למה הראל ואלטשולר רוצות חברת חיתום - והאם שכחו את המחיר התדמיתי?

הראל ואלטשולר שחם חוזרות לענף שממנו התרחקו לפני כמעט שני עשורים. כל אחת מהן תשקיע 24 מיליון שקל בלידר שוקי הון ותקבל 16.66% מהמניות. יחד עם בנק הפועלים, שיחזיק בשיעור דומה, יחזיקו שלושת הגופים ב-49.99% מהחברה. בעלי המניות הקיימים, בראשות עמית ורדי, יישארו עם 50.01% וימשיכו לשלוט בניהול. העסקה משקפת ללידר שווי של 160 מיליון שקל.

כ-20 חברות חדשות גייסו ב-2025 כ-6 מיליארד שקל, לעומת חמש הנפקות חדשות בלבד ב-1024 וגיוס של 830 מיליון שקל. במחצית הראשונה של 2026 גייסו כ-23 חברות יותר מכל מה שגויס בשנתיים הקודמות. העמלות הן כסף גדול. חברות החיתום, זה לא סוד, עושות את הכסף הגדול ביותר בתחום הרחב של שוק ההון. יש תקופות יבשות, אבל גם בתקופות כאלו הן לא ממש מפסידות וכאשר יש גאות, היא מייצרת שנתיים של רווחים שמייצרת תוחלת רווח על פני זמן מרשימה מאוד. קשה לוותר על פרת מזומנים כזו וזו הסיבה שגופים חוזרים לתחום הזה. 

עבור הראל ואלטשולר, לידר מציעה ערכים נ וספים מעבר לעמלות - חברת החיתום נמצאת בצומת שבין החברות שמחפשות כסף לבין הגופים שמנהלים אותו. היא פוגשת חברות פרטיות לפני הנפקה, מלווה בעלי שליטה במכירת מניות, מסייעת בגיוסי חוב והון לפני הנפקה ונחשפת לעסקאות מיזוג ורכישה. החיבור הזה יכול להרחיב את זרם העסקאות של שני הגופים ולחזק את פעילות האשראי, ההשקעות והברוקראז' שלהם.

ניגודי עניינים מובנים

חתם מייצג חברה שמבקשת לגייס כסף במחיר ובתנאים נוחים. מנהל השקעות מוסדי מייצג חוסכים ומבוטחים שמבקשים לרכוש ניירות ערך במחיר אטרקטיבי וברמת סיכון מתאימה. כאשר אותו בית פיננסי מחזיק בשני הצדדים, נוצר מתח מובנה בין הרצון להשלים את ההנפקה לבין החובה להגן על כספי הציבור.

הראל עצרה את פעילות החיתום שלה ב-2007, תוך הסבר שהקבוצה מעדיפה להתמקד בניהול השקעות ולחסוך את המשאבים הכרוכים במנגנונים למניעת ניגודי עניינים. אלטשולר שחם יצאה ב-2009 מהשותפות שלה עם רוסאריו, אחרי שמגבלות רגולטוריות צמצמו את יכולתה להשתתף בהנפקות שהובילה החברה המשותפת. גם כלל פיננסים מכרה באותה תקופה את השליטה בחברת החיתום שלה, ואקסלנס סגרה ב-2022 פעילות שדעכה במשך שנים.

המגמה ההיסטורית הייתה התרחקות משליטה מלאה ומעבר למבנים שבהם הגוף המוסדי מחזיק נתח מוגבל. הסיבה בעיקר תדמיתית. פעילות החיתום קטנה ביחס לניהול מאות מיליארדי שקלים של חוסכים, אך הנפקה שנכשלת יכולה ליצור נזק רחב. כאשר מניה או איגרת חוב צונחות זמן קצר אחרי הגיוס, הציבור עשוי לשאול האם הגוף המוסדי רכש את ניירות הערך בשל איכות העסקה, או מפני שחברת החיתום הקשורה אליו ביקשה להשלים אותה.

ועדות השקעה עצמאיות, הפרדת עובדים, מגבלות רכישה ואישורים מיוחדים נועדו להתמודד עם החשש הזה. ועדיין, התדמית נקבעת גם לפי מראית העין. גוף שמנהל פנסיה, גמל וביטוח נמדד בראש ובראשונה ביכולת לשמור על כספי לקוחותיו. כמה מיליוני שקלים של עמלות חיתום יכולים להיראות שוליים כאשר עסקה שמקושרת לקבוצה גורמת הפסד משמעותי לחוסכים.

מבנה העסקה בלידר נועד להתמודד עם חלק מהסיכונים. כל אחד משלושת הגופים הפיננסיים יחזיק 16.66%, מתחת לרף של 20% שמקבל משמעות בחלק מהמגבלות הרגולטוריות בענף. השליטה נשארת בידי ההנהלה הקיימת, וההשקעה מפוזרת בין שלושה גופים. המבנה מעניק ללידר גב פיננסי וקשרים עסקיים, ובמקביל יוצר מרחק מסוים בין החתם לבין ועדות ההשקעה של בעלי המניות. זו שכבת הגנה, אך המבחן האמיתי יהיה בהתנהלות בכל הנפקה שבה אחד הבעלים יופיע גם כמשקיע.

הראל ואלטשולר נכנסות כעת לענף בתקופה שבה הכסף חזר לזרום והעמלות שוב מפתות. הן מקבלות גישה לעסקאות, למנפיקים ולפעילות רווחית במחיר השקעה קטן יחסית לגודלן. אבל המחיר שהם ישלמו בהמשך יכול להיות גדול.