בגידה כלכלית - האשה החזיקה בדירה ולא סיפרה לבעל; מה קורה כשמתגרשים?
בית המשפט רואה בחומרה בגידה כלכלית ומעניש על כך - חלוקת הכספים בגירושים היא לרעת הצד הבוגד; מה זאת בגידה כלכלית, איך היא מתרחשת ואיך מאתרים נכסים שהוברחו?
בגידה כלכלית בין בני זוג היא תופעה שכיחה ומאוד כואבת. במקרים רבים היא מתגלה רק כשהנישואין עומדים בפני סיום. התופעה מתרחשת כאשר אחד מבני הזוג מסתיר נכסים, נכסי נדל"ן או מקורות הכנסה משותפים, ולעיתים אף פועל במכוון להקטין את זכויותיו של הצד השני. הסתרת נדל"ן היא אחת הצורות המורכבות יותר של בגידה כלכלית, בשל המשמעות הכלכלית הגדולה של הנכסים הללו על חיי בני הזוג והמשפחה כולה.
בגידה כלכלית בתחום הנדל"ן יכולה להתבטא בדרכים רבות ושונות. יש מצבים לא מעטים של הסתרת נכס שנרכש במהלך הנישואין: אחד מבני הזוג רוכש דירה או בית ורושם אותם על שמו בלבד, תוך הסתרת המידע מבן הזוג השני. כך הוא מבטיח לעצמו יתרון כלכלי במקרה של פרידה.
מכאן יש הסתעפויות של הסתרות - הסתרת הכנסות משכירות כאשר אחד מבני הזוג גובה דמי שכירות מנכס משותף ולא מעביר את ההכנסות לקופה המשותפת. הכסף מופקד בחשבון פרטי או משמש למטרות אישיות.
ישנם גם מקרים שבהם בן זוג משתמש בנכס משותף כערבות להלוואה פרטית, לעיתים ללא ידיעת הצד השני, ובכך מפחית את ערך הנכס לקראת חלוקת הרכוש. מצבים נוספים שמתרחשים הם העברת נכסים לקרובי משפחה במחיר מופחת.
מה אומר החוק בישראל?
חוק יחסי ממון בישראל קובע שכל הרכוש שנצבר במהלך חיי הנישואין ייחשב כרכוש משותף ויאוזן בין בני הזוג במקרה של פרידה, גם אם הנכסים נרשמו רק על שם אחד מהם. עם זאת, ישנם חריגים כמו נכסים שנרכשו מכספי ירושה או מתנה, או כאלה שהוגדרו כנפרדים בהסכם ממון.
בתי המשפט בישראל נוהגים להתייחס בחומרה לבגידה כלכלית. במקרים שבהם מוכח שבן זוג הסתיר נכסים או פעל להקטנת ערכם במסגרת איזון המשאבים, בית המשפט יכול לסטות מחלוקה שוויונית של הרכוש.
המנגנונים לחשיפת בגידה כלכלית
כשמתעורר חשד להברחת נכסים, ניתן להפעיל כמה מנגנונים משפטיים, הראשון הוא חובת גילוי: בהליכי גירושין חלה חובה על כל אחד מבני הזוג לחשוף את כל הנכסים, ההכנסות והחובות. כמו כן, ניתן להגיש בקשה לצווי גילוי מסמכים מבנקים, רשות המסים ובתי השקעות וחברות ביטוח שמנהלות את הכספים.
אפשר גם באם יש חשד מוחשי להברחת נכסים למנות רואה חשבו שיחקור את הטענות ויאתר נכסים מוסתרים.
במקרה שדווח לאחרונה, גבר התלונן כי אשתו הסתירה ממנו נכס נדל"ן שנרכש במהלך הנישואין
ונרשם על שמה בלבד. בתהליך הגירושין התגלה כי הנכס הושכר לאורך שנים, והאישה הסתירה את דמי השכירות. בית המשפט קבע כי הנכס ייחשב כרכוש משותף, ואף חייב את האישה לשלם פיצויים לבעל על הכנסות השכירות שהוסתרו.
במקרה אחר, פסק בית המשפט לענייני משפחה כי בגידה כלכלית מצדיקה סטייה מהחוק ואיזון לא שוויוני לטובת הצד השני. בית המשפט ראה בכך פגיעה מהותית באמון הכלכלי שבבסיס הקשר הזוגי.
איך מגנים מפני בגידה כלכלית?
אחד הכלים המרכזיים להגנה מפני בגידה כלכלית הוא הסכם ממון. הסכם זה מאפשר לשני בני הזוג להגדיר מראש את חלוקת הרכוש במקרה של פרידה, ובכך להקטין את הסיכוי להברחת נכסים. ניתן גם להוסיף סעיפים שמטילים סנקציות במקרה של גילוי הסתרה או מניפולציות כלכליות.
