עובדות וטענות:

המערערת, עובדת זרה מהפיליפינים, שימשה כמטפלת סיעודית של המשיבה במשך שנה (מינואר 2000 ועד לינואר 2001). בתקופה זו, הייתה המשיבה מחוברת למכונת הנשמה. המערערת הועסקה בשבעת החודשים הראשונים תמורת סכום חודשי של 500 דולר ומאוגסט 2000 ועד למועד בו הסתיימו יחסי העבודה בין הצדדים, עמד שכרה החודשי על 550 דולר. בנוסף, שילמה המשיבה למערערת מדי שבוע 50 ש"ח עבור "דמי כיס" ונסיעות. בכתב התביעה, עתרה המערערת לסעדים הבאים: תשלום דמי הבראה ופידיון חופשה וכן הפרשי שכר מינימום. עוד טענה המערערת בכתב התביעה כי היא זכאית לגמול בגין עבודה בשעות נוספות. לעניין זה טענה התובעת, כי המשיבה היתה זקוקה להשגחה 24 שעות ביממה ולמעט 3 שעות הפסקה ביום, עמדה כל הזמן לרשות המשיבה.

בית הדין האזורי קיבל את תביעת המערערת לתשלום פדיון חופשה והפרשי שכר מינימום. מאידך, נדחתה התביעה לתשלום דמי הבראה וגמול בגין עבודה בשעות נוספות. על כך, הערעור דכאן.

דיון משפטי:

כב' הש' ע' רבינוביץ (דעת מיעוט):

השאלה, האם חוק שעות עבודה ומנוחה חל על עובדים המשמשים מטפלים סיעודיים במעונם הפרטי של מעבידם נדונה בהרחבה בע"ע 1113/02 יוהאנה טודורנג'אן נ' מעיין משה וצבייה. באותה פרשה נפסק, בדעת רוב, כי בסוג העבודה בה עבדה המערערת אין אפשרות לפקח על שעות עבודתה, ולפיכך ובהתאם להוראות הקבועות בסעיפים 30(א)(5) ו-30(א)(6), חוק שעות עבודה ומנוחה אינו חל עליה. דעת המיעוט שם סברה, כי על אף הקושי בחישוב שעות העבודה של המערערת, אין מקום לאור תכליתו של חוק שעות עבודה ומנוחה לקבוע כי חוק זה לא חל עליה וכי אין באמון שנוצר בין הצדדים כדי להצדיק העסקה בשעות נוספות ללא תוספת תשלום כחוק ומבלי להעניק מנוחה שבועית.

במקרה דנן, אין ספק, שעובדת סיעודית, שחיי המטופל תלויים במידה רבה בנוכחותה, תפקידה דורש מידה מיוחדת של אמון אישי. יחד עם זאת, לא נראה כי תכלית החקיקה הייתה לשלול גמול שעות נוספות כאשר מתכונת שעות העבודה ברורה ואינה שנויה במחלוקת. בסופו של דבר, עם כל ההבדלים, מהות עבודתה של המערערת אינה שונה משמעותית מאחות צמודה לחולה לאחר ניתוח, שספק אם מישהו היה מערער על זכותה לקבל גמול שעות נוספות בגין שעות השגחה אלה. בהקשר זה יש לציין עוד, כי הפסיקה שבאה אחרי פרשת טודורנג'אן נטתה לאמץ את העמדה, לפיה חוק שעות עבודה ומנוחה חל על עובדים בתחום הסיעוד. