בית המשפט
צילום: Pixbay

עו"ד תבע את שותפו לשעבר על חוב של 1.2 מיליון ש' - וניצח

שני עורכי דין שהקימו משרד משותף נפרדו בסוף 2013, אבל החובות נשארו - לאחר שטחד משך כספים רבים מחשבונות החברה. הנתבע טען שמדובר בתרגיל מס, אבל השופט לא השתכנע - וחייב אותו בתשלום של כ-1.44 מיליון שקל

עוזי גרסטמן |
נושאים בכתבה חובות עורכי דין

בית משפט השלום בתל אביב-יפו חייב את עו"ד ברק רון לשלם לעו"ד אבי ששו סכום של כ-1.44 מיליון שקל, עבור חוב שמקורו בתקופת השותפות המשותפת שלהם במשרד עורכי הדין ששו רון ושות'. פסק הדין ניתן באחרונה על ידי השופט עדי הדר. הסיפור מתחיל בסוף 2009, כשששו ורון חברו יחד והקימו משרד עורכי דין משותף. ששו התמחה בתחום המקרקעין והנדל"ן, ורון בליטיגציה אזרחית. השותפות פעלה במסגרת חברה שמניותיה הוחזקו בחלקים שווים. אלא שבמהלך הפעילות המשותפת, כך לפי התביעה, רון משך מחשבונות החברה סכומי כסף רבים באופן פרטי, עד שצבר יתרת חוב של כ-1.22 מיליון שקל כלפי החברה.

בסוף 2013 שיתוף הפעולה הגיע לסיומו בהסכמה, וכל אחד מהשותפים הוציא את הפרקטיקה שלו מהחברה. אבל החוב של רון לחברה נשאר. ב-2015, משיקולי מס, הצדדים חתמו על שתי המחאות חוב שבמסגרתן הומחה החוב של רון לחברה לטובת ששו באופן אישי, כנגד קיזוז יתרת הזכות שהיתה לששו בחברה. בכך, טען ששו, נוצר חוב אישי של רון כלפיו בסכום מצטבר של 1,218,548 שקל.

רון טען מנגד שהמחאות החוב אינן מגלמות חוב אמיתי, אלא שמדובר בפעולה חשבונאית שנועדה לחסוך לששו תשלום מס. "אני מעולם לא הייתי חייב לאבי ששו כסף. הרואה חשבון שלו עשו פה תרגיל ואני לא יודע אם זה תרגיל מותר או לא מותר", העיד רון בבית המשפט.

"טענות כבושות, שאינן נשענות על עדות של רואה החשבון של החברה"

השופט הדר לא קיבל את הטענה הזו. בפסק הדין נקבע כי רון "ניסה בהליך זה לקעקע תוכנן של המחאות החוב החתומות, בדיעבד, זמן רב לאחר חתימתן". בית המשפט ציין כי מדובר ב"טענות כבושות, שאינן נשענות על עדות של רואה החשבון של החברה, או חוות דעת חשבונאית מטעם הנתבע".

השופט גם הצביע על סתירה בעמדת רון: מצד אחד הוא הסתמך על הסכם הלוואה כדי לבסס טענת התיישנות, ומצד שני טען שאין לו חוב בכלל. "הניסיון הלולייני של הנתבע להיאחז הן בהסכם ההלוואה מצד אחד לעניין טענת ההתיישנות, ומצד שני לחלץ עצמו מהודאה ברורה בחוב לחברה, לא צלח", כתב השופט בהחלטתו.

רון טען שהתביעה התיישנה, בין היתר על בסיס הסכם הלוואה לא חתום שקבע מועד פירעון. אלא שבית המשפט קבע שהמסמך כלל לא נחתם על ידי מישהו מבין מהצדדים, ובייחוד לא על ידי ששו, שטען שלא היה מודע בכלל לקיומו. השופט קבע כי בהיעדר מועד פירעון קבוע בהמחאות החוב, ובהיעדר פנייה של ששו לפני 2017, לא חלפו שבע שנים ולכן אין בסיס לטענת ההתיישנות.

גם ההתחשבנות לא עזרה

רון ניסה לטעון שהתחשבנות שנערכה בין הצדדים בנובמבר 2017 הסדירה את החוב, אבל בית המשפט קיבל את עמדת ששו: המסמך עצמו מציין במפורש "לא כולל ששו רון פרטי + עסקי + תמא", ולכן החוב שנוצר לאור המחאות החוב לא נכלל בה.

קיראו עוד ב"משפט"

למרות קבלת התביעה, הפחית בית המשפט מחצית מסכום ההצמדה שהצטבר עד מועד הגשתה - כ-219 אלף שקל - בנימוק שזה לא הוגן לחייב את רון עבור העובדה שששו המתין כשש שנים מהדרישה הראשונה ועד להגשת התביעה. הסכום הסופי שנפסק נקבע על 1,436,996.5 שקל, בצירוף ריבית שקלית.

רון חויב גם בהוצאות משפט הכוללות אגרות, שכר טרחת המומחה מטעם ששו ושכר טרחת עורך דינו בסכום כולל של 70 אלף שקל.

הוספת תגובה

תגובות לכתבה:

הגב לכתבה

השדות המסומנים ב-* הם שדות חובה