המס שלא נעלם: מי שלא דיווח בזמן, ישלם גם שנים אחר כך
תושבים שטענו לגביית מס רטרואקטיבית בניגוד לחוק ביקשו לנהל תובענה ייצוגית נגד מנהל מס שבח ורשויות המדינה, אך בית המשפט המחוזי בירושלים קבע כי החיוב נעשה כדין, מתח ביקורת חריפה על אופן ניסוח הבקשה, והבהיר כי מי שלא דיווח על רכישת זכויות במקרקעין - לא
יוכל לטעון לפטור בדיעבד
בפתח פסק הדין, שניתן באחרונה בבית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים, נפרשת תמונה שמוכרת היטב לעוסקים בתחום המקרקעין: בעלי זכויות בנכסים מבקשים, לעתים שנים רבות לאחר רכישתן, להסדיר רישום בטאבו או לבצע פעולה אחרת בנכס. אלא שאז, רגע לפני השלמת המהלך, צצה דרישה לתשלום מס רכוש בגין השנים שעברו. מבחינת אותם בעלי זכויות, הדרישה נתפשת לא פעם כהפתעה לא נעימה, ולעתים אף כעוול של ממש. במקרה שנדון בפסק הדין הבא, ההפתעה הזו נהפכה לבקשה לאישור תובענה ייצוגית, שבמרכזה טענה עקרונית: רשות המסים מחייבת אזרחים במס רכוש רטרואקטיבי, בניגוד לחוק ובניגוד לפסיקה.
המבקשים, מוחמד חוסאם חירבאוי ומיראל רזק, פנו לבית המשפט בטענה כי המדינה, באמצעות מנהל מס שבח וגורמים נוספים, דורשת תשלום מס רכוש גם בגין נכסים שלא היו רשומים במערכת המס לפני שנת 2000 - השנה שבה בוטל מס הרכוש. לשיטתם, מדובר בפרקטיקה פסולה של גביית מס בדיעבד, כזו שסותרת את ההחלטות של ועדות ערר וההלכות שנפסקו בעבר. הקבוצה שבשמה ביקשו לפעול הוגדרה באופן רחב כ"כל אזרח אשר נדרש לשלם מס רכוש בגין נכס אשר לא היה רשום במערכת המס לפני שנת 2000, וכל אזרח שנדרש לשלם מס רטרואקטיבי בניגוד להחלטות ועדות הערר וההלכות הפסוקות".
אלא שכבר בראשית פסק הדין מבהיר סגן נשיא בית המשפט, השופט רם וינוגרד, כי הבקשה לוקה בחסר מהותי. הוא מציין כי מדובר בבקשה "לקונית במיוחד", שאינה כוללת את מרבית הרכיבים הנדרשים לפי חוק תובענות ייצוגיות, ומוסיף ביקורת חריפה על סגנונה. לדבריו, הבקשה והתובענה "נוסחו בלשון שאינה ראויה", וכללו האשמות חמורות כלפי המשיבים, לרבות טענות לסחיטה באיומים, מרמה ופעולות פליליות. השופט קבע כי "די היה בדרך התבטאות לא ראויה זו כדי להביא לדחיית בקשת האישור", מכיוון שהתנהלות שכזו אינה עולה בקנה אחד עם הדרישות הקבועות בדין.
הבקשה לא עומדת בתנאי הסף המהותיים
מעבר לפגמים הצורניים והסגנוניים, בית המשפט קובע כי הבקשה אינה עומדת גם בתנאי הסף המהותיים לאישור תובענה ייצוגית. כך, בין היתר, מצוין בפסק הדין שפורסם כי המבקשים לא התייחסו לטענות סף כבדות משקל שהעלו המשיבים בתשובתם, וכי העובדה שבא כוח המבקשים שימש גם כמצהיר בתצהיר התומך בבקשה, פועלת אף היא בניגוד להוראות חוק תובענות ייצוגיות.
- בני 60 ומעלה - כך תחסכו אלפי שקלים במס
- המסמכים הכריעו: נדחתה בקשה למס שבח היסטורי
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
ואולם, השופט וינוגרד אינו מסתפק בדחייה מטעמים דיוניים בלבד, אלא עובר לדון במחלוקת עצמה. כאן, בלב הדיון, מונחת שאלת פרשנות של הוראות חוק מס רכוש, ובעיקר היחס בין סעיפים 17, 19 ו-22 לחוק. המבקשים ביקשו להסתמך על סעיף 19(א) לחוק, הקובע מגבלה על גבייה רטרואקטיבית של מס, וטענו כי לא ניתן לחייב במס בגין תקופה העולה על חמש שנים לאחור. אלא שבית המשפט קובע כי הפרשנות הזו מתעלמת מהוראות חוק אחרות ומהפסיקה שעסקה בהן.
