הרשלנות של המדינה הביאה לעונש קל במיוחד

לפעמים נדמה שהסיפורים הכי גדולים מתנהלים בשוליים של תשומת הלב הציבורית. כך היה גם בפרשה שהסתיימה באחרונה באולמו של השופט מיכאל קרשן בבית המשפט המחוזי מרכז-לוד, שם נחתם פרק נוסף - אולי אפילו עגום במיוחד - בפרשה הפלילית רבת המשתתפים שבמרכזה עמד עופר בנבנישתי, עבריין לשעבר, שנהפך עם השנים מאיש ארגון פשיעה מוכר לאישיות ידועה בשוק ההונאות הכלכליות. פסק הדין, שבו הודה בנבנישתי, על פי הודאתו בהסדר טיעון, מגולל סיפור כבד משקל של פשיעה מאורגנת, עבירות מס והונאות כספיות בסדרי גודל בלתי נתפשים, אך נגמר בעונש מקל של תשעה חודשי עבודות שירות בלבד. ברקע של המקרה נמצאת רשלנות ממסדית חמורה מצד המדינה, שגררה שיהוי בן יותר משש שנים בהגשת כתב האישום, וזאת אף שהראיות נגד הנאשם היו מוכנות וכתבי אישום נגד ראשי ההתארגנות הוגשו עוד ב-2016.

לפי כתב האישום, כפי שתוקן במסגרת ההסדר, בנבנישתי פעל כחלק בלתי נפרד מהתארגנות פלילית רחבת היקף שכללה את רונן זגיר וסרגיי סידורוב - ראשי ההתארגנות; ואת אופיר גלפר - מבכיריה. הם ניהלו, יחד עם עשרות אחרים, מערך עברייני נרחב שסיפק חשבוניות מס פיקטיביות בסכומים שהגיעו למאות מיליוני שקלים ללקוחות עסקיים. כפי שתיאר זאת השופט בפסק הדין שפורסם, "הנאשם שיתף עצמו בהתארגנות עבריינית משמעותית ורבת משתתפים שבמשך תקופה פעלה על מנת לספק ללקוחותיה חשבוניות פיקטיביות בהיקף של מאות מיליוני ש"ח".

ההתארגנות פעלה באופן מתוחכם, תוך הקפדה על יצירת מצגי שווא של פעילות עסקית לגיטימית: אנשי קש הובאו לישראל, חברות קש נפתחו על שמם או על שם אחרים, ולבנבנישתי הוקצה תפקיד מרכזי במיוחד - לספק את הפלטפורמה המרכזית להפצת החשבוניות דרך החברה שבבעלותו, ב.ב.ר. בנבנישתי לא רק עמד בראש הפלטפורמה, אלא גם ניהל קשרים עם לקוחות, הבטיח את כשרותן המדומה של החשבוניות, החזיק משרדים, ניהל חשבונות בנק והעביר את התשלומים לגורמים שונים בהתארגנות. "הנאשם ביצע פעולות שונות שנועדו ליצור מראית עין של התנהלות עסקית לגיטימית, הכול כמפורט בכתב האישום המתוקן", כתב השופט בהכרעתו. מה היה ההיקף של מעשיו? בפסק הדין נקבע כי על שם ב.ב.ר הופצו חשבוניות פיקטיביות בסכום של לפחות 17.8 מיליון שקל. בנוסף, בנבנישתי עצמו הפיץ חשבוניות נוספות בסכום כולל של 4 מיליון שקל. סכום המע"מ הנגזר מהמעשים האלה מגיע לכ-3.2 מיליון שקל.

אלא שההכרעה לא התבססה רק על חומרת העבירות. טענת ההגנה המרכזית, כפי שנפרשה בפירוט בפסק הדין, עסקה בשיהוי חסר התקדים בהגשת כתב האישום נגד בנבנישתי. בעוד שראשי ההתארגנות הועמדו לדין כבר ב-2016, בנבנישתי הוזכר בכתב האישום כעד, ורק ב-2022 הוגש נגדו כתב אישום נפרד. במלים חריפות, כתב השופט קרשן כי, "כתב האישום נגד הנאשם הוגש אפוא בשיהוי עצום של למעלה משש שנים, והמאשימה לא הציגה שום הסבר רציונאלי לשיהוי חריג זה".

