואה, כך נקבע, אינה יכולה לשקף את רצונה החופשי.

הפגמים בצוואה לא היו שוליים

הסיפור מתחיל בקביעה בסיסית שמנחה את דיני הירושה: כיבוד רצון המת. אלא שכפי שמזכירה השופטת בתחילת פסק הדין, הכלל הזה אינו מוחלט. לעתים אותות המציאות מצביעים על כך שהמסמך המוצג כמבטא את רצון המצווה אינו אלא צל של רצון, או תוצר של פגמים חמורים. "צוואה שיש בה פגם מבחינת הצורה אינה נהנית עוד מהחזקה שהיא משקפת את רצונו החופשי", ציינה השופטת. במקרה הזה הפגמים לא היו שוליים כלל - הם עמדו בלב ההכרעה.

בפסק הדין נכתב כי הצוואה לא כללה את אישור העדים לכך שהמצווה הצהירה בפניהם שזו צוואתה - פגם שהפסיקה רואה בו פגם צורני מובהק, שמעביר את נטל ההוכחה לכתפי מבקש הקיום. "על התובע מוטל הנטל להוכיח את היסוד העובדתי", קבעה השופטת בהחלטתה, "שהמנוחה הצהירה בפני העדים שזו צוואתה קודם לחתימה עליה". אלא שהתובע לא הצליח לשכנע בכך. לא העדים, לא המסמכים, ולא התצהירים תמכו בטענה שהמנוחה כלל אמרה את המלים האלה.