אחים קוראים צוואה צילום: ביזפורטלהסבתא הורישה הכל לנכדים - בית המשפט ביטל זאת
קשישה כבת 100 נישלה את כל הילדים שלה והורישה את כל רכושה לנכדיה. בית המשפט קבע כי היא לא היתה כשירה להבין את משמעות הצוואה בזמן שערכה אותה. הסרטון, חוות הדעת והמסמכים הרפואיים לא הותירו ספק לגבי מידת כשירותה. הירושה תחולק מחדש - הפעם שווה בשווה בין
הילדים
בשנות חייה האחרונות, כשהזמן כבר לא נספר ביומנים אלא בביקורי מטפלות ובמסמכים רפואיים, מצאה את עצמה קשישה כבת 100 בלב מאבק משפחתי חריף. שנים לאחר פטירתה, התברר כי החלטה אחת שקיבלה, או אולי לא באמת קיבלה, עתידה לקבוע מי יירש את ביתה, חסכונותיה וזיכרון חייה. פסק דין שניתן באחרונה בבית המשפט לענייני משפחה בראשון לציון קבע כי הצוואה שערכה המנוחה בגיל מתקדם מאוד, ובה נישלה את כל ילדיה לטובת נכדיה, אינה תקפה. בית המשפט הורה לקיים צוואה מוקדמת יותר, מ-2003, שבה חולק העיזבון בין ילדיה של המנוחה בחלקים שווים.
המנוחה, ילידת 1911, הלכה לעולמה ב-2018 כשהיא בת יותר מ-100. בחייה נולדו לה שישה ילדים - בן אחד וחמש בנות - אך חלק מילדיה נפטרו כבר בינקותם. הבן, אביהם של התובעים, היה דמות מורכבת בפרשה, כשעדותו תוארה בפסק הדין כבלתי קוהרנטית וככזו שלא ניתן להסתמך עליה. נכדיה של המנוחה, ילדיו של אותו בן, הם שפנו לבית המשפט בבקשה לקיים צוואה מאוחרת שערכה סבתם ב-2008, צוואה שבמסגרתה הורישה להם את כל רכושה ונישלה למעשה את ילדיה, למעט זכות מגורים שניתנה לבן בבית עד לסוף ימיו.
מנגד, חמש הבנות התנגדו לצוואה המאוחרת ודרשו לקיים צוואה קודמת מ-2003, שנערכה בפני עורך דין אחר, ובה נקבע כי העיזבון יחולק שווה בשווה בין כל הילדים. לטענתן, בעת עריכת הצוואה המאוחרת כבר סבלה האם מדמנציה חמורה ולא היתה כשירה להבין את משמעות מעשיה. הן הוסיפו וטענו למעורבות בלתי הוגנת של הנכדים בעריכת הצוואה. השופטת מירית פולוס קיבלה את ההתנגדות וקבעה כבר בפתח פרק ההכרעה כי, "מצאתי שיש להורות על פסילת הצוואה מהטעם שהמנוחה לא היתה כשירה בעת עריכתה וכי יש מקום לקיים את צוואתה המוקדמת". הקביעה הזו נשענה על תשתית ראייתית רחבה, ובעיקר על חוות דעתו של מומחה שמונה על ידי בית המשפט, פרופ’ שלמה נוי.
המומחה בחן שורה ארוכה של מסמכים רפואיים וסוציאליים, ובהם אבחונים פסיכוגריאטריים, הערכות תלות ודוחות מהמוסד לביטוח לאומי. מסקנתו היתה חד משמעית. לדבריו, כבר ב-2002 החלה המנוחה לסבול מירידה קוגניטיבית, שהחמירה והלכה עם השנים. ב-2007 היא אובחנה כסובלת מדמנציה קשה, ובינואר 2008 - חודשים ספורים לפני עריכת הצוואה - נקבע בהערכת תלות שנערכה כי היא "חסרת תובנה ובעלת ליקוי רציני בשיפוט". פרופ’ נוי סיכם וטען כי, "הסבירות הגבוהה יותר היא שבמועד הנדון לא היתה המנוחה כשירה לבצע פעולות משפטיות".
- הבן קיבל 1,000 שקל וטען: הצוואה של אבי מזויפת
- האחות ביקשה מחצית מהירושה - השופט לא הבין למה
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
"ירידה קשה בזיכרון לכל הטווחים"
אחד המסמכים המרכזיים שנדונו בפסק הדין הוא אבחון פסיכוגריאטרי שנערך למנוחה באוקטובר 2007 בבית חולים ציבורי. באותו אבחון נכתב כי קיימת "ירידה קשה בזיכרון לכל הטווחים", כי המנוחה אינה מתמצאת בזמן ובמקום, וכי תוצאת מבחן המיני־מנטל עמדה על 8 מתוך 30 - נתון המעיד על דמנציה חמורה. עוד צוין כי מדובר באשה שזקוקה להשגחה של 24 שעות ביממה ולעזרה מלאה בתפקודיה. הנכדים ניסו לפסול את המסמך וטענו כי מדובר בחוות דעת שהוזמנה לצורך הליך אפוטרופסות ולכן היא לא אובייקטיבית. בית המשפט דחה את הטענה הזו, וקבע כי אין יסוד להניח שרופאה בבית חולים ציבורי תטה אבחון רפואי. השופטת הדגישה כי "לא סביר שנתון אוביקטיבי זה, המעיד על דמנציה חמורה, הוטה בדרך כלשהי".
