תגובה לתשובות הבנקים הגדולים בישראל לתובענה ייצוגית, התלויה ועומדת בבית המשפט המחוזי בירושלים נגד בנק הפועלים, בנק לאומי ובנק דיסקונט, הוגשה היום לבית המשפט.

זוהי תובענה ייצוגית, על סך של כ-6 מיליארד שקל, נגד בנק הפועלים, בנק לאומי ובנק דיסקונט, לפי הפרוט הבא: בנק הפועלים – 3,7 מיליארד שקל, בנק לאומי – 1,715 מיליארד שקל ובנק דיסקונט – 607 מליון שקל.

התובעים הם פרופ' שמואל קניאל, פרופ' אמריטוס למתמטיקה מן האוניברסיטה העברית בירושלים, פרופ' גרשון וולנסקי, פרופ' למתמטיקה בטכניון ומר שלמה אלגרבלי, מסגר מירושלים, המיוצגים על ידי עורכי הדין פרופ 'מיכאל קורינאלדי ושמואל שנהר.

התובעים טוענים כי הבנקים גובים ריבית מונופוליסטית על האשראי הניתן ללקוחות בנקאות ופיננסים של מגזר משקי הבית, שהיא גבוהה, באופן ניכר, מן הריבית על האשראי הניתן ללקוחות המגזר העסקי והמסחרי של הבנקים, ובכך מנצלים את לקוחות משקי הבית לסבסוד המגזרים המסחרי והעסקי.

התובעים מצטטים את הדו"חות הכספיים של הבנקים, אשר לפיהם הרווח הנקי במגזר משקי הבית קטן מן הרווח הנקי במגזר המסחרי והעסקי. אך הם טוענים כי הבנקים מטעים את הציבור, משום שהם מעמיסים הוצאות, מכלל פעילותם, על מגזר משקי הבית. כדי להוכיח טענה זו, התובעים משווים את בנק הפועלים ובנק לאומי לדו"חות הכספיים של שבעה בנקים בעולם, כגון בנק אוף אמריקה, דויטשה בנק וקרדיט אגריקול בצרפת.

נזכיר כי על פי הדיווח של המפקח על הבנקים בדבר המערכת הבנקאית, לשנת 2006 שפורסם אמש, נתח השוק של קבוצת בנק הפועלים הינו כ-30%, לאומי כ-29% ואילו נתח השוק של קבוצת דיסקונט הינו כ-17%, כך שנתח השוק של 3 הקבוצות, יחד, הינו כ-76% מהשוק.

מצב זה בו כ-76% מענף הבנקאות נשלט בידי 3 בנקים, מביא את התובעים לטעון כי הבנקים מהווים קבוצת ריכוז כמשתמע מחוק ההגבלים העסקיים.

"מצב זה של העדר תחרות במגזר משקי הבית נובע ממספר קטן של מקורות - בנקים. זאת, בניגוד לשוק האשראי למגזר העסקי והמסחרי בו פועלים - בנוסף לבנקים - מממנים נוספים מן התחום המוסדי, כגון חברות ביטוח, קופות גמל ובנקים זרים, וכן עומדות אפשרויות לגיוס הון בדרך של הנפקת מניות ואג"ח ובדרך של פניה למשקיעים פרטיים", מציינים התובעים בכתב התביעה.

התחרות הקיימת בין הבנקים, נוגעת דווקא לעניינים הלא-מהותיים. ניתן לראות זאת, בין היתר, מן הפרסומים השונים של הבנקים המכוונים למגזר משקי הבית, אשר מתמקדים ביחס הטוב המובטח ללקוחות, בעצם הנכונות לתת הלוואות, בפרק הזמן לבדיקת בקשות להלוואות או לביטחונות שיידרשו להלוואות, אולם לא על הנתון הבסיסי והמהותי ביותר - מחיר האשראי.

התובעים טוענים בכתב בתביעה, כי "הבנקים גובים בגין אשראי למגזר משקי הבית ריבית בשיעור גבוה בהרבה מזה הנגבה מן המגזר המסחרי והמגזר העיסקי - עם פערים של 3% ויותר לשנה - וזאת למרות שהסיכון במתן אשראי למגזר משקי הבית נמוך משמעותית מהסיכון של מגזרים אלה, כפי המתבטא בבירור, בין היתר, מן ההפרשות לחובות מסופקים בגין פעילות המגזרים השונים. לשיעור ריבית מופרז זה אין כל הצדקה כלכלית או מסחרית. שיעור ריבית מופרז זה נובע מניצול של כוח המיקוח הנמוך של משקי הבית וכוחם המונופוליסטי של הבנקים וכן מהטעיית הצרכנים, בניגוד לדין".

עוד טוענים, כי "שיעור הריבית נקבע תוך ניצול לרעה של מעמד הנתבעים בשוק הבנקאות למשקי הבית, בו קיימת "קבוצת ריכוז", תוך הפחתת התחרות ופגיעה בציבור ו/או תוך יצירת הסדר כובל, על ידי קביעה של רמת מחירים בלתי הוגנים של השירות, וזאת בניגוד לחוק ההגבלים העסקיים".

"שיעור הריבית נקבע תוך הטעיית הצרכנים, תוך ניצול של מצוקת הצרכנים ובורותם". עוד טוענים התובעים, כי "הצרכנים, נוצלו כדי לקשור עסקה בתנאים בלתי מקובלים או בלתי סבירים, או לשם קבלת תמורה העולה על התמורה המקובלת, בניגוד להוראות חוק הגנת הצרכן".

בכתב התביעה מסבירים התובעים כי שיעור הריבית המופרז עבור משקי הבית קיים זה זמן רב, אך התביעה התאפשרה רק אחרי פרסום הדו"חות הכספיים של הבנקים לשנת 2005, בדו"חות הופיעו לראשונה נתונים אשר לא הופיעו בשנים קודמות.

שעור ההפרשה לחובות מסופקים במגזר משקי הבית נמוך משיעור ההפרשה במגזר העסקי ובמגזר המסחרי הן באופן מוחלט והן ביחס להיקף האשראי בכל מגזר, כך למשל בבנק לאומי שיעור ההפרשה לחובות מסופקים עומד במגזר העסקי על 1.61% בעוד שמגזר משקי הבית עומד שיעור ההפרשה על 0.79% בלבד. במילים אחרות, העובדה כי האשראי הניתן למשקי הבית מסוכן פחות מזה הניתן למגזר העסקי, לא מנעה מהבנקים לתמחר האשראי למשקי הבית כמסוכן.

נוסף על כך, שיעור הרווח המימוני הגולמי בגין האשראי שניתן במגזר משקי הבית גבוה משמעותית מזה שבמגזר העסקי ובמגזר המסחרי, דבר המשקף מרווח בשיעור גבוה יותר במגזר זה, הנובע כתוצאה מהעדר התחרות בענף הבנקאות במגזר משקי הבית.

בכתב התביעה מלינים התובעים על כך שחלוקת ההוצאות התפעוליות בדוחות הכספיים בין הפעילויות השונות אינה ברורה ומביאים כדוגמא את ייחוס הוצאות השכר למגזרים השונים.