עובדות וטענות:

המשיב הינו איש עסקים, אזרח ישראלי, שהחזיק בשליטתו מספר חברות בתחום הנדל"ן. באמצע שנת 1999 הגיש המבקש, בנק דיסקונט, כנגד המשיב שתי תביעות בסדר דין מקוצר. הרקע לתביעות נעוץ בערבות בנקאית שהבנק נאלץ לפרוע וכן בהלוואות שונות שהעמיד הבנק לרשות המשיב ואשר לא הוחזרו על-ידו. על-פי הנטען, חובותיו של המשיב לבנק הינם בשיעור כולל של כ-17 מיליון ש"ח.

במהלך אוגוסט 2000, בעוד שתי התביעות הנ"ל מתבררות בפני בתי-המשפט, עזב המשיב את הארץ. בסמוך לכך, יצא בא כוחו, עו"ד הכט, לחו"ל והודיע ללשכת עורכי-הדין כי אין בכוונתו לשוב ארצה. בעקבות כך, מונה עו"ד ארז כממונה זמני כללי על ענייניו המקצועיים של ב"כ המשיב בהתאם לסעיף 89א לחוק לשכת עורכי-הדין, התשכ"א-1961 (להלן: הממונה). זמן קצר לאחר מכן, פנה המשיב לעורך דין אחר - עו"ד חת, והסמיכו ליטול את כל תיקיו מידי הממונה ולהעבירם למשמורת ידידו של המשיב שאינו עורך-דין. פעולות אלה השפיעו על אופן התנהלות הדיון בתביעות הבנק כדלהלן:

בתביעה בפני בית-המשפט המחוזי בת"א, ניתנה למשיב רשות להתגונן וכחודש לאחר מכן עזבו המשיב ובא-כוחו את הארץ. ביום 5.12.00 הודיע הממונה לבית-המשפט כי תיקי המשיב הועברו לעו"ד חת וכי אין הוא מוסמך לייצג את המשיב. למחרת, נמסרה לבית-המשפט הודעתו בכתב של עו"ד חת לפיה אף הוא אינו מייצג את המשיב, שכן הוא הוסמך רק לקבל לידיו את תיקי המשיב שהיו במשרדו של עו"ד הכט ולהעבירם למשמורת ידידו של המשיב. בקשתו של הבנק למתן פסק דין, נדחתה ביום 15.12.00 בנימוק, כי בנסיבות האמורות "אין זה ראוי לעתור לפסק-דין אלא לבצע המצאה כדין". בבקשתו מיום 8.1.01, צירף הבנק את כתב המינוי של הממונה וטען כי הממונה הוסמך במפורש לטפל בענייני לקוחותיו של עו"ד הכט וכי לפי הדין החל על העניין, אין בהודעת הממונה כי העביר את תיקי המשיב לעו"ד חת כדי לשחררו מייצוג המשיב. משכך, שינתה כב' הש' פלפל מהחלטתה הקודמת והוסיפה כי אין צורך בהזמנה נוספת של הממונה וניתן פסק-דין כמבוקש, ובגדרו נחתמה פסיקתא, בה צוין כי המשיב מיוצג על-ידי הממונה, ובמסגרתה חויב המשיב לשלם לבנק את סכום התביעה (5,699,140 ש"ח). הפסיקתה הומצאה לממונה ביום 15.1.01 על-ידי מזכירות בית-המשפט.

אשר לתביעה בבית-המשפט המחוזי בחיפה - המשיב נחקר בחקירה נגדית על תצהירי התמיכה לבקשת מתן רשות להתגונן שהגיש, ולאחר מכן הוגשו סיכומי הצדדים. בשלב זה, עזבו המשיב ובא-כוחו את הארץ. ביום 25.1.01 דחה בית-המשפט את הבקשה למתן רשות להתגונן. ההחלטה נשלחה בדואר רשום למשרדו של עו"ד הכט, והיא חזרה בציון "לא ידוע". ביום 31.1.01 ניתן פסק-דין בהיעדר הצדדים על-פי התביעה ובמסגרתו נקבע, כי על המשיב לשלם לבנק את סכום התביעה (11,576,762 ש"ח). פסק-הדין נשלח מבית-המשפט למשרדו של עו"ד הכט, ואף במקרה זה חזר הדואר כשעל גבו ציון "לא ידוע". ביום 5.3.01 המציא הבנק לממונה, עו"ד ארז, בהמצאה אישית את פסקי הדין של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב ובחיפה.

בשנת 2002 שב עו"ד הכט לארץ. לעומתו, הוסיף המשיב לשהות בארצות-הברית מאז יציאתו מהארץ באוגוסט 2000 ועד היום. בהתאם לכך, פתח הבנק בהליכי אכיפה של פסקי-הדין הנדונים בארצות-הברית.

ביום 7.12.05, בחלוף כחמש שנים ממתן פסקי-הדין האמורים, הגיש המשיב באמצעות בא-כוחו, עו"ד הכט, שני ערעורים בפני בית המשפט העליון על פסקי הדין הנ"ל. בקשת הבנק נשוא ההליך דנן, היתה לדחות את שני הערעורים על הסף מן הטעם שהוגשו באיחור ניכר של כחמש שנים. המשיב טען מנגד כי פסקי-הדין הומצאו לידיו רק ביום 25.10.05 במסגרת הבקשה לאכיפת פסקי חוץ שהגיש הבנק לערכאות בארצות-הברית. לטענת המשיב, עובר למועד זה לא הומצאו לידיו כדין פסקי-הדין הנדונים והוא לא ידע על קיומם; בהתחשב בכך, כך טען, אין כל איחור בהגשת הערעורים לבית המשפט ויש לבררם לגופם.

הרשמת קבעה, כי השאלה המרכזית המתעוררת הינה האם ההמצאות של החלטות בתי-המשפט המחוזיים ופסקי-דינם בסמוך לאחר מועד נתינתם, היו המצאות כדין. הרשמת סברה, כי בשלב זה אין מקום להיעתר לבקשות הבנק לדחיית הערעורים על הסף, מאחר ושאלת חוקיות ההמצאה שבוצעה, מקפלת בחובה את השאלה האם הממונה שימש כעורך-דינו של המשיב בעת מתן ההחלטות ופסקי-הדין הרלוונטיים. נקבע, כי סוגיה זו מעוררת שאלות לא פשוטות, שליבונן נדרש לצורך ההכרעה לגופם של הערעורים שהגיש המשיב. זאת, מאחר והמשיב טען כי יש לבטל את פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב מחובת הצדק, שכן לטענתו הממונה שזומן לדיון לא ייצג אותו ולא שימש כעורך-דינו במועד הרלוונטי. לגישת הרשמת, ההכרעה בשאלה האם הממונה ייצג את המשיב בהליכים המשפטיים שהתנהלו נגדו, עשויה להשליך בעקיפין גם על התוצאה בערעור שהגיש המשיב כנגד פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בחיפה. משכך, לשיטתה, ראוי שלא לקבוע מסמרות בשאלות אלה בטרם יאמר בית-המשפט את דברו בעניינן.

על כך הערעור.

דיון משפטי:

כב' הנש' הש' ד' ביניש:

עקרון תום-הלב מהווה עקרון-על בשיטתנו המשפטית. מעקרון זה נגזר, כי על בעלי הדין להפעיל את הזכויות והחיובים המעוגנים בכללי הפרוצדורה האזרחית בדרך מקובלת ובתום-לב. עליהם לפעול באופן סביר והוגן במסגרת ניהול הליכי המשפט וזאת בהתחשב במכלול נסיבות העניין. חובת תום-הלב משתרעת על ההליך האזרחי כולו, אם כי משמעותה של החובה והשלכותיה בהקשר של סדרי-הדין טרם גובשו במלואן והדבר יבחן ממקרה למקרה.

מחובת תום-הלב הדיוני נגזר האיסור על ניצול לרעה של הליכי משפט. תכליתו של איסור זה כפולה: במישור הציבורי, מטרתו לשמור על התקינות והטוהר של ההליך השיפוטי ולמנוע מבעל-דין להשתמש לרעה בבתי-המשפט ובכך לפגוע בהשלטת הצדק. במישור הפרטי, מטרתו למנוע תוצאות בלתי הוגנות בין בעלי-הדין המתדיינים בפני בתי-המשפט.

השאלה מהו שימוש לרעה בהליך השיפוטי, אינה ניתנת לתשובה אחידה וממצה, וקל יותר לזהות את הפסול שבהתנהגות זו כאשר נתקלים בה. בדומה לעקרון תום-הלב, אף האיסור על ניצול לרעה של הליכי-משפט מבוסס בעיקרו על אמת-מידה אובייקטיבית, הנבחנת בהתאם לנסיבותיו של כל מקרה. כוונותיו הסובייקטיביות של בעל-הדין והשאלה האם פעל בזדון עשויות להשליך על המסקנה האם עשה שימוש לרעה בהליכי משפט; עם זאת, עיקרו של המבחן בעניין זה הינו סבירות והגינות, קרי: כיצד היה נוהג בעל דין סביר והגון בנסיבות העניין. התפיסה שבבסיס אמת-המידה האמורה הינה כי השמירה על האינטרס האישי של בעל-דין צריכה להיעשות תוך התחשבות בציפיות הדיוניות המוצדקות של הצדדים האחרים להליך, ותוך מילוי חובותיו של בעל-הדין כלפי בית-המשפט; זאת, על-מנת לאפשר דיון והכרעה במחלוקות שהובאו בפני בית-המשפט, תוך הבטחת הליך שיפוטי תקין והוגן לפרט ולציבור בכללותו.

לצד האיסור על שימוש לרעה בהליך השיפוטי, מסורה בידי בית-המשפט סמכות טבועה למתן סעד דיוני בגין שימוש לרעה בהליכי משפט. סמכות זו הינה חלק מהסמכויות הנתונות בידי בית-המשפט בשל עצם אופיו של המוסד השיפוטי ולשם הסדרת התנהלותו התקינה של הדיון השיפוטי, במטרה לאפשר לבית-המשפט להכריע בסכסוכים המובאים בפניו.

סמכותו של בית-המשפט למתן סעד דיוני בגין שימוש לרעה בהליך השיפוטי הינה סמכות שבשיקול-דעת - הן לעניין עצם הענקת הסעד והן לעניין טיבו של הסעד הניתן. הפעלת הסמכות אינה נעשית בחלל ריק. הגינות ההליך השיפוטי ותקינותו אינם ערכים מוחלטים ויש לאזנם עם זכויות ואינטרסים מתחרים. אל מול האינטרס הציבורי והפרטי בשמירה על תקינות ההליך השיפוטי ובהגנה על התכליות המונחות בבסיס כללי הפרוצדורה האזרחית ובהן - סדר, בהירות, יעילות, וודאות בניהול הליכי המשפט; ניצבים זכויות ואינטרסים נוגדים, ובהם - זכות הגישה לערכאות וזכותו של בעל-דין לקבל הזדמנות מלאה לבירור עניינו בבית-המשפט.

כידוע, זכות הגישה לערכאות מהווה זכות יסודית וחשובה בשיטתנו המשפטית, אשר יש הרואים בה זכות חוקתית על-חוקית. בהתחשב במרכזיותה של הזכות האמורה, כבר נפסק כי בית-המשפט ייזהר מנעילת שעריו בפני בעל-דין בגין התנהלות דיונית חסרת תום-לב, פן תיפגע יתר על המידה זכותו היסודית של בעל-דין לגישה חופשית לערכאות (ע"א 2452/01 דרור אורן, עו"ד נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ).