• עדות מילצ'ן הסתיימה: נתניהו יכול להיות מרוצה; בפרקליטות צריכים לדאוג
• האם הסיפור על המתנות לנתניהו הגיע מבן כספית ואם כך - האם זה ראוי שכספית שהפך לגורם בחקירה, מדווח על המשפט כעיתונאי?

עוד הוסיף השופט בהכרעת הדין שפורסמה כי, "הנזקים הרבים והמגוונים של התמשכות ההליך הפלילי נפרסו בהרחבה בפסיקה... אין צורך לחזור על הדברים, ויובהר כי חלק גדול מהם התקיים כאן (הן נזקים הקשורים בהשפעת חלוף הזמן על הנאשם הן נזקים הקשורים באינטרס הציבורי)". השופט הדגיש גם כי אין המדובר בשיהוי טכני בלבד, אלא בכשל חמור הפוגע באינטרס הציבורי כולו. לפיכך, הוא קבע כי, "המקרה שלפניי מחייב חריגה ממתחם העונש ההולם".

המאשימה, באמצעות עורכי הדין יוסי מועלם, גל כהן מסיקה, תאיר בן שושן דויטש וליתג שטיצקי רוזן, טענה כי יש לגזור על בנבנישתי עונש מאסר של 18 חודשים בפועל, תוך התחשבות בעקרון אחידות הענישה עם ראשי ההתארגנות, ונוכח חומרת העבירות שבהן הוא הודה. עם זאת, התביעה הכירה גם במורכבות של נסיבותיו האישיות, בפגיעותיו ובהליך השיקום שהחל. "הנאשם פעל במודע, אך היה נתון למסכת איומים, סחיטות ואלימות מצד ראשי ההתארגנות לאחר שניסה להתנתק מהם", ציינו נציגי המאשימה.

ההגנה, בראשות עו"ד יוסי חמצני, הדגישה את עיקרון השיהוי. לטענתו, בנבנישתי פעל תחת נסיבות אישיות מורכבות, נגרר לעולם העברייני מתוך חולשה אישית, התמכרות להימורים, בעיות משפחתיות והיעדר השכלה או אופק כלכלי. חמצני טען כי הלקוח שלו שינה את אורח חייו, חדל מלהמר, ניתק קשרים עם עולם הפשע, ומנסה לגדל את ילדיו בסביבה יציבה. ההגנה טענה שהמאסר ירסק כליל את סיכויו של בנבנישתי לשיקום, ולפיכך ביקשה מבית המשפט לחרוג במידה משמעותית ממתחם הענישה ולגזור עליו עבודות שירות בלבד.

• הפועלים דוחה את תביעת מייסד צו 9: נהגנו בהתאם לדין
• מה קורה כשהמדינה מתבססת על חוק מומצא?
• תוכן שיווקי "הקרנות הפאסיביות מהוות 60% מהענף"

הכרעתו של השופט קרשן מהווה דוגמה נדירה לשיקול דעת שיפוטי המאוזן בקפידה. בפסק הדין המפורט, שמשתרע על פני עשרות עמודים, בחר השופט לשים את עקרון ההגינות הדיונית וההגנה על זכויות הנאשם במקום גבוה במיוחד. "לא ניתן לדון בשאלת עונשו של הנאשם במנותק מעקרון אחידות הענישה... אך במקרים של שיהוי כה חמור, האיזון צריך לסטות מהרגיל", הוא כתב. בנוסף, הוא ציין כי, "יש לשקלל את השיהוי לא כנסיבה מקלה בלבד, אלא כשיקול מהותי ועיקרי בגזירת הדין".

לסיכום, השופט בחר לגזור על בנבנישתי את העונשים הבאים: תשעה חודשי עבודות שירות, שישה חודשי מאסר על תנאי, קנס כספי בסכום כולל של 40 אלף שקל וצו מבחן למשך 18 חודשים. בהחלטתו, סיכם השופט בקריאה למערכת המשפט להפיק את הלקחים: "אין ספק כי על המדינה להפיק לקחים מהמחדלים שנחשפו במקרה זה. מקרים מסוג זה אינם תורמים לאמון הציבור במערכת המשפט".

האם במקרים דומים בעבר הוכרו טענות שיהוי כבסיס להקלה כה ניכרת בעונש?

