עובדות וטענות:

העותר, רופא שיניים במקצועו, שירת בצה"ל כקצין בשירות קבע החל משנת 1992 ועד לשנת 2000. בשנת 2000 החליט צה"ל להפסיק את שירות הקבע של העותר. לטענת המשיבה 3, ההחלטה להפסיק את שירות הקבע של העותר התקבלה בשל תפקודו הלקוי, ואילו העותר טוען כי ההחלטה התקבלה לאחר שהלין נגד מפקדיו על בעיית סטריליזציה במרפאה בה עבד.

העותר הגיש עתר לביה"ד האזורי לעבודה וביקש, בין היתר, להצהיר על בטלות ההחלטה להפסיק את שירותו הצבאי ופיצוי כספי בסך 400,000 ש"ח. בית הדין קיבל את בקשת המדינה להורות על מחיקת תביעתו של העותר על הסף, מחמת העדר סמכות עניינית. נקבע, כי על אף ההתפתחויות שחלו בפסיקתו של ביה"ד לעבודה באשר להגדרתו של "עובד" ולמצב בו יוכר קיומה של מערכת יחסי עובד ומעביד, הרי נוכח פסיקתו של ביהמ"ש העליון בעניין מעמדם של משרתי הקבע ואופיו המיוחד של השירות הצבאי אין מקום לשנות את הדין הנוהג אשר מן הראוי לו כי יבוא מצד המחוקק.

ערעור שהוגש לביה"ד הארצי לעבודה נדחה גם כן. הנשיא ס' אדלר בדעת הרוב קבע, כי על אף שניתן להגדיר חייל המשרת בשירות קבע כעובד לצורך זכויות מסוימות בחקיקת המגן ועל אף ההתייחסות המפורשת לחיילים כעובדים בדברי חקיקה מסוימים, אין מקום לראות חייל בשירות קבע כעובד בכל הנוגע לשאלת פיטוריו משירות הקבע. בהקשר זה הודגש, כי ההוראות המפורטות המסדירות את אופן סיום שירות הקבע קבועות כיום בהוראות הפיקוד העליון של צה"ל וכי החלטות הצבא באשר לסיום שירות הקבע נתונות לפיקוחו של בג"ץ.

בעתירה דנן טוען העותר, כי הגיעה העת להכריע בשאלה העקרונית של סמכות ביה"ד לעבודה לדון בתובענותיהם של משרתי הקבע בעניין פיטוריהם וכי יש להחיל את גישת הפסיקה המרחיבה את משמעות המושג "עובד" גם לגבי חיילים, קצינים ונגדים בשירות קבע.

דיון משפטי:

כב' הנש' ד' ביניש:

מאז ועד היום, בשורה ארוכה של פסקי דין, שלטה בביהמ"ש העליון התפיסה כי משרתי הקבע אינם "עובדים" מבחינת מערכת יחסיהם עם הצבא וכי על-פי טיב היחסים מדובר ב"סטטוס" בהיות משרתי הקבע חלק מההיררכיה של השירות הצבאי על מאפייניה המיוחדים.

עניין לנו בהשקפה שמקורה עוד במשפט המקובל האנגלי, השקפה שנקלטה בשיטתנו המשפטית ונגזרה גם מהמציאות החברתית בישראל בעשורים הראשונים לקיומה. לאחר הקמתה של מערכת בתי הדין לעבודה, מצאה לה גישה זו ביטוי גם לעניין סמכותו של ביה"ד לעבודה בפסיקתו של ביהמ"ש העליון (בג"ץ 279/72 אילן עובד נ' שר הביטחון), וממנה התפתחה ההלכה כי מערכת היחסים בין הצבא לחייליו אינה נשלטת על ידי יחסי עובד ומעביד עקב אופיה המנהלי-הצבאי וההיררכי; לפיכך נקבע, כי נתונה היא לביקורתו של בג"ץ לעניין מכלול היחסים, ובין היתר, פיטורין (בג"ץ 6840/01 פלצמן נ' ראש המטה הכללי).

אכן, יש ממש בטענה כי מגמות חדשות החלו מסתמנות בפסיקתו של ביהמ"ש העליון ואף חלו התפתחויות חברתיות המצדיקות בחינה מחודשת של הגישה להגדרת מערכת היחסים בין משרת הקבע לצבא. השאלה היא מורכבת וחילוקי הדעות לגופה של המחלוקת בין הנשיא ס' אדלר לחבריו מעלים רק חלק מהבעיות הרלוונטיות. בנסיבות אלה נקבע כי המקרה שלפנינו, ובמיוחד בעת הזו, שעה שנשקלת אפשרות של חקיקה, אין הצדקה לסטות מההלכה לעניין זה.

