המסמר האחרון בארון הדיפלומטיה? מאת: עמנואל ארביב

לאורך העשורים האחרונים גישת הפוליטקלי קורקט מצאה אחיזה בדיפלומטיה ולמעשה משלה בכיפה. גישה זו מתייחסת בעיקרון אל השפה או "השיח" שבו משתמשים בכל היבטי החיים, וכמובן שלשפה יש השפעות והשלכות שמעבר לשיחה עצמה. בעיקרון, מטרתה של גישה זו היא להימנע מפגיעה ברגשותיהם של אנשים או אוכלוסיות על ידי שימוש בביטויים וכינויים בלתי נעימים, לדוגמא, במקום המילה "זקן" אומרים על אדם שהוא בגיל הזהב, ובמקום "שמן" אומרים על אדם שהוא בעל מראה מלא.   מה הקשר לפוליטיקה? ובכן, אחד הנציגים הבולטים של התקינות הפוליטית היה הנשיא הקודם של ארה"ב, ברק אובמה (שלא היה "שחור" אלא אמריקאי-אפריקאי). אובמה ייצג את התקינות הפוליטית הן בנאומיו והן וביחסו ופעילותו בזירה הפנים והחוץ אמריקאית. כך לדוגמא, הוא נמנע באופן עקבי מלהביע ביקורת כוללנית על קבוצות ולפעמים נדמה שעשה הכל כדי שלא לקרוא לילד בשמו. אפשר להבין מדוע נמנע מלומר על פיגועי טרור בארצו כי מדובר בטרור איסלאמי, אבל כאן גם נעוצות הביקורות הגדולות על התקינות הפוליטית.   לפי הביקורת, היסוד לתקינות הפוליטית הוא שהמציאות מעוצבת על ידי השפה, ומכאן שניתן לעצבה לטובה על ידי שיח חיובי ולא פוגעני. ואולם, בסופו של יום גישה זו מסרסת ומעוותת את המציאות עד שלא ניתן להעביר כל שיפוט, או פשוט לומר את האמת, ומי שאומר את האמת זוכה לגינויים מקיר אל קיר. יתרה מכך, המבקרים טוענים שגישה זו אינה מובילה לשינוי של מציאות עגומה או בעייתית, אלא דווקא לשימורה תוך צביעתה בגוונים נעימים יותר, בדומה לסיפור על "המלך העירום". בין אם ביקורות אלו מוצדקות או שלא, אין ספק כי השיח התקין שמשל בכיפת הדיפלומטיה היה אחד הגורמים שהובילו לתרעומת ציבורית מתחת לפני השטח, עד שזו התפרצה.   השינוי הקיצוני ל- "דיפלומטיה אחרת"   בקרב קהלים רבים רחשה התחושה שהתקינות הפוליטית והליברליות הנאורה, למעשה מובילות בדיוק אל ההיפך, עד כדי איסור על אמירת האמת, התעלמות מכוונת מבעיות, ותחושה של דיקטטורה על חופש הביטוי. בנוסף, התחושה הייתה כי תפיסות עולם אלו אינן נותנות מענה למצוקות ולמצבים חריפים בזירה הפנים והחוץ אמריקאית, ויש אומרים כי הריאקציה לכך היא שעמדה מאחורי בחירתו של טראמפ לנשיא.   עוד בימי הקמפיין הבחירות שלו השמיע טראמפ אמירות שמזמן לא נשמעו מעל לגלי האתר, וזכה בשל כך לביקורות נוקבות, חלקן מוצדקות ואחרות פחות. כך לדוגמא, הוא הואשם בשוביניסטיות וסקסיסטיות, בשנאת מוסלמים ומקסיקנים, ואף באנטישמיות כלפי יהודים. יחד עם זאת, טראמפ המשיך בקו הישיר בעודו מזהה את הצורך של קהל הבוחרים באדם שיאמר את "האמת בפרצוף", בין אם היא אמת אובייקטיבית, סובייקטיבית או "פייק ניוז" לחלוטין. ולאחר שנבחר לנשיאות, רבים ציפו כי הגישה הבוטה ולעיתים הגסה שבה נקט בקמפיין, תפנה את דרכה לזמירות אחרות ולהתרחקות מהבטחות הבחירות. אך גם כאן מפגין עד כה טראמפ כנות מפתיעה.   הדוקטרינה החדשה בהובלת טראמפ   יש דוגמאות רבות למותה של הדיפלומטיה הישנה, תחת הנהגתו של הנשיא האמריקאי החדש. ראשית, הדבר מתבטא בשפה ובשיח שמאפיין את נאומיו של הנשיא, את ציוציו בטוויטר ובמדיות נוספות. דוגמא בולטת לכך היא כמובן התנהלותו בשנה האחרונה אל מול מנהיג צפון קוריאה, קים ג'ונג און. נדמה שכל העולם הזדעזע כאשר טראמפ האשים את קים בבעיות נפשיות, כאשר קרא לו "איש הטילים הקטן", כאשר אמר שהכפתור הגרעיני שלו גדול יותר, ובעיקר כאשר אמר שיטביע את צפון קוריאה באש וזעם. גם קים מצידו לא נשאר חייב ושלח איומים גלויים ומרומזים לעבר האמריקנים, דבר שיצר פחד אמיתי מפני מלחמה גרעינית. באותם ימים התגעגעו כולם אל התקינות הפוליטית של אובמה, שידע תמיד לרכך ולעטוף את המצב במילים יפות, תוך שהוא מפעיל סנקציות כלכליות ואחרות המכאיבות לצפון קוריאנים.   ואולם, בימים אלו לאחר פגישת טראמפ – קים, ולאחר ההבנה כי קיימת התחייבות להתפרקות צפון קוריאה מנשק גרעיני, ניתן להסתכל על הדברים גם אחרת. אמנם ההתבטאויות של טראמפ באותה עת נראו גסות, בלתי שקולות ואף ילדותיות, אך ניתן גם להסתכל על התנהלותו כעל אומנות של רקיחת עסקאות. בעודו מניח כי הלקוח (קים ג'ונג און) יהיה מוכן להסתפק בסופו של יום בפחות, איים טראמפ לשבור את הכלים, כמו סוחר שטיחים בשוק. ייתכן שגישה זו ייצרה רתיעה בקרב המשפחה השלטת בצפון קוריאה, שהייתה מוכנה ללכת על עסקה בתנאים פחות נוחים, מאשר להיכנס למצב חמור בהרבה. על כל פנים, לאחר שנים רבות שבהן צפצפה הנהגת צפון קוריאה על דרישות האמריקאים והקהילה הבינלאומית, בידיעה שלכל תזכה לגינויים מעודנים, הצליח טראמפ לייצר איום אמיתי. מסתמן שלקים "משתלם" יותר לבוא לקראתו ולרדת ממחיר המדבקה של הארסנל הגרעיני.   דוגמאות נוספות ברחבי העולם   מוקדם עדיין לקבוע מה יולידו ההבנות לגבי צפון קוריאה, אך מה שברור הוא שדוקטרינה החדשה של טראמפ לגבי אומנות העסקה הבינלאומית מוצאת אוזניים קשובות במחוזות אחרים. אחת הדוגמאות הבולטות מהעת האחרונה היא הזמירות שנשמעות ממשלת איטליה החדשה. הממשלה הוקמה בתחילת יוני ומורכבת משילוב מוזר משהו של מפלגות ימין ושמאל, שאינן אוהבות את האיחוד האירופי בלשון המעטה. כידוע, איטליה היא אחת המדינות הסובלות ביותר מבעיית הפליטים המגיעים אליה דרך הים התיכון מצפון אפריקה, ובמשך השנים האחרונות לא הצליחה לתת מענה מספק לבעיה. סיבה מרכזית לכך היא הקו התקין פוליטית של האיחוד האירופי שמטיל מגבלות חמורות על גירוש "פליטים", אשר גורמים אחרים מכנים אותם "מסתננים", "מהגרי עבודה" וכדומה.   שר הפנים האיטלקי החדש מצביע במילים בוטות על הבעיות החברתיות שנגרמות עקב תופעת ההסתננות, בין אם מדובר באלימות או בעבודה לא חוקית שגורמת לאבטלה. למעשה, סילבני כבר הספיק להצהיר על גירוש מאסיבי של פליטים מארצו, ואילו מהצד השמאלי נשמעות זמירות הקשורות לעצמאות כלכלית (איטליה סובלת מזה שנים ממצב פיננסי רעוע ותלויה לא מעט בהלוואת ובתנאים של האיחוד). המילים הבוטות מתכתבות עם הדוקטרינה החדשה של טראמפ. הן לא רק מבטאות אמת סובייקטיבית פשוטה וישירה אלא מיועדות אל האוזניים בברלין, בהאג, בפריז ובבירות נוספות. אין ספק שלאיחוד האירופי יש מה להפסיד מפרישה איטלקית, שלאחר הברקזיט עלולה לסיים את החלום באופן סופי, וההנהגה החדשה מהמרת כי "מחיר המדבקה" של האיחוד, שכולם חשבו שהוא קבוע, יכול לרדת – הן בנושא ההתמודדות עם פליטים והן בנושאים כלכליים.   כך, אנו רואים כיצד הדיפלומטיה הישנה הולכת ונעלמת, ואת מקומה תופסת מעין "דיפלומטיית שוק" שבה קיימת חשיבות רבה לאומנות העסקה, לעצבים חזקים, לאמירות ישירות ולעיתים גם לפופוליזם.   אודות הכותב: עמנואל ארביב הינו איש עסקים, המשמש בתור מנכ"ל ויו"ר Intergrated Asset Management, חברה המתמחה בענף הפיננסים. לעמנואל ארביב תואר ABA במנהל עסקים מאוניברסיטת בוקיני שבמילאנו, וכן תואר MBA בכלכלה ומימון. לאורך השנים שותף ומעורב בפעילות עסקית חובקת עולם, המחייבת גם בקיאות ביחסים בינלאומיים ובאקטואליה.