עו"ד יורם שפטל ישלם 75 אלף שקל למאזין שכינה אותו בשידור "רמאי" ו"שרץ"
בוטל היתר בנייה למלון שתוכנן ברחוב הירקון בתל אביב
פרויקט המלון החדש שתכנן איש העסקים ספי צביאל, שכולל 55 חדרי אירוח ו-32 דירות, נעצר לאחר שתושבי רחוב ארנון הסמוך טענו כי יאבדו את הנוף לים שמלווה את חייהם במשך שנים. ועדת הערר המחוזית קבעה כי אוחדו מגרשים בניגוד לתוכנית, אושרו שימושים מעורבים שאינם מותרים,
והעירייה חרגה ממדיניותה. בהחלטה מפורטת נקבע כי, “אין מקום לאשר את הבקשה כפי שהוגשה”
הבוקר שבו קיבלו תושבי רחוב ארנון בתל אביב את החלטת ועדת הערר המחוזית היה שונה. במשך חודשים ארוכים ליוותה אותם תחושת חוסר אונים, כשממולם - ממש מול החלונות, במקום שבו האור המערבי והים נפרשים דרך חלונותיהם כבר עשרות שנים - תוכנן לקום בניין גבוה, רחב, כזה שהיה משנה לחלוטין את קו הרקיע שנראה מאחוריהם. אותם תושבים, שחייהם השקטים יחסית התעצמו דווקא בזכות המרחק מהטיילת הרועשת והקרבה לאוויר הים, לא היססו לפעול. הערר שהגישו נגד היתרי הבנייה שאישרה עיריית תל אביב לפרויקט המלון החדש ברחוב הירקון 164-162, נראה בתחילה כמו מאבק מול רוח. אלא שהחלטת ועדת הערר, המשתרעת על פני עשרות עמודים, הפכה את הקערה על פיה.
מדובר בשני מגרשים גדולים יחסית - כל אחד מהם בשטח של כ-600 מ"ר - שעליהם תכנן היזם ספי צביאל, באמצעות א.פ.צ השקעות, להקים שני מבנים בני שבע קומות, בחיבור תפקודי ומבני כמעט מלא. הבניינים היו אמורים לכלול 55 חדרי מלון ו-32 דירות מגורים, עם ארבע קומות מרתף משותפות וקומת גג. מבחינת היזם, מדובר בהמשך טבעי למלון אולימפיה הישן, שעמד על חלקה 211 מאז שנות ה-70. מבחינת התושבים, זהו שינוי דרמטי במרקם השכונה - כזה ש“יחסום את הנוף לים שממנו נהנו במשך שנים רבות”, כפי שנכתב בערר.
הוועדה המקומית לתכנון ובנייה תל אביב אישרה בתחילת 2025 את שתי הבקשות להיתר, אך התושבים, שמתגוררים ברחוב ארנון מאחורי המגרש, לא ויתרו. ועדת הערר המחוזית לתכנון ובנייה מחוז תל אביב קיימה דיון ב-31 ביולי 2025, ולאחר הגשת השלמות טיעון מצד כל הגורמים, קיבלה החלטה תקיפה וברורה: ביטול ההיתר. בהכרעתה נכתב כי, “אין מקום לאישור הבקשה להיתר כפי שהוגשה".
הוויכוח על ייעוד הקרקע: מגורים או מלונאות?
אחד המוקדים המרכזיים במחלוקת היה השאלה מהו הייעוד התכנוני התקף של שתי החלקות. התושבים טענו כי לאורך השנים אושרו תוכניות ייעוד שונות, שבהן נקבע מפורשות כי מדובר במגרשים למלונאות בלבד, וכי כל שינוי יעוד למגורים מהווה "סטייה ניכרת". מנגד, הוועדה המקומית טענה שהתוכניות המאוחרות, ובעיקר תוכנית 3444 ותוכנית 2770, פקעו משום שלא מומשו בזמן, ולכן חזר תוקפן של התוכניות הראשיות, המייעדות את הקרקע למגורים.
ועדת הערר בחרה שלא לאמץ את עמדת היזם והעירייה. בהחלטה נקבע כי אמנם התוכניות שאפשרו מלונאות פקעו, אך הדבר לא פותח פתח לשימושים מעורבים. “תוכנית רובע 3 לא נועדה לשנות ייעודים קיימים, והיא חלה על כלל המקרקעין המיועדים למגורים בתחומה… אולם בשום מקום בתכנית רובע 3 לא מופיע השימוש למלונאות”, כתבה הוועדה בהכרעת הדין שלה.
70 אלף שקל: חברת הדפסות תפצה אמן שעיצב חולצות לחיילים
אמן גרפי שתכנן איורים עבור חיילים גילה להפתעתו כי יצירותיו עלו למאגר של אדיב ושימשו אותה לשיווק ולרווחים מסחריים. למרות ניסיונותיו להתריע ולדרוש את הסרתן, חלק מהציורים המשיכו להופיע באתר וברשתות החברתיות. השופטת טל פישמן לוי קבעה כי “הבעלות ביצירה נתונה
ליוצר”, דחתה את טענות החברה להגנות שונות ולבעלות המדינה, וחייבה אותה בפיצוי והוצאות משפט
בפתח הדברים, מתאר פסק הדין תמונה שכיחה אך כמעט בלתי נראית: אמן צעיר ומוכר בתחום הציור והעיצוב הגרפי, שפועל שנים מול יחידות צבאיות ומשרתי כוחות הביטחון, מייצר עשרות גלופות מקוריות על פי הזמנה פרטית של חיילים, שכל אחת מהן נולדת מתוך מפגש ייחודי בין מסורת יחידתית, הווי פנימי והרצון לסמל זהות. אלא שבמקרה זה, אותה עשייה יצירתית נהפכה למוקד של סכסוך משפטי טעון, לאחר שהאמן, עומרי זהבי, גילה כי הציורים שלו הועלו למאגר הציורים של אדיב, בית דפוס ותיק המתמחה בהדפסת חולצות ומוצרים ממותגים, ושימשו אותו לצרכים מסחריים ושיווקיים ללא הסכמתו.
כבר בתחילת פסק הדין קובעת השופטת טל פישמן לוי כי מדובר בתביעה כספית על סכום של חצי מיליון שקל, הנוגעת להפרת זכויות יוצרים ולדרישה מהחברה “לחדול מכל שימוש שהוא ביצירותיו”. התובע, כך היא מזכירה, הוא אמן העוסק בעיצוב גרפי, מוכר ומזוהה בסגנון ייחודי, אשר “מדובר ביצירות מקוריות שהן פרי דמיונו של התובע”, וכי הוא כלל לא העביר את הזכויות ביצירותיו למזמינים. מנגד, הנתבעת היא חברה מוכרת הפועלת בתחום ההדפסות ונותנת שירותים לחיילים וארגונים שונים.
הפרשה החלה בתחילת 2022, כשסוכן מטעם אדיב פנה לתובע בהצעה לשיתוף פעולה, אך התובע סירב. כשנה וחצי לאחר מכן, כך מסתבר, השיקה אדיב מאגר ציורים חדש באתר האינטרנט שלה, ואליו הועלו 12 ציורים של זהבי, “ללא ידיעתו וללא הסכמתו”. חלק מעבודותיו הופיעו גם בעמוד האינסטגרם של החברה. כשפנה בדרישה להסרה, החברה הסירה חלק מהחומרים - אך לא את כולם. גם לאחר מכן, נותרו מספר ציורים נוספים שפורסמו במאגר, גם אחרי שהתובע הבהיר באופן מפורש כי, “העיצובים הם בבעלותו ואינם מורשים להעברה”.
השופטת מציינת כי בכך נוצרה תשתית לפרסום חוזר, ואף שיווק יזום של היצירות. מהראיות עלה כי סוכני החברה שלחו את עבודותיו ללקוחות באמצעות וואטסאפ, הציגו חלק מהיצירות במאגר המקוון ואף הציעו אותן להדפסה על חולצות ומוצרים שונים. “הנתבעת… הפיקה תמורה כספית בדמות הדפסת הציורים על המוצרים”, קבעה השופטת.
למי שייכות הזכויות בציורים - ליוצר, לחיילים או למדינה?
אחד מצירי המחלוקת המרכזיים עסק בבעלות על היצירה: האם היא של האמן, של החיילים המזמינים או שאולי של מדינת ישראל, בהיותם משרתי צה"ל? החברה טענה כי יש להחיל את סעיף 36 לחוק זכויות יוצרים, הקובע כי המדינה היא בעלת יצירה שנעשתה על ידי עובד מדינה “עקב עבודתו ובמהלכה”, לרבות חייל. היא טענה כי הציורים הוזמנו לצרכים יחידתיים, ולכן שייכים לצה"ל. לחלופין, היא טענה כי הבעלות עברה לחיילים “במשתמע”, משום שהם שילמו עבור הציור וקיבלו מוצר ייעודי עבורם.
