משפחה/שיקולים בהתרת "אימוץ פתוח" וצמצומו/מחוזי
עובדות וטענות: המערערת והמשיב הפורמאלי הינם הוריו של הקטין, הגרושים זמ"ז אך חיים יחד. הקטין הינו בנם השלישי אשר נולד מחוץ למסגרת הנישואין. ילדיהם הנוספים של הורי הקטין מצויים במסגרת חוץ ביתית מאז היותם בני שנתיים ושלוש. המערערת, אובחנה כחולת סכיזופרניה מאז 1990 ואושפזה פעמים רבות בבית חולים פסיכיאטרי. המשיב הפורמאלי אובחן כסובל מפיגור קל ומאפילפסיה. בעברו רקע של שתיית אלכוהול ואלימות קשה כלפי המערערת. גם הוא טופל במרכז לבריאות נפש, ולחובתו רישום פלילי מ-1996 ו-1997 בגין תקיפה ואיומים.
במהלך החודשים הראשונים לחייו גדל הקטין בבית הוריו וטופל על ידם בצורה סבירה, כאשר המשיב הפורמאלי עבד לפרנסת המשפחה בעבודות ניקיון. עם זאת, שירותי הרווחה התקשו להעריך את מסוגלותם של ההורים להמשיך ולטפל בקטין לאורך זמן וזאת עקב ההיכרות קודמת עמם. שירותי הרווחה העריכו, ששלומו של הקטין עלול להיפגע מאחר שכוחותיהם של ההורים הולכים ואוזלים, וביום 11.4.02, בהיותו כבן שמונה חודשים, הוכרז הקטין כ"קטין נזקק" - בהסכמת ההורים- והועמד תחת צו השגחת פקידת הסעד לחוק הנוער למשך שנתיים.
בעקבות החמרה במצבו הנפשי של המשיב הפורמאלי עד כי לבסוף עזב את הבית, החל מתערער ומחריף אף מצבה הנפשי של המערערת, מה שפגע במסוגלותה לדאוג לקטין ולגדלו. זאת, עד כדי אישפוזה בשנית, בהסכמתה, בבית חולים פסיכיאטרי. בנסיבות אלו, הוצא צו חירום על ידי פקידת הסעד עוד באותו לילה והקטין סודר במקלט חירום חסוי. צו החירום אושר על ידי בית המשפט ותוקפו של צו ההוצאה ממשמורת הוארך לשנה נוספת. בסיומה, ולבקשת המשיב, היועמ"ש לממשלה, הורה בית המשפט לענייני משפחה על הכרזת הקטין כבר אימוץ כלפי הוריו. פסק הדין התבסס, בין היתר, על השיקולים הבאים: העדר מסוגלותם ההורית של ההורים, הנובע בין השאר ממצבם הנפשי והרפואי; מצבם הקשה של הילדים הגדולים כאינדיקציה להעדר מסוגלותם ההורית של ההורים; היעדר שיפור במסוגלותם של המערערת והאב, חרף סיוע ניכר שניתן להם מצידן של רשויות הרווחה במשך השנים; אי סבירות, שמסוגלות המערערת לתפקד כהורה לקטין תשתנה לטובה בעתיד הנראה לעין גם במידה שיינתן לה הסיוע האפשרי והמקובל של רשויות הסעד; היעדר כל תמיכה למערערת ולמשיב הפורמאלי מצד בני משפחתם המורחבת וטובתו של הקטין בהכרזתו כבר אימוץ. באשר לצמצום תוצאות האימוץ החליט בית משפט קמא שלא להתיר קיום קשר פיזי של ממש בין הקטין לבין הוריו הביולוגיים או האחים. הטעם לכך, בין היתר, נסוב סביב מצבה הרפואי וחשדנותה האינהרנטית של המערערת ולנטייתה להסתה, להתחרות במשפחת האומנה ולהפחתה ממעמדה של משפחת האומנה של הקטין. בית המשפט קיבל את עמדת המומחית, לפיה "אימוץ פתוח" במתכונת זו עלול לגרום לבלבול אצל הקטין בזהותו המתגבשת, לערעור יציבותו, ולגרום לתחושת נאמנות חצויה בין דמויות המפתח בחייו. בית המשפט הורה על צמצום תוצאות האימוץ כדלקמן: אחת לשנה תישלח למערערת תמונה של הקטין, ופעמיים בשנה (לקראת יום ההולדת ולקראת ראש השנה) ישלח לה הקטין, אם ירצה בכך, ברכות. כן נקבע, כי מדי שנה, לקראת ראש השנה, יוכל הקטין לשלוח ברכות לאחים, אם ירצה בכך, וכי המערערת והאחים יוכלו להשיב לברכות אלה.
