עובדות וטענות:

המשיבה היא חברה זרה, שמקום מושבה בארצות הברית. נכסיה היחידים בארץ הם מניות של חברת פרוטרום תעשיות בע"מ. המבקשת היא חברה ציבורית הרשומה בישראל ועוסקת בייצור תערובות ותרכיזים שונים לתעשיית הפלסטיק. ביום 23.1.05 הגישה המבקשת תביעה כנגד המשיבה על סך 7,157,830 ש"ח. בד בבד עם הגשת התביעה, עתרה המבקשת למתן צו עיקול זמני על מניות פרוטרום. בבקשה נטען, בין היתר, שקיים חשש ממשי ביותר כי המשיבה תפעל להעברת הנכסים והזכויות אותן מבקשת המבקשת לעקל, והמהווים את נכסיה היחידים והבלעדיים בארץ, ובכך תסכל אפשרות הוצאה לפועל של פסק דין אם וככל שיינתן נגדה. בית המשפט נעתר לבקשה (להלן: ההחלטה הראשונה) והמשיבה הגישה בבקשה להטלת עיקול זמני, בה נטענה טענת "הכבדה" בשל החשש להברחת הנכס וכתוצאה מכך, מימוש פסק הדין בחו"ל, נקבע, כי בשל שיקולי הדדיות באכיפת פסקי דין בין ישראל ומדינת ניו-יורק וכתב התחייבות עליו חתמה המשיבה, אין לאפשר הטלתו של עיקול זמני בקשה לביטול ההחלטה. לטענתה, העובדה כי יש לה נכס אחד בישראל אינה מעידה על כל קושי עתידי לעמוד בתשלום סכום התביעה ובהיעדר חיקוק או הלכה פסוקה, הקובעים כי היעדר קיומם של נכסים בישראל מקנה זכות לעיקול נכסים באופן מיידי, לא היה מקום להיעתר למבוקש. בית המשפט דחה את הבקשה (להלן: ההחלטה השניה). נקבע, כי נוכח היות המשיבה חברה זרה, קיים חשש כי אם יוסר העיקול, ובמידה ותתקבל תביעתה של המבקשת, ייווצר מצב בו למבקשת, בסופו של יום, לא יהיה ממה להיפרע והיא תיאלץ לפעול לאכיפת פסק הדין בארה"ב, הליך אשר יגרום להכבדה משמעותית בביצוע פסק הדין.

המשיבה הגישה ערעור על ההחלטה השניה, אך לעניין הנוגע ליסוד ההכבדה. חודשיים מאוחר יותר פנתה המשיבה לבית משפט קמא בבקשה לעיון חוזר בהחלטה השנייה. נטען, כי ממועד מתן ההחלטה חל שינוי נסיבות המצדיק היעתרות לבקשה. שינוי הנסיבות הנטען הוא החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה, לפיה נדחתה בקשה (בהליך אחר) למתן צו מניעה זמני, שיאסור על המשיבה לבצע דיספוזיציה במניות פרוטרום. באותה החלטה נקבע, כי אף אם מניות אלו הן נכסיה היחידים של המשיבה בישראל, ניתן יהיה לגבות ממנה כספים במקום פעילותה בארצות הברית או בכל מקום אחר בעולם. הבקשה לעיון חוזר (להלן: ההחלטה השלישית) נדחתה. נקבע, כי החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה לא ניתנה ביחס לבקשה למתן צו עיקול ואין בה כדי להוות קביעה עובדתית מחייבת לגבי יסוד ההכבדה הנדרש במתן צו עיקול.

משכך, תוקן כתב הערעור הנ"ל, כך שהוא חל על ההחלטה השנייה והשלישית. בהחלטתו, פסק בית המשפט, כי אילוץ בעל דין שזכה בתביעתו כנגד נתבע זר להיזקק להליכי הוצאה לפועל במדינה זרה עולה כדי הכבדה רק במקרה, שאותה מדינה אינה נוהגת לכבד פסקי דין של מדינות אחרות, או שלישראל אין עימה אמנה בדבר הדדיות בהכרה ובאכיפה של פסקי דין זרים. בשאר המקרים, כך נקבע, הדבר תלוי במכלול הנסיבות. לגופו של עניין נקבע, כי כיוון שטענות המשיבה בדבר חוסנה הכלכלי והונה העצמי הגבוה לא נסתרו, וכיוון שהסכימה לחתום על כתב התחייבות לפיו תשלם למבקשת כל סכום בו תחויב מבלי שהמבקשת תידרש לבצע הליכי אכיפה מחוץ לישראל, אין מקום להותרתו של צו העיקול הזמני על כנו.

מכאן בקשת רשות הערעור.

דיון משפטי:

כב' הש' א' רובינשטיין:

תקנה 362 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 קובעת, כי על המבקש סעד זמני להציג ראיות מהימנות לכאורה בקיומה של עילת התובענה וכן לשכנע את בית המשפט כי מאזן הנוחות נוטה לטובתו, קרי שהנזק שייגרם לו אם לא יינתן הסעד הזמני גדול מהנזק שייגרם למשיב אם יינתן הסעד הזמני. כן קובעת התקנה, כי על המבקש סעד זמני להציג ראיות לכאורה ל"קיום התנאים המפורטים בהוראות המיוחדות בפרק זה, הנוגעים לסעד הזמני המבוקש".

'ההוראה המיוחדת' לעניין עיקול זמני מצויה בתקנה 374(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. ליבה של הוראה זו הוא בצורך להוכיח הכבדה על ביצוע פסק הדין, אשר תיגרם למבקש אם לא יינתן הצו המבוקש. מהי משמעותה של אותה "הכבדה"?

מצב נפוץ של הכבדה הוא מקרה, בו הנתבע עשה או מתכוון לבצע מעשי הברחה של נכסים או מעשים אחרים, העלולים למנוע או לסכל את מימושו של פסק הדין. ברע"א 8420/96 מרגליות נ' משכן בנק הפועלים למשכנתאות נקבע, כי הדגש במתן צו העיקול עבר מהצורך לייחד נכסים לשם ביצוע עתידי של פסק הדין, לצורך למנוע שינוי מצבו לרעה עד למועד פסק הדין. הוכחת מעשי הברחה אינה הדרך היחידה לבסס טענת הכבדה וזאת, אף מלשון התקנה (שהוספה לאחר שניתן פסק הדין בעניין מרגליות). כך נפסק, כי לעתים גובהו של סכום התביעה עשוי להוות אינדיקציה לקיומה של הכבדה וזאת, כאשר עלה בידי מבקש צו העיקול להראות כי אמצעיו הכספיים של הנתבע אינם מספיקים כדי לשלם את החוב הנטען (רע"א 903/06 דלק - חברת הדלק הישראלית נ' אטיאס).

השאלה בענייננו, היא האם יש לראות בעובדה שבעל דין ייאלץ לממש את זכייתו בחוץ לארץ כשלעצמה משום הכבדה?

ראשית, לכל תובע אין ציפיה מוגנת כי הצד שכנגד יחזיק נכסים (מהם ניתן יהא להיפרע במועד מאוחר יותר) במדינת ישראל דווקא. העובדה כי נתבע פלוני מחזיק נכסים או רכוש בישראל היא מטבע הדברים אקראית. אכן, היא יוצרת תנאים נוחים למימוש – אך היא נסיבה אחת, וההחלטה צריך שתידרש למכלול הנסיבות.

שנית והיא העיקר, את ההכבדה לפי תקנה 374(ב) יש לבחון על פי המהות, קרי על פי יכולתו של זוכה פוטנציאלי לממש את זכייתו. אכן, כנטען בבקשה, מימוש פסק הדין בחו"ל עלול להערים קשיים: גיוס עורכי דין הבקיאים בדין הזר וניהול הליך לאכיפתו ולמימושו. עם זאת, המדובר בקשיים פרוצדורליים שאינם נוגעים ליכולתו של התובע-הזוכה לממש את פסק הדין, ושלא ניתן לראות בהם כאלה שבסופו של יום יעמידו אותו אל מול 'שוקת שבורה'. יתר על כן, מדובר בשאלה תלוית נסיבות, שאין להכריע בה באופן גורף. אין מקום לקבוע זכות גורפת לעיקול זמני שעה שבחלק מן המקרים ניתן להשתמש באמצעים פוגעניים פחות – דוגמת הפקדת ערבות או התחייבות בבית המשפט – בישראל או בחו"ל. בענייננו, נקט בית המשפט בצעד ביניים – חתימה על כתב ההתחייבות – שנועד לפשט את ביצועו של פסק הדין. הדבר מעיד על אפשרות להתווייתם של פתרונות שונים, מידתיים יותר. דומה, בפרט בעידן החוקתי, כי מידתיות היא מילת המפתח.

שלישית, דומה כי גישה הנמנעת מקביעת קטגוריות מוחלטות בהן יינתן אפריורית צו עיקול, מתיישבת עם המגמה החוקתית הנוהגת בפסיקה, לפיה אין ליתן עיקול זמני "על דרך השגרה". בהקשר זה יש שקבעו קטגורית, כי באיזון שבין האינטרס של התובע להגשים את זכויותיו כפי שייקבעו בפסק הדין לבין האינטרס של הנתבע שזכות הקניין שלו לא תיפגע, יש ליתן לאינטרס הנתבע מעמד עדיף. אולם, גם אם לא נרחיק לכת למחוז זה, אשר לדעת בית המשפט יש לסייג זאת לנסיבות מתאימות, שהרי פעמים ששיקולי צדק ינחו אחרת ואז יש לשקלל את זכויות התובע – עדיין יש משקל רב, כמובן, לזכות החוקתית.

לא למותר לציין – במסגרת שיקולי הדדיות – כי הדין בניו יורק קובע שאין בעובדה שהנתבע הוא חברה זרה הרשאית לעשות עסקים בניו יורק כשלעצמה כדי להטיל עיקול זמני.