מקרים שבהם שיהוי משמעותי נהפך לשיקול מהותי המוביל להמרת עונש מאסר בפועל לעונש עבודות שירות הם נדירים מאוד. הפסיקה אמנם מכירה בשיהוי כנסיבה לקולה ולעתים גוררת הקלה מסוימת, אך המקרה של בנבנישתי מהווה חריג שבו השיהוי נהפך למרכזי בשיקולי הענישה, עד כדי סטייה ממתחם הענישה שנחשב למחמיר בענייני עבירות מס חמורות. עו"ד פליליים מעריכים כי מדובר באחד מהמקרים הבולטים בהם השיהוי הפך מעילה טכנית לשיקול עונשי מהותי.

מה המשמעות של העובדה שבנבנישתי הופיע כעד בכתב האישום המקורי נגד ראשי ההתארגנות?

העובדה שבנבנישתי הופיע כעד מצביעה על כך שבשלב מסוים הוא היה נתון במערכת מורכבת של יחסים עם המדינה - מצד אחד מבצע עבירות, ומצד שני הוא נתפש כעד. ייתכן כי נוצר בלבול או דחייה מכוונת של ההחלטה האם להעמיד אותו לדין בעצמו. מצב כזה עלול להעמיד את המדינה במצב בעייתי במיוחד, מכיוון שמערכת היחסים בין חשוד לעד דורשת בירור מהיר והכרעה חדה. העובדה שחלפו שנים רבות מאז שהופיע כעד ועד שהוגש נגדו כתב אישום, משחקת תפקיד משמעותי בטענת השיהוי של ההגנה.

האם העובדה כי בנבנישתי טען שהופעלו עליו איומים וסחיטות מצד ראשי ההתארגנות קיבלה משקל משמעותי בגזר הדין?

לפי פסק הדין, השופט נתן משקל לטענה הזו בעיקר בשולי השיקולים, ולא ראה בה טענה שמצדיקה כשלעצמה הקלה דרמטית. עם זאת, הוזכר כי עומדת לבנבנישתי, "קרבה לסייג" מכיוון שבשלב מסוים הוא ניסה להתנתק מההתארגנות וסבל מאיומים אלימים כלפיו, לרבות איומי אקדח. נתון זה הובא כמסביר מדוע יש להבחין בינו לבין ראשי ההתארגנות, אך לא הוכר כשיקול עיקרי לגזירת העונש המקוצר.

כיצד ראה בית המשפט את השינוי האישי שעבר בנבנישתי לאורך השנים?

השופט קרשן הדגיש בפסק הדין את ההתרשמות של שירות המבחן, שלפיה הנאשם אכן עבר תהליך שיקום משמעותי, הפסיק להמר, התייצב בעבודה ולוקח אחריות הורית לילדיו. עם זאת, השופט היה זהיר וציין בפסק הדין כי בנסיבות רגילות, שיקולי שיקום אלה לא היו מצדיקים לבדם חריגה כל כך משמעותית ממתחם הענישה המחמיר. רק צירוף נדיר של נתונים - כולל השיהוי הדרמטי - הביאו לגזירת עונש של עבודות שירות בלבד.

מה היו הטענות המוסדיות החריפות ביותר שנטענו בפרשה הנ"ל כלפי המדינה?

הטענה החמורה ביותר נגעה לשיהוי הבלתי מוסבר של המאשימה, שלדברי ההגנה הוביל לפגיעה חמורה בזכויות הדיוניות והחוקתיות של הנאשם. השופט קרשן אימץ טענה זו כמעט במלואה, תוך שהוא מציין בפסק הדין כי, "המאשימה לא הציגה שום הסבר רציונאלי לשיהוי חריג זה". זו למעשה קביעה קשה מאוד כלפי הפרקליטות, שממנה עולה כי המדינה כשלה באופן עמוק ובלתי מתקבל על הדעת במילוי חובתה להביא לדין את מי שהיא מאשימה בביצוע עבירות כה חמורות.

האם ניתן להעריך כיצד הייתה נראית פסיקת העונש ללא השיהוי?

לפי פסק הדין עצמו, השופט הבהיר כי אלמלא השיהוי, היה גוזר על הנאשם עונש מאסר בפועל, ככל הנראה של 18 חודשים, כפי שעתרה המאשימה. השיהוי הוא הגורם שהטה את הכף עד כדי הפחתת העונש למסגרת עבודות שירות בלבד.