אז מה לא היה לנו בכנס אילת? תובנות על שוק התקשורת

ביום ראשון בערב עמדו על במת כנס העיתונאים באילת, זה לצד זה, העורכים של חלק מהעיתונים בישראל - ניר חפץ מ'מעריב', חגי גולן מ'גלובס' ויואל אסתרון מ'כלכליסט' לצד המו"ל של 'מקור ראשון' שלמה בן צבי, מנכ"ל ערוץ 10 יוסי ורשבסקי ומנכ"ל 'חדשות 2' אבי וייס.

כל אלה, יחד עם המנחה שלום קיטל, היו חמורי סבר. כולם דיברו על 'מעמד העיתונאי' (צמד מילים שחזר וחזר לאורך כל 3 ימי הכנס) - העיתונאי שלא יודע מה ילד יום ושאינו מצליח לגמור את היום, הכתב שזוכה ללחצים מתוך המערכת ולאיומי תביעה מבחוץ.

כולם דיברו נגד התיקון לחוק לשון הרע, נגד ההרעה בתחום התקשורת ונגד הקריסה הפיננסית של גופי המדיה השונים; אבל מה לעזאזל עושים? לשאלה הזאת לא ניתנה תשובה (ולא, 'שיפור במעמד העיתונאי' זו בטח לא תשובה).

על הבמה הזאת, לעיני מאות עיתונאים, היו צריכים לשבת המו"לים הגדולים של העיתונים: מוזס, שוקן וכעת גם דנקנר - המנכ"לים שחותמים על המשכורות שלנו. הם היו צריכים לתת את התשובות למצבו של העיתונאי הזוטר, אותו כתב ביומון שמשתכר 6,000 שקלים בחודש - כולל נסיעות וטלפון - ושחושש מאותו רגע שבו ישתחררו עוד כמה חבר'ה מגל"צ ואחד מהם, שיעלה 1,000 שקלים פחות, יחליף אותו.

על במות הפאנלים לא ראינו עורך מדסק חדשות של ynet או של הארץ און-ליין, לא כתבים צעירים מהמקומונים, לא גרפיקאים וצלמים. על הבמות ישבו בנחת הטאלנטים, אותם חבר'ה יקרים (תרתי משמע) שעלות שכרם החודשית לא רחוקה משכרו השנתי של עורך וידאו באחד האתרים. בכנס לא ראינו מספיק עיתונאים צעירים (תחקירנים בתכניות אקטואליה או מבזקנים באתרים), ככל הנראה בגלל שאלה אינם יכולים לחתוך מהעבודה ל-3 ימים ולשלם מכיסם 2,000 שקלים על התענוג. בכנס ראינו את הגוורדיה הוותיקה, הנהנתנית, שחלקה זוכה לשכר של 6 ספרות בחודש, כשבמקביל, באותה מערכת ממש, עובדים לא מצליחים לגמור את החודש.

שוק התקשורת במצוקה קשה; האינטרנט פוגע בהכנסות העיתונים כבר שנים, ערוץ 10 בחובות אדירים, ובכלל, בגלל הירידה החדה בהיקפי הפרסום, הזכייניות מורידות תכניות ועוברות לשידורים חוזרים. הראשונים לשלם זאת הם העיתונאים והעובדים הזוטרים, "העובדים הזרים" של תעשיית התקשורת הישראלית.

הדוגמא המציקה ביותר היא פיטוריהם של כ-30 עובדים ב'מעריב' , אותה חברה שבמקביל לפיטורין הוציאה לבורסה הודעה כי עלות שכרו של המנכ"ל החדש, טל רז, תעמוד על כ-2 מיליון שקלים בשנה. והרי מדובר בעיתון שעל פי ההערכות יפסיד השנה כ-100 מיליון שקלים.

קולם של "העובדים הזרים" בשוק התקשורת, לא יכול להישמע מגרונם של רון קופמן, שרון גל או רביב דרוקר, גם כאשר נחמיה שטרסלר, עיתונאי בכיר, ותיק ומוערך מאד, מצהיר כי גם הוא חושש לעתיד לבוא מהפן האישי.

אז מה עושים? פיתרון מעשי אין לי ביד. זה אמור היה לעלות בכנס המפואר של יוסי בר-מוחא באילת, אבל התוצאה צריכה להיות כזאת: המנכ"לים והמו"לים צריכים לעמוד מולנו, עיתונאים בכירים וזוטרים כאחד, ולהגיד: "נכון, אנחנו בתקופה קשה, אבל נילחם על כל אחד מכם. הבכיר לא ירוויח פי 20 ו-30 מהצעיר, הגרפיקאי יוכל לשלם את הארנונה והחשמל בסוף החודש; אנחנו נגבה אתכם באיומים ונצ'פר אתכם על ההישגים".

השורה התחתונה צריכה להיות, שנכון ששורת הרווח חשובה מעין כמוה, אבל כפי שאנחנו אוהבים לספר את אותם סיפורים של "חלשים" בחברה ש"המערכת דופקת בשביל כמה שקלים", בהחלט נרצה שמישהו יילחם גם עבורנו, כדי שגם אנחנו לא נהיה "הדפוקים" האלה.

אלכסנדר כץ הוא סגן עורך אתר אייס