המערערת מבקשת לבטל את פסק דינו של בית משפט קמא ולקבוע כי לא נתמלאו כלפיה תנאי סעיף 13(א)(7) לחוק האימוץ, וכי לא ניתן להכריז על הקטין כבר אימוץ. לחילופין, במידה שיחליט בית המשפט להותיר על כנה את הכרזת הקטין כבר אימוץ, מבקשת המערערת להורות על אימוץ פתוח באופן שיתקיימו מפגשים בין הקטין לאמו ובינו לבין אחיו, במהלך חלק מסופי השבוע והחגים.
דיון משפטי: כב' הש' ס' רוטלוי: ההלכה הפסוקה קבעה מבחנים וכללים אובייקטיביים בהתייחס לאמור בסעיף 13(א)(7) לחוק האימוץ: היעדר סיכוי לשינוי בעתיד – בהקשר זה יש צורך בסיכוי אובייקטיבי סביר, כי הטיפול של ההורה בילדו ישתנה בעתיד, הן מבחינת הטיפול הפיזי בילד והן מבחינת היחס הרגשי שלו כלפיו; כשלון עזרה כלכלית, כמקובל ברשויות הסעד – בהקשר זה נקבע, בין היתר, כי אין לפגוע בילדים על דרך עריכת נסיונות וניסויים, שעה שברור מהראיות, כי בנסיונות אלה לא תהיה תועלת. כן נקבע, כי כאשר יש צורך במתן עזרה להורה מצד גורמי הרווחה מעל ומעבר למקובל וזאת על מנת לאפשר טיפול נאות בקטין, אין לראות זאת כחובה של רשויות הרווחה.
למרבה הצער, התשתית הראייתית שהונחה בפני בית משפט קמא, עולה בקנה אחד עם הקביעה, כי המערערת (כמו גם המשיב הפורמאלי) חסרת מסוגלות הורית בסיסית לדאגה ראויה לקטין, זאת חרף רצונה המופגן לגדלו, ואפילו תקבל המערערת סיוע מרשויות הרווחה. כבר נפסק, כי כאשר אין ההורה הטבעי מסוגל להעניק לילד את צרכיו החמריים והרגשיים - והדגש הוא בעיקר על הצרכים הרגשיים - ואין סיכוי כי מצב זה ישתנה בעתיד הנראה לעין, כי אז זכותו של הילד היא כי החברה תתערב ותנסה להבטיח עבורו תנאים שיגדל במסגרת משפחתית רגילה, שתוכל להעניק לו אותו חום ורגשי אהבה הדרושים להתפתחות טבעית ונורמלית שלו.
אימוץ "פתוח": המסגרת הנורמטיבית העומדת בבסיס צמצום תוצאות האימוץ (או "אימוץ פתוח") נעוצה, כך נראה, בשילוב שבין סעיף 16 לבין סעיף 1(ב) לחוק האימוץ, אשר קובע, כי: "...צו אימוץ וכל החלטה אחרת לפי חוק זה יינתנו אם נוכח בית המשפט שהם לטובת המאומץ...". בהקשר זה נקבע, בין היתר, כי יש לבחון את צרכיו של הילד ואת רצונו, כאשר ביכולות להביע רצון זה (סעיף 7 לחוק). וכי יש לתת את הדעת לגילו של הילד ולזיכרונותיו מעברו. יש להתחשב בכך אם מאז הוצאות מחזקת הוריו הביולוגיים נשמר הקשר בינם לבין הילד, ואם היה בקשר זה כדי להועיל לו. יש לתהות על מסוגלותם של ההורים הביולוגיים לכבד את גבולות הקשר המוגבל, תוך בחינת החשש שההורים הביולוגיים לא יוכלו להתגבר על "קשר הדם", ובכך לסכל כל אפשרות של שיקום ילדם אצל מאמציו. יש להביא בחשבון – באותם מקרים שבהם הילד כבר נמצא אצל המאמצים – את רצונם של המאמצים את עמדתם לצורת האימוץ. שיקולים אלה אינם מהווים רשימה סגורה, וכל מקרה יידון על פי נסיבותיו המיוחדות.
גילו של המאומץ וקשריו בפועל עם ההורה הביולוגי: למאומץ (שהוא קטין) זכות יסוד לזהות. קשריו של המאומץ בפועל עם הוריו הביולוגיים מהווים אף הם מרכיב אחד בשיקולי טובתו. כאשר קיים קשר מתמשך של המאומץ עם ההורה הביולוגי, מטבע הדברים שזכות זו מקבלת משקל יתר. בהתאם, למאומץ בגיל מבוגר יהיה קושי לפתח זהות חדשה, במנותק מהקודמת. אין להקל ראש בזכויות ההורים הביולוגיים. אולם יש לזכור, כי שאלת האימוץ "הפתוח", נבחנת בשלב המשנה השני של הליך ה"בר-אימוץ", לאחר שכבר הוכרה עילת האימוץ, במסגרתה יש לבחון כשיקול רלוונטי את "קול הדם". בשלב המשנה השני, יש לבחון את מכלול השיקולים והחלופות הקיימות להכרזה של הקטין כבר אימוץ כלפי הוריו (ובכלל זה ב"אימוץ סגור") על פי טובתו של המאומץ – היא היא השיקול המכריע – ובכללה זכותו לזהות. מקום בו בתינוק מדובר, או שעה שלא התקיים קשר מתמשך בין הקטין לבין הורהו הביולוגי (או לא התקיים קשר כלל), ברי, כי טובתו של המאומץ איננה עולה, על פי רוב, בקנה אחד עם התרת קשר של ממש בינו לבין הורהו הטבעי. שכן לצד זכותו של הקטין לזהות מונחת זכותו להישרדות ולהתפתחות, ובה גם זכותו לגדול בחיק משפחה.
חסיון הליך האימוץ: סעיף 34 לחוק האימוץ אוסר על גילוי (בין אם בדרך של פרסום באמצעי התקשורת ובין אם לאו) של כל פרט העלול להביא לזיהויים של מאמץ ושל מאומץ, וזאת ללא רשות בית משפט. מעצם הטלת איסור פלילי על גילוי פרטי מאמץ ומאומץ יש כדי להבהיר את תכליתו של מוסד האימוץ עצמו, אשר נועד לנתק את הקשר המשפטי בין המאומץ ובין הוריו הביולוגיים ומשפחתם המורחבת. אף יש לשמור על זכותם לפרטיות של כל הצדדים המעורבים, ובכללם גם ההורים המיועדים לאימוץ, אם נמצאו כאלה כבר בשלב הראשון. עקרונות אלה צריך שיהיו לנגד עיני בית המשפט גם בבואו לשקול את האופן בו יצומצמו תוצאות האימוץ. כך, ככל שיחסי ההורים הביולוגיים ובני משפחתם המורחבת הדוקים יותר, קיים קושי בשמירה על חסיון ההליך, ככל שהוא נוגע להם ולמאומץ. בעידן התקשורת הממוחשבת והאינטרנט, יש בהחלטה שיפוטית, הניתנת במסגרת צמצום תוצאות האימוץ ומורה על מתן תמונה מעת לעת (בין אם של ההורה הביולוגי ובין אם של המאומץ), כדי לפגוע ללא ספק בשמירה על חסיון ההליך. על כן, אין מקום לעשות שימוש נרחב בפרקטיקה זו ובכל מקרה יש לשקול בכובד ראש את השפעתה הוודאית על חסיון ההליך. עם זאת, אין כל מניעה, ויתכן שאף רצוי, כי ההורה הביולוגי, במידה שחפץ בכך, ימציא לתיק האימוץ, המוחזק בידי השרות למען הילד, תמונות מעת לעת (כמו גם מסמכים אחרים). יש בכך כדי לסייע הן למאומץ, לכשיגיע לבגרות, בהתחקות אחר מוצאו, אם יחפוץ בכך והן כדי לסייע להורה הביולוגי להראות לילדו הביולוגי שבגר (ואף לפקיד הסעד או לבית המשפט, שידונו בבקשת המאומץ לפי סעיף 30 לחוק האימוץ), כי חפץ בשימור הקשר עימו.
הסכמת הצדדים לצמצום תוצאות האימוץ: מעצם טיבו, אימוץ פתוח הוא הליך וולנטרי. הן הספרות האקדמית והן הפסיקה הכירו זה מכבר, כי ללא הסכמת הצדדים, לא יתאפשר "אימוץ פתוח". במקרים המתאימים, רצוי למשל, שרשויות הרווחה יבהירו להורים המיועדים לאימוץ, כי לטובת הקטין (במרבית המקרים – קטין בגיל מבוגר יחסית), רצוי לאפשר לו מסגרת מצומצמת לשמירת הקשר בינו לבין הוריו הביולוגיים. אולם בהיעדר הסכמה – הן של ההורים המאמצים והן של ההורים הביולוגיים – לא יצלח אימוץ פתוח, וטובת המאומץ מחייבת, כי אימוצו יהא "סגור".
משך ההליך: ככלל, בהליכי אימוץ אין להשתהות. שיהוי עלול ליצור מציאות עובדתית שתחייב התייחסות לשאלת אופיו של האימוץ. ברוח זו אף לא רצוי לגרום לדיון ממושך שעה שאופיו של האימוץ ואופן צמצומו המוצע נידונים בבית המשפט.
קשר בין אחים: משקלו של הקשר שבין המאומץ לאחיו משתנה בהתאם לנסיבות העובדתיות הספציפיות. בהקשר זה יש לבחון את מידת התועלת, אשר תצמח למאומץ מקיום קשר, במתכונת כלשהי, בינו בין אחיו, זאת גם נוכח המסקנות בדבר הקשר בינו לבין הוריו הביולוגיים (שכן לא בהכרח המסקנות באשר לאלה ובאשר לאחים ידורו בכפיפה אחת) וגם נוכח האפשרות המסתמנת בפועל למציאת הורים מאמצים. את מידת התועלת (המשתנה) שתצמח למאומץ מקיום קשר עם האחים יש לאזן, בשים לב לאמור לעיל, אל מול הנזק הפוטנציאלי אשר עלול להיגרם לו – בין אם במישרין (במידה שקיום הקשר עצמו לא ייטיב עם המאומץ) ובין אם בעקיפין, כתוצאה מאי מציאת הורים מאמצים אשר יסכימו לקיום קשר שכזה.
מן הכלל אל הפרט: בדיון ביום 16.4.07 התברר, כי המשפחה האומנת אצלה מתגורר הקטין מזה כשלוש שנים מעוניינת לאמצו ונמצאה מתאימה לכך על ידי גורמי הרווחה. כמו כן, טענה פקידת הסעד כי מצבו של הקטין מאז הושם בחיק המשפחה המיועדת השתפר והוא התקדם באופן מרשים. לדבריה, המשפחה המיועדת אף מסכימה לקיום קשר בין הקטין לבין המערערת על דרך חילופי מכתבים אולם מתנגדת נחרצות לקיום מפגשים בין הקטין לבין המערערת ואחיו.
לעמדה התומכת בצמצום תוצאות האימוץ יש להביא בחשבון את גילו של הקטין, שהוא כבן שש שנים, גדל בחיק המערערת עד היותו כבן שנתיים ומחצה, ומאז ועד עתה קיים קשר עיתי מדי שבועיים עימה ועם אחיו. מאידך, אין להתעלם מהיעדר התובנה של המערערת באשר למקומה העתידי במסגרת "משולש האימוץ", וכי איננה מסוגלת לראות את הקטין מתקשר למשפחה המיועדת. כך אין להתעלם מהעובדה, כי האחים עצמם גדלו במשך שנים בפנימיות חרף חוות דעת שהמליצו על השמתם באומנה (וזאת נוכח הקשר עם המערערת), עובדה המצביעה על העדפתה של המערערת להשמת האחים במסגרות חלופיות, המקלה עליה, אולם איננה תואמת את טובתם ואת זכותם לגדול בחיק משפחה חלופית. המערערת אף איננה מכירה בהיעדר מסוגלותה, שכאמור, לא תוכל לבוא לכלל פתרון באמצעות סיוע ועזרה. בנוסף, אין למערערת כל מסגרת משפחתית תומכת. צדק, אם כן, בית משפט קמא, אשר החליט כי אין לצמצם את תוצאות האימוץ על דרך של קיום מפגשים בינו לבין המערערת והאחים, באשר אין בהם כדי להביא לו תועלת. כמו כן, טובתו של הקטין, אשר גדל בחיק המערערת עד גיל שנתיים וחצי ומקיים עימה (כמו עם האחים) קשר עד עתה, עולה בקנה אחד עם הפרקטיקה של משלוח מכתבים עיתיים, ואשר מוסכמת על המשפחה המיועדת. פרקטיקה זו אף מקובלת על פקידת הסעד.
עם זאת, יש להתערב בהיבטים מספר של אופי צמצום תוצאות האימוץ. היעדר התובנה של המערערת באשר למקומה המוצע במסגרת "משולש האימוץ" ובאשר למקומה של המשפחה המיועדת, והחשש הנלווה לכך בדבר השמירה על חסיון ההליך ופרטיות הצדדים, מביאים למסקנה, כי אין לצמצם את תוצאות האימוץ על דרך משלוח תמונת הקטין למערערת. כמו כן, יש להוסיף ולקבוע, כי בהתקרב המועדים הרלוונטיים, תדאג פקידת הסעד להעברת מכתבי הקטין, אם נכתבו. במידה שלא כתב הקטין למערערת, תדווח לה פקידת הסעד בכתב על אודות מצבו של הקטין.
