
רגע לפני הסוף: האב השלים עם בנו - הבת לא הסכימה; מה קבע בית המשפט?
חולה סופני שנישל את ילדיו בצוואה לטובת אחותו, שינה את דעתו כמה ימים לפני מותו וביקש להוריש הכל לבנו. בקשתו לא הועלתה על הכתב, האם היא תקפה?
בשבוע האחרון לחייו, כשהגוף כבר כושל והזמן מצטמצם לשעות ולימים, ביקש אדם אחד לומר דבר אחרון. לא הצהרה פומבית, לא מסמך רשמי, אלא משפט פשוט שנאמר לאחותו, האדם הקרוב ביותר אליו באותה העת: הוא רוצה להעביר את הכל לבנו. המלים האלה, שנאמרו לכאורה בשיחה משפחתית אינטימית, נהפכו בדיעבד לליבה של אחד מפסקי הדין החריגים ביותר שניתנו באחרונה בדיני ירושה. פסק דין שבו קבע בית המשפט לענייני משפחה בצפת כי צוואה תקפה, מסודרת וחתומה - תבוטל, משום שאינה משקפת עוד את רצונו האחרון של המנוח.
המנוח הלך לעולמו במאי 2022, כשהוא נשוי ואב לשלושה ילדים. מערכת היחסים המשפחתית שלו היתה מורכבת ורוויית מתחים. שנים קודם לכן עזבה אשתו את הבית, לאחר שלטענתה סבלה מאלימות מילולית ופיזית, וההליכים בין בני הזוג התנהלו בבית הדין הרבני. ילדיהם, כך עלה מן העדויות, תמכו בגירושים - עמדה שהמנוח פירש כהפניית עורף וכבגידה אישית. על רקע זה, באפריל 2021, זמן קצר לאחר שאובחן כחולה סרטן, ערך המנוח צוואה בפני עדים, ובה ציווה את כל רכושו לאחותו. ילדיו נושלו כמעט לחלוטין.
אותה צוואה נערכה כדין, הופקדה אצל רשם הירושות, ולא נפל בה שום פגם צורני. בית המשפט אף קבע בהרחבה כי בעת עריכתה היה המנוח צלול, עצמאי בדעתו, ומודע היטב למשמעות מעשיו. השופטת אביבית נחמיאס ציינה בהחלטתה כי “במעמד החתימה על הצוואה - זה היה רצונו של המנוח, ורצון זה עולה בקנה אחד עם נסיבות חייו”, ואף דחתה את הטענות להשפעה בלתי הוגנת מצד האחות, חרף התלות שלו בה בתקופת מחלתו.
אלא שכאן לא הסתיים הסיפור. חודשים לאחר עריכת הצוואה, וביתר שאת בשבועות האחרונים לחייו, החלו היחסים בין המנוח לבין ילדיו להתחמם. הוא חתם על הסכם ממון עם אשתו, התארח אצל ילדיו בחגים, וקשרים שנותקו, חודשו. דווקא אז, כשהמוות כבר נראה קרוב, התרחש האירוע ששינה את הכל. כשבוע לפני פטירתו, כשידע כי הוא “מול פני המוות”, פנה המנוח לאחותו ואמר לה שהוא מבקש “להעביר הכל” לבנו, מ’.
- קשיש הוריש הכל למטפלת, המדינה התנגדה - וניצחה
- הסבתא הורישה הכל לנכדים - בית המשפט ביטל זאת
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
מצבו הרפואי של האיש לא אפשר בירור רציני של רצונו
האחות, נסערת מהדברים, התקשרה מיד לאחד מעדי הצוואה, הרב ב’. אותו רב העיד בבית המשפט על שיחה טעונה ודרמטית, שבה הבינה האחות היטב כי מדובר בשינוי מהותי של רצון המנוח. “פלונית התקשרה אליי לחוצה ואמרה לי שהוא רוצה להעביר את הכל למ’… מהנימה של הקול והמצוקה - זה היה ברור”, הוא העיד. בעקבות השיחה אף ניסה הרב לפעול מיידית: הוא עדכן עד נוסף, הכין טיוטת צוואה חדשה, ונסע לבית החולים עם מצלמה, במטרה לתעד את המנוח חותם על צוואה מעודכנת. אלא שמצבו הרפואי של המנוח כבר לא אפשר בירור רציני של רצונו, והביקור הסתיים ללא חתימה. ימים ספורים לאחר מכן נפטר האיש.