ככלל, השיקולים העומדים ביסוד הליכה בעקבות התקדימים שנפסקו בעבר בבית המשפט, גם אם היה מקום לפסוק אחרת בעבר או כי ניתן כיום לקבוע הלכה חדשה וטובה יותר, הם בעיקרם שיקולים של יציבות, ודאות והסתמכות הציבור הרחב וציבור המשפטנים על ההלכה הקיימת. יש לנהוג זהירות במגמה של סטייה מתקדימים שנקבעו בעבר בבית המשפט, אך משום שנראה לשופט זה או אחר כי ניתן לפסוק כיום הלכה טובה או נכונה יותר, שכן אחרת עלול להתממש החשש שהביע השופט מ' זילברג בד"נ 23/60 בלן נ' המוציאים לפועל של צוואת ר. ליטוינסקי, כי "במרוצת הזמן ייהפך מוסד שיפוטי זה מ'בית-משפט' ל'בית שופטים', אשר כמספר חבריו כן מספר דעותיו, בכל אחת ואחת מן השאלות לאין ספור שניקרו על דרכו במהלך שיפוטו".

עם זאת, שינוי העיתים אכן מחייב בחינה מחודשת של הלכות גם אם הן מושרשות ונטועות בפסיקתנו שנים רבות על מנת להתאים את המשפט למציאות המתחדשת. סטייה מתקדים נדרשת לעיתים כחלק מהתהליך הרחב של התפתחות המשפט בחלוף השנים והתאמתו לתנאים המשתנים. תפיסותיה של החברה בסוגיות שונות וערכיה המוסריים והחברתיים משתנים במהלך השנים ובעקבות שינויים אלה נדרשים, לעיתים, הן המחוקק והן בית המשפט להתאים את הדין הנוהג למציאות המשתנה. זאת, בין אם בדרך של מתן פרשנות חדשה לכללים הקיימים ובין אם בדרך של יצירת כללים משפטיים חדשים. כללים משפטיים, ובכלל זה כללים המבוססים על הלכות פסוקות של בית המשפט, שאינם מתאימים למציאות החברתית הקיימת עלולים להפוך לכללים שאינם רלוונטיים לחיי המעשה.

בין השיקולים לשינוי ההלכה, יש להביא בחשבון את השלכות השינוי על מכלול של עניינים מעבר למקרה הקונקרטי המצוי בפני בית המשפט. ככל שהכלל שנקבע בפסיקה העמיק וקנה לו שביתה בשיטתנו, יש לבחון אם יש סיכוי לשנותו בדרך של חקיקה ולהותיר בידי המחוקק את האחריות לשינויו. במיוחד כך כאשר מדובר ביצירת הסדר חלופי שלם, בנסיבות בהן יש צורך בהסדר כזה.

בנושא מערכת היחסים בין משרתי צבא הקבע לצה"ל יש היבטים רבים הטעונים הסדרה, ויש מקום לקטגוריזציה על-פי סוג העניינים. השינויים החברתיים שחלו אצלנו במשך השנים מחייבים מבט שונה על אופיו וטיבו של שירות הקבע בצבא. עם זאת, מורכבותו של השינוי שמקורו בהשקפה החורגת מההשקפה המסורתית ביחס לאופי השירות הצבאי מעלה בעיות מסוגים שונים. גם אם נקבע שאין מדובר ביחסים המעוגנים בסטטוס אלא בחוזה עבודה, אפשרית התייחסות שונה לעניינים שונים הנגזרים ממערכת היחסים המיוחדת. כמובן, שמתחייבים כלים ראויים לביקורת שיפוטית על מערכת היחסים שבין הצבא לחייליו ובמיוחד משרתי הקבע. ראוי הוא כי המסגרת המתאימה לביקורת השיפוטית בהיבטים השונים של השירות, תנאי השירות והפיטורין תיקבע, ככל האפשר, בחקיקה בה ייקבע מהם היחסים שמן הראוי כי יתבררו ויפוקחו על ידי ביה"ד לעבודה, על ידי בג"ץ או על ידי מסגרת שיפוטית אחרת.

לנושא חלוקת הסמכויות בין בתי המשפט נתונה חשיבות רבה בחיי המעשה של הציבור הנזקק לשירותי המערכת השיפוטית, ומן הראוי שישררו בו בהירות וודאות רבות ככל האפשר. זאת, בין היתר, על מנת למנוע את פתיחתם של הליכי סרק בערכאה שאינה מוסמכת לכך ועל מנת לחסוך בזמן שיפוטי. מטעמים אלה שינוי בחלוקת הסמכויות בין בתי המשפט מן הראוי שייעשה בבהירות, ואם יש בכוונת המחוקק להיכנס לעובי הקורה, מן הראוי לאפשר לו לעשות כן, ובלבד שיידרש לנושא בתוך זמן סביר. בענייננו, כבר החל הליך הכנתה של הצעת חוק להסדרת מעמדם של משרתי הקבע.