בגידה כלכלית - האשה החזיקה בדירה ולא סיפרה לבעל; מה קורה כשמתגרשים?
בית המשפט רואה בחומרה בגידה כלכלית ומעניש על כך - חלוקת הכספים בגירושים היא לרעת הצד הבוגד; מה זאת בגידה כלכלית, איך היא מתרחשת ואיך מאתרים נכסים שהוברחו?
בגידה כלכלית בין בני זוג היא תופעה שכיחה ומאוד כואבת. במקרים רבים היא מתגלה רק כשהנישואין עומדים בפני סיום. התופעה מתרחשת כאשר אחד מבני הזוג מסתיר נכסים, נכסי נדל"ן או מקורות הכנסה משותפים, ולעיתים אף פועל במכוון להקטין את זכויותיו של הצד השני. הסתרת נדל"ן היא אחת הצורות המורכבות יותר של בגידה כלכלית, בשל המשמעות הכלכלית הגדולה של הנכסים הללו על חיי בני הזוג והמשפחה כולה.
בגידה כלכלית בתחום הנדל"ן יכולה להתבטא בדרכים רבות ושונות. יש מצבים לא מעטים של הסתרת נכס שנרכש במהלך הנישואין: אחד מבני הזוג רוכש דירה או בית ורושם אותם על שמו בלבד, תוך הסתרת המידע מבן הזוג השני. כך הוא מבטיח לעצמו יתרון כלכלי במקרה של פרידה.
מכאן יש הסתעפויות של הסתרות - הסתרת הכנסות משכירות כאשר אחד מבני הזוג גובה דמי שכירות מנכס משותף ולא מעביר את ההכנסות לקופה המשותפת. הכסף מופקד בחשבון פרטי או משמש למטרות אישיות.
ישנם גם מקרים שבהם בן זוג משתמש בנכס משותף כערבות להלוואה פרטית, לעיתים ללא ידיעת הצד השני, ובכך מפחית את ערך הנכס לקראת חלוקת הרכוש. מצבים נוספים שמתרחשים הם העברת נכסים לקרובי משפחה במחיר מופחת.
מה אומר החוק בישראל?
חוק יחסי ממון בישראל קובע שכל הרכוש שנצבר במהלך חיי הנישואין ייחשב כרכוש משותף ויאוזן בין בני הזוג במקרה של פרידה, גם אם הנכסים נרשמו רק על שם אחד מהם. עם זאת, ישנם חריגים כמו נכסים שנרכשו מכספי ירושה או מתנה, או כאלה שהוגדרו כנפרדים בהסכם ממון.
בתי המשפט בישראל נוהגים להתייחס בחומרה לבגידה כלכלית. במקרים שבהם מוכח שבן זוג הסתיר נכסים או פעל להקטנת ערכם במסגרת איזון המשאבים, בית המשפט יכול לסטות מחלוקה שוויונית של הרכוש.
המנגנונים לחשיפת בגידה כלכלית
כשמתעורר חשד להברחת נכסים, ניתן להפעיל כמה מנגנונים משפטיים, הראשון הוא חובת גילוי: בהליכי גירושין חלה חובה על כל אחד מבני הזוג לחשוף את כל הנכסים, ההכנסות והחובות. כמו כן, ניתן להגיש בקשה לצווי גילוי מסמכים מבנקים, רשות המסים ובתי השקעות וחברות ביטוח שמנהלות את הכספים.
אפשר גם באם יש חשד מוחשי להברחת נכסים למנות רואה חשבו שיחקור את הטענות ויאתר נכסים מוסתרים.
במקרה שדווח לאחרונה, גבר התלונן כי אשתו הסתירה ממנו נכס נדל"ן שנרכש במהלך הנישואין
ונרשם על שמה בלבד. בתהליך הגירושין התגלה כי הנכס הושכר לאורך שנים, והאישה הסתירה את דמי השכירות. בית המשפט קבע כי הנכס ייחשב כרכוש משותף, ואף חייב את האישה לשלם פיצויים לבעל על הכנסות השכירות שהוסתרו.
במקרה אחר, פסק בית המשפט לענייני משפחה כי בגידה כלכלית מצדיקה סטייה מהחוק ואיזון לא שוויוני לטובת הצד השני. בית המשפט ראה בכך פגיעה מהותית באמון הכלכלי שבבסיס הקשר הזוגי.
איך מגנים מפני בגידה כלכלית?
אחד הכלים המרכזיים להגנה מפני בגידה כלכלית הוא הסכם ממון. הסכם זה מאפשר לשני בני הזוג להגדיר מראש את חלוקת הרכוש במקרה של פרידה, ובכך להקטין את הסיכוי להברחת נכסים. ניתן גם להוסיף סעיפים שמטילים סנקציות במקרה של גילוי הסתרה או מניפולציות כלכליות.
בוטל חלקו של הבן בצוואת אמו - אף שאיש לא התנגד
פסק דין דרמטי של בית המשפט לענייני משפחה בירושלים קובע כי מעורבות הבן בעריכת צוואת אמו שוללת ממנו את הזכייה בעיזבון לפי הצוואה. השופטת ריבי לב אוחיון הדגישה כי הוראת סעיף 35 לחוק הירושה היא "חזקה חלוטה" שלא ניתנת לערעור - גם כשכל היורשים מסכימים לקיום הצוואה. עם זאת, היא הציעה פתרון שיאפשר ליורשים להסדיר את החלוקה ביניהם ולהותיר לבן חלק כלשהו בעיזבון אם יחפצו בכך.
באולם הקטן של בית המשפט לענייני משפחה בירושלים התכנסו רק המסמכים והטיעונים, לא אנשים. אף אחד מהצדדים לא טרח להגיע לדיון, אולי מתוך ביטחון שהכל כבר סגור. אחרי הכל, איש לא התנגד לצוואה. אבל השופטת ריבי לב אוחיון לא קיבלה את הבקשה כפשוטה. היא פתחה את ההחלטה במשפט חד־משמעי: "סעיף 35 לחוק הירושה קובע חזקה חלוטה להשפעה בלתי הוגנת", והמשמעות - אין מנוס מלבטל את חלקו של הבן בצוואת אמו, משום שהוא עצמו הודה שהיה מעורב בעריכתה.
המקרה נסב סביב צוואת אם שנכתבה ב-2005, עם עדכונים ב-2008 וב-2010. לאחר פטירתה, פנה בנה לבית המשפט בבקשה למתן צו קיום צוואה. בית המשפט בחן את הבקשה והעלה קושי מהותי: הבן, שהוא גם המבקש, היה מעורב בעריכת הצוואה - עובדה שעולה כדי פסלות לפי סעיף 35 לחוק הירושה. בהחלטה קודמת מ-26 במאי השנה, נקבע כי "עולה ממנה באופן מובהק כי היה מעורב בעריכת הצוואה".
למרות הקביעה הקשה, בית המשפט אפשר ליורשים להגיב. ואכן, כל היורשים - הן אלה שמופיעים בצוואה והן יורשים על פי דין - הגישו תצהירים שבהם הבהירו שאין להם התנגדות לקיום הצוואה כפי שהיא. אפילו בא כוחה של היועצת המשפטית לממשלה הודיע כי אין לו התנגדות, לאחר שקיבל את הסכמת אמו של אחד היורשים הקטינים.
אחת ההוראות המחמירות בחוק הירושה
הנקודה המשפטית שעמדה במרכז ההכרעה היתה סעיף 35 לחוק הירושה, שקובע כי הוראת צוואה המזכה את מי שערך אותה, היה עד לעשייתה או לקח באופן אחר חלק בעריכתה - בטלה. מדובר באחת ההוראות המחמירות בחוק הירושה, שכן היא יוצרת "חזקה חלוטה" להשפעה בלתי הוגנת, גם אם בפועל לא היתה כל השפעה כזו. השופטת ציטטה פסקי דין רבים, בהם הררי, זיידה ובוסקילה, והדגישה כי מדובר בהנחה שאי אפשר לסתור. גם אם יוכח שהמצווה פעלה מרצונה החופשי, עצם מעורבות הנהנה בצוואה מבטלת את חלקו. "אפילו נניח שלא היתה כל השפעה בלתי הוגנת על המנוחה... הוראות צוואה המזכות את המבקש ובת זוגו בטלות", כתבה השופטת.