הרגע הזה, שתועד גם בפרוטוקול הדיון, היה אחד הדרמטיים בהליך כולו. כשהרב העיד לגבי דברי המנוח ועל ניסיונו לפעול לשינוי הצוואה, פרצו ילדיו של המנוח בבכי באולם. אחד מהם, הבן מ’, אמר אז: “זו הקלה גדולה לדעת שהוא לא הלך מהעולם כשהוא שונא אותנו”. הדברים, כך תועד, נאמרו תוך בכי מר ונחרטו גם בנימוקי פסק הדין.
מבחינה משפטית, ניצב בית המשפט בפני שאלה מורכבת במיוחד: כיצד יש להתייחס לאמירה בעל פה של אדם גוסס, שנאמרה בפני עד אחד בלבד, ושלא הועלתה על הכתב ולא קוימו לגביה הדרישות הצורניות של צוואת שכיב מרע. לכאורה, לפי חוק הירושה, אין די בכך כדי לבטל צוואה קיימת. אלא שהשופטת נחמיאס בחרה להעמיק מעבר לכללים הפורמליים, ולבחון את המקרה דרך עקרון העל של דיני הירושה - כיבוד רצון המת.
- הערעור נמשך, הקנס נשאר: עירייה תשלם על ליקויי נגישות
- היורשת נגד כונס הנכסים - מי ניצח?
- תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
- הסבתא הורישה הכל לנכדים - בית המשפט ביטל זאת
"רוצה להעביר הכל למ'"
בפסק דין ארוך ומפורט קבעה השופטת כי אמירתו של המנוח לאחותו היתה ברורה, חד משמעית, ונאמרה מתוך גמירות דעת מלאה. היא הדגישה כי לא מדובר באמירה כללית או בהיסוס, אלא בבקשה מפורשת: "רוצה להעביר הכל למ’". עוד נקבע כי זהותה של האחות, האדם הקרוב והמהימן ביותר בעיני המנוח באותה עת, מחזקת את המסקנה כי זה היה רצונו האמיתי האחרון. "למרבה הצער", כתבה השופטת, "בחר המנוח באדם הלא נכון להביא בפניו את רצונו האחרון", אך אין בכך כדי לשלול את עצם הרצון.
השופטת אף לא חסכה ביקורת מהאחות, שמצאה את עצמה מצד אחד שומעת את רצון אחיה, ומצד שני פועלת לאחר מותו לקיום הצוואה הקודמת שמיטיבה עמה בלבד. נקבע כי בכך היא הפרה את חובת הנאמנות שלה כלפי המנוח. “המנוח סמך על התובעת ברמה כה גבוהה”, נכתב בפסק הדין שפורסם, "שהסתפק בכתיבת מכתב בכתב ידו ולא כלל הוראות בצוואה עצמה". התנהלותה לאחר מכן, כך נקבע, נגועה בחוסר תום לב קיצוני.
על בסיס הניתוח הזה, הפעיל בית המשפט את סעיף 25 לחוק הירושה, שמאפשר לרפא פגמים צורניים כשאין ספק כי מדובר ברצונו החופשי והאמיתי של המצווה. תוך הסתמכות על פסיקה קודמת של בית המשפט העליון, ובראשה הלכת אהרן, קבעה השופטת בהכרעת הדין כי במקרה החריג הזה יש להעדיף את "זעקת ההגינות" ואת כיבוד רצונו האחרון של המנוח על פני הקפדה נוקשה על פורמליות.
בסופו של דבר הורתה השופטת על דחיית הבקשה לקיום הצוואה מ-2021, קיבלה את ההתנגדות, והורתה על מתן צו ירושה על פי דין. המשמעות של ההחלטה היא שהעיזבון יחולק בין היורשים החוקיים, ובראשם ילדיו של המנוח. האחות חויבה בהוצאות משפט ושכר טרחת עורכי דין בסכום כולל של 50 אלף שקל.
איך בכלל אפשר לבטל צוואה בלי מסמך חדש וחתום?
ברוב המקרים אי אפשר. החוק קובע כללים
ברורים, וצוואה אמורה להיות בכתב ובצורה מסודרת. אבל בתי המשפט מכירים בכך שיש מצבים חריגים מאוד, בעיקר רגע לפני המוות, שבהם אדם מביע רצון ברור וחד משמעי שהוא לא הספיק להעלות על הכתב. במקרים כאלה, אם בית המשפט משתכנע שאין ספק מה היה הרצון האמיתי, הוא יכול לחרוג
מהכללים הפורמליים.
זה לא מסוכן? הרי כל אחד יכול לטעון "ככה הוא אמר לי לפני שמת".
נכון, ולכן הרף הראייתי גבוה מאוד. בית המשפט לא מסתפק בסיפור
אחד או בעדות כללית. כאן היו נסיבות חריגות: עדות מפורטת של אדם חיצוני ואמין, פעולות שנעשו בזמן אמת כדי לשנות את הצוואה, והתנהגות בעייתית של מי שהיתה אמורה לפעול לטובת המנוח. בלי כל אלה, סביר מאוד שהתוצאה היתה אחרת.
אם האחות היתה פועלת אחרת, התוצאה היתה משתנה?
ככל הנראה כן. אם היא היתה מזמינה מיד עד נוסף, מתעדת את דברי המנוח או דואגת שייכתב זיכרון דברים מסודר, ייתכן שההליך היה פשוט יותר. בנוסף, אם
היא היתה מיידעת את שאר בני המשפחה ופועלת בשקיפות, ייתכן שבית המשפט היה מתקשה לקבוע חוסר תום לב מצדה.
האם זה אומר שכל אמירה של אדם גוסס גוברת על צוואה כתובה?
ממש לא. זו טעות נפוצה. צוואה כתובה היא הכלל, ואמירה בעל פה היא החריג שבחריגים. כאן לא מדובר במשפט שנזרק, אלא בבקשה ברורה, שנאמרה בהקשר מסוים מאוד, והובילה לפעולות מיידיות מצד מי ששמע אותה.
למה בית המשפט נתן כל כך הרבה משקל לרגש ולבכי של הילדים?
הרגש עצמו לא קובע את התוצאה, אבל הוא משקף את ההקשר האנושי. המשפט שבו הבן אמר שזו “הקלה לדעת שאבא לא מת כשהוא
שונא אותנו”, לא שינה את הדין - אבל הוא חיזק את ההבנה שמדובר בשבר משפחתי עמוק, ובשינוי אמיתי שחל בלבו של המנוח לפני מותו.
מה המסר המרכזי של פסק הדין הזה לציבור הרחב?
לא לסמוך על כך שיהיה בסדר. מי שרוצה לשנות צוואה, חייב לעשות זאת בצורה ברורה, מתועדת ומסודרת, כל עוד הוא יכול. גם אנשים קרובים מאוד עלולים למצוא את עצמם בניגוד אינטרסים, גם בלי כוונה רעה.
מה היה קורה אם המנוח היה אומר "אולי" או "אני חושב ש…"?
אז התוצאה היתה שונה לגמרי. בית המשפט חזר והדגיש
שהאמירה חייבת להיות חד-משמעית, בלי התלבטות ובלי ניסוח עמום. במקרה הזה, הביטוי "רוצה להעביר הכל" לא השאיר מקום לפרשנות.
האם אפשר ללמוד מהמקרה הזה משהו על סכסוכי ירושה בכלל?
כן. הרבה סכסוכים כאלה לא מתחילים בכסף, אלא בפגיעות רגשיות ישנות. כאן הצוואה המקורית נכתבה מתוך כעס, והביטול - מתוך פיוס. בית המשפט לא התעלם מהרגש, אבל השתמש בו כדי להבין מה באמת עמד מאחורי ההחלטות.