בהתחשב בכך, על דרך הכלל, לא יסרב בית-המשפט להידרש להליך שהוגש בפניו מן הטעם של שימוש לרעה בהליכי משפט, ויעדיף מתן סעדים אחרים כגון: זקיפת חוסר תום-הלב לחובתו של בעל-דין או השתת הוצאות על בעל-הדין בגין התנהגותו האמורה. רק בהתקיים נסיבות חריגות ויוצאות-דופן, כגון- ניצול לרעה בוטה של ההליך השיפוטי, זלזול חמור בהליכי המשפט או ניסיון זדוני להכשלתם, עשוי בית-המשפט לבוא למסקנה כי יש לסלק על הסף את ההליך שהוגש בפניו וזאת בגין חוסר תום-לב קיצוני של בעל-הדין שהגישו.

בענייננו, אין מנוס מן המסקנה כי בעת יציאתו מן הארץ ידע המשיב, או למצער עצם את עיניו מפני הידיעה כי התביעות הכספיות שהגיש נגדו הבנק מוסיפות להתברר בפני בתי המשפט המחוזיים. אף על פי כן, בחר המשיב להתעלם מהמשך ניהול ההליכים נגדו. מדובר בהתנהגות דיונית פסולה ובלתי הוגנת שלא ניתן להשלים עימה.

אין ספק כי המשיב רשאי היה להוציא את תיקיו מידי הממונה, לו רצה לייצג את עצמו בהליכים שהתנהלו נגדו או למנות עורך-דין אחר על-מנת שייצגו בהליכים אלה. ואולם, בחינת נסיבות העניין מלמדת כי לא כך היו פני הדברים. המשיב לא היה מעוניין לייצג את עצמו בהליכים הנדונים שהרי הוא בחר לעזוב את הארץ במהלך בירורם של הליכים אלה. בהוציאו את התיקים מידי הממונה נמנע המשיב מלמנות עורך-דין אחר שייצגו בהליכים הרלוונטיים; המשיב דאג להעביר את התיקים למשמורת ידידו שאינו עורך-דין, תוך שהקפיד ליתן ייפוי-כוח מוגבל לעו"ד חת, לצרכי העברת התיקים בלבד. יוער, כי על-פני הדברים, נראה הדבר כפעולה בלתי תקינה שלכאורה נועדה לסכל את המשך ההליכים. המשיב נמנע מלמסור לבית-המשפט הודעה על שינוי ייצוג או על מען חדש להמצאת כתבי בי-דין. באופן זה, הכתובת להמצאת כתבי בי-דין נותרה זו שנמסרה בראשית ההליכים - כתובתו של עו"ד הכט אשר עו"ד ארז שימש כממונה זמני כללי על ענייניו. בכל אלה, הפר המשיב את חובותיו הדיוניות לנהוג בהגינות ובסבירות על-מנת לאפשר קיומו של הליך שיפוטי תקין והוגן.

בהתחשב בעובדה שטרם עזיבתו את הארץ נטל המשיב חלק פעיל בבירור ההליכים שהגיש נגדו הבנק; בהתחשב בכך שלמשיב היה עניין אישי רב בהליכים אלה נוכח שווי התביעות שהוגשו נגדו; ונוכח השלב בו התנתק המשיב מהדיונים ללא מינוי עורך-דין שייצגו; אין מנוס מן המסקנה כי התנהלותו של המשיב בקשר להליכים הנדונים לא היתה מקרית ותמת-לב, אלא נועדה לסכל את המשך ניהול ההליכים נגדו. כעת, מבקש המשיב להיבנות מהתנהלות זו בטענה שהממונה לא ייצג אותו בהליכים שהתנהלו בפני בתי-המשפט המחוזיים וכי המצאת פסקי-הדין לידי הממונה לא היתה כדין. נוכח כל האמור, אין לאפשר למשיב להישמע בטענה זו, והוא מנוע מלטעון כנגד חוקיות המצאתם של פסקי-הדין לידי הממונה. בית-המשפט לא יראה להעניק סעד לבעל דין היודע כי מתנהלים נגדו הליכים שיפוטיים, מפר באופן בוטה את חובותיו הדיוניות במטרה לסכל את המשך ניהול ההליכים נגדו, וכעבור שנים מבקש להיבנות מהתנהגות זו בדרך של הגשת ערעור על פסקי-הדין שנפסקו לחובתו, בטענה כי לא הומצאו לידיו כדין וכי לא ידע על קיומם.