במקרה הזה לא היתה מחלוקת עובדתית: המבקש עצמו הודה בתצהיר שהגיש כי הוא זה ש"העלה את רצונותיה של המנוחה על הכתב" - הן בעת עריכת הצוואה לראשונה והן בעדכונים שנעשו בה. ההודאה הזו הפכה את ההכרעה לפשוטה במידה רבה, משום שלפי הפסיקה "עורך הצוואה הוא מי שנוטל חלק בניסוחו או בכתיבתו של המסמך", ומכאן שקיימת במקרה הזה אחת מעילות הבטלות שבחוק.
הנושים נגד החברים: של מי הדירה?
בית המשפט המחוזי בתל אביב דחה את הטענות של בני זוג, שלדבריהם רכשו את הדירה לפני שנים רבות מהמוכרים, אך לא הצליחו להציג הסכם מכר חתום או כל ראיה אחרת רלוונטית לכך. השופט קבע כי השיעבוד שרשמה חברת ההלוואות על הנכס גובר על טענותיהם, וכי הם לא הצליחו להרים
את הנטל להוכיח את הבעלות
הסכם מכר במרכזו של פסק דין שניתן באחרונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב עמד סכסוך ממושך על זכויות בדירה קטנה בבני ברק, שנהפך לזירה משפטית מורכבת בין חברת הלוואות לבין בני זוג שטענו כי רכשו את הדירה שנים קודם לכן. הסיפור החל כשהחברה, שבידיה שיעבוד רשום לטובתה על הנכס, ביקשה לממש את זכויותיה ולפעול למימוש המשכון, בעוד שבני הזוג התנגדו וטענו כי הם בעלי הדירה האמיתיים.
השופט שדן בתיק פתח את הכרעתו בתיאור העובדות והקונפליקט שנפרש בפניו. לדבריו, "הסוגיה שבפניי היא אם זכויות הבעלות בנכס מצויות בידי בני הזוג - כפי שטענו - או שמא בידי חברת ההלוואות, אשר רשמה שעבוד כדין בלשכת רישום המקרקעין". כבר בפתח הדברים הבהיר בית המשפט כי השאלה המרכזית היא הוכחת הבעלות, והאם ניתן להסתמך על טענות בעל פה ומסמכים חלקיים כדי לגבור על רישום פורמלי וברור של משכנתא.
הזוג טען כי רכש את הדירה עוד בשנות התשעים מהמוכרים, ששימשו בעלי הזכויות הרשומים, וכי אף החזיקו בה מאז. לטענתם, הם שילמו את התמורה המלאה, נכנסו להתגורר בנכס ואף ביצעו בו שיפוצים, אך מסיבה שאינה ברורה, ההסכם מעולם לא נרשם בטאבו. בבית המשפט הודו השניים כי הם לא יכולים להציג הסכם מכר חתום או מסמך המעגן את העסקה. "בשלב זה לא נותר בידינו אלא להסתמך על תצהירינו ועדויותינו", הם אמרו.
ניסייון להדוף ללא בסיס משפטי
מנגד, חברת ההלוואות טענה כי מדובר בניסיון של בני הזוג להדוף מימוש משכון כדין ללא בסיס משפטי. נציגי החברה הציגו את רישום השעבוד בלשכת רישום המקרקעין, והסבירו כי הוא נרשם לאחר שהמוכרים קיבלו הלוואה מהחברה ולא פרעו אותה. לאחר שלא הוצגה עסקת מכר כתובה, טענה החברה כי אין בסיס לקביעה שהזכויות עברו לבני הזוג.
- שמאי מקרקעין ניסה להתחמק ממס שבח - השיטה ומה קבעה השופטת?
- מוכרי הדירה הסתירו דבר חשוב מהקונים - וישלמו
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
בית המשפט בחן את הראיות שהוצגו ואת עדויות הצדדים. השופט התייחס בחומרה לכך שהזוג לא הציג אף מסמך המעיד על תשלום תמורה או על הסכם מחייב. בפסק הדין שפורסם נכתב כי, "נטל ההוכחה מוטל על הטוען לזכות במקרקעין שאינה רשומה. במקרה זה לא הוצגה ולו ראשית ראיה כתובה המעידה על העברת זכויות". השופט הדגיש כי בעסקות מקרקעין נדרשת דרגת הוכחה גבוהה במיוחד, לאור החשיבות של הרישום והוודאות המשפטית.
