לשון הרע/דין אמירות "כושי" ו"אפס" לאתיופי/שלום

עובדות וטענות: התובע עובד, החל משנת 2004, כמאבטח בקמפוס האוניברסיטה העברית בהר הצופים, ירושלים. הנתבע היה, במועד הרלבנטי לתביעה, נהג אוטובוס שעבד בשירות "אגד". ביום האירוע הגיע הנתבע, כשהוא נוהג באוטובוס של "אגד", למנהרת האוטובוסים שבכניסה לקמפוס הר הצופים, אשר מהווה את נקודת העצירה האחרונה של אוטובוסים ציבוריים המגיעים לתחומי הקמפוס. משהגיע האוטובוס הנהוג ע"י הנתבע לפתח המנהרה, ניגש התובע ודפק על דלתו הקדמית, בסמנו לנתבע כי ברצונו לערוך סריקה ביטחונית בתוך האוטובוס. ואולם, הנתבע סירב לפתוח את הדלת, והמשיך להתקדם בנסיעה איטית לתוך המנהרה, עד אשר נעצר ליד קו המחסום. בשלב זה, סימן הנתבע לתובע להגיע לחלון שליד מושב הנהג. כשהגיע התובע לחלון הנתבע, התפתחו בין השניים חילופי דברים, אשר תוכנם הוא שעומד בבסיס המחלוקת בין בעלי הדין.

לגרסת התובע, כשהוא ניגש לחלון הוא "זכה" לקיתונות של גידופים מהנתבע, אשר התייחסו למוצאו האתני (יליד אתיופיה), ואשר כללו בין היתר את הביטויים הבאים: "מי שם אותך פה, יא אפס - אני לא מכניס כושים כמוך לאוטובוס"; עוד כהנה וכהנה קללות וגידופים, וכל זה, לדברי התובע, בפומבי, למשמע אוזניהם של נוסעי האוטובוס ושל העוברים והשבים במקום. התובע טוען, כי הביטויים בהם נקט כלפיו הנתבע, הם בבחינת "לשון הרע" כמשמעה בחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965, וכי בהתנהגותו הנ"ל השפיל אותו הנתבע וביזה אותו בפומבי, אך ורק בשל מוצאו האתני וצבע עורו הכהה, ובלא כל עוול בכפו. לפיכך, מבקש התובע מבית המשפט, לחייב את הנתבע בפיצויים בסך של 75,000 ש"ח (לצרכי אגרה), בהתאם להוראת סעיף 7א לחוק.

הנתבע, מצדו, מכחיש כי אמר את הביטויים המיוחסים לו ע"י התובע. לגרסתו, סירובו לפתוח לתובע את דלתות האוטובוס היה נעוץ בעובדה, שהאוטובוס, בו נהג באותו היום, היה אוטובוס "דו-מפרקי" (אוטובוס "כפול"), ובעת שהוא התבקש ע"י התובע לפתוח את הדלת הקדמית - חסם האוטובוס את הצומת הסמוך למנהרה. על כן, ביקש הנתבע, לטענתו, מהתובע כי ירים את המחסום, ויאפשר לו להתקדם קמעא לתוך המנהרה, על מנת לפנות את הצומת, אלא שהתובע "בעיקשותו הרבה" סירב לבקשתו זו, מה שהוביל לדין ודברים ביניהם, במהלכו אמר הנתבע לתובע, כי הוא "קשה עורף ועקשן", וכי "יש לו לב שחור". הא ותו לא. עוד טוען הנתבע, כי בעקבות התלונה שהגיש התובע ל"אגד" הוא הושעה מעבודתו למשך 24 שעות, ובשל "הלחץ הכבד", שהופעל עליו, עקב הפרסום התקשורתי שנוצר סביב הפרשה - הוא נאלץ להגיש את התפטרותו מאגד, לאחר כ-10 שנות עבודה.

דיון משפטי: כב' הש' י' מילנוב: הנה, שתי גרסאות לפנינו, בעוד שהאמת העובדתית – אחת היא, וההכרעה ביניהן איננה פשוטה כלל וכלל. ואולם, יש לזכור, כי די לנו בחשיפתה של "האמת המשפטית", וכי כל שנדרש הוא שגרסה אחת תהא מסתברת יותר מרעותה, ותטה את מאזן ההסתברויות, ולו באחוז אחד בלבד. נקבע, כי האמת מתייצבת לימינו של התובע. עדותו הכנה והקולחת היטיבה לתאר בדיוק רב, היורד לפרטי פרטים את השתלשלות העניינים ביום האירוע - עדיפה על פני עדותו הלאקונית, היבשה והמחושבת-משהו של הנתבע, אשר הותירה רושם בלתי מהימן, בלשון המעטה, כך בית המשפט.

עדותו של התובע אף נתמכה ע"י שני עדים נוספים מטעמו: הכתב לענייני רווחה במערכת העיתון "ידיעות אחרונות", אשר פרסם כתבה אודות המקרה; והמאבטח אשר עבד לצד התובע ביום האירוע. מול אלה, ניצבת עדותו הבלתי מוכחת, בלתי הגיונית ובלתי מהימנה של הנתבע ובית המשפט אימץ את עדותו של התובע בשלמותה.

האם הביטויים הם בגדר "לשון הרע"? על פי הפסיקה, המבחן לקיומה של "לשון הרע" הוא מבחן אובייקטיבי של האדם הסביר. "פרסום" לשון הרע לפי החוק, הוא כל מעשה של העברת מסר לאדם אחד או יותר זולת הנפגע, בין בעל פה ובין בכתב. סעיף 7 לחוק קובע, כי הטלת האחריות אינה מותנית בגרימת נזק לשמו הטוב של הנפגע, אלא די בכך שהפרסום "עלול" היה לפגוע בנפגע. כמו כן, לא נדרש כל יסוד נפשי לצורך התגבשותה של העוולה האזרחית, ואין כל צורך בהוכחת כוונה לפגוע מצד המפרסם.

נקבע, כי כל אחד מהביטויים בהם נקט הנתבע הינם בגדר "לשון הרע", על-פי מבחן האדם הסביר: הכינוי "אפס" מהווה עלבון, שנועד להשפיל ולבזות את האדם אליו הוא מכוון, בבטאו את חוסר הערך, והיעדר התועלת הטמונים, כביכול, באותו אדם. הוא הדין בכינוי "כושי"- אשר נחשב בעיני החברה בכללותה ככינוי גנאי וכעלבון, שנועד להטיל דופי באדם בשל צבע עורו הכהה, ולסמנו כ"חריג" וכנחות ביחס לאדם בעל צבע עור בהיר. המדובר, למעשה, בביטוי גזעני, שנועד להשפיל ולבזות את התובע, אך ורק בשל השתייכותו לעדה האתיופית ובשל היותו בעל צבע עור כהה,

סוגיית הפיצויים: הפיצויים שמוסמך בית המשפט לפסוק בגין עוולת לשון הרע - מגמתם כפולה: ליתן סיפוק לנפגע בכך שמכירים כי נעשתה כלפיו עוולה וכי פגעו ללא הצדקה בשמו הטוב, וכן שסכום הפיצוי שישולם לו יוכל לשפר במשהו את מצבו ולקרבו במידת האפשר - עד כמה שכסף יכול לתרום לכך - למצב שהיה נתון בו קודם התרחשות העוולה. כמו כן, הפיצוי ניתן על מנת לחנך ולהחדיר לתודעה, כי שמו הטוב של אדם, בין אם הוא איש פרטי, ובין אם איש ציבור, אינו הפקר (ע"א 802/87 עקיבא נוף נ' אורי אבנרי).

על מנת שהנפגע מלשון הרע יהא זכאי לפיצויים הוא כלל לא צריך להוכיח קיומו של נזק ודי בכך שהפרסום עלול לפגוע, כדי שייחשב כעוולה של לשון הרע. ואמנם, סעיף 7א(ב) לחוק איסור לשון הרע קובע, כי רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על 50,000 ש"ח וזאת, ללא הוכחת נזק.

אשר לשקולים התומכים בדבר הקלה עם הנתבע בפסיקת הפיצויים - יש לזכור, כי למעשה הוא כבר בא, במידת מה, על עונשו, בכך שהתפטר מעבודתו באגד, בה עבד משך עשור שנים, וכי "מאז ועד היום הוא איננו מוצא כל מקום פרנסה מתאימה ושקוע בחובות עד צוואר", כך הנתבע בכתב הגנתו. עוד יש להביא בחשבון, כי לתובע לא נגרם כל נזק ממוני עקב לשון הרע, וכי גם הנזק הבלתי ממוני שנגרם לו הוא בר-חלוף, במובן זה שהעלבון הצורב שהוא חש כיום יכהה עם הזמן. כמו כן, לעובדה שהתובע פנה מיוזמתו לעיתונאי וגרם לפרסום כתבה אודות האירוע בעיתון יומי גדול, ישנם שני צדדים: מחד, הפנייה הביאה להרחבת תפוצתה של לשון הרע שננקטה כלפיו (לתפוצה ארצית). מאידך, בדרך זו התאפשר לעיתונות - ובאמצעותה לציבור בכללותו - להביע שאט נפש מדברי הנתבע, ולשגר לתובע מסר ברור, שהוא אינו בודד במערכה. עצם התמיכה הציבורית בתובע, והנימה השלילית העולה מהכתבה כלפי התנהגותו של הנתבע, יש בה, אפוא, משום "פיצוי" חלקי של התובע.

משכך, יש להעמיד את הפיצויים המגיעים לתובע על סכום של 15,000 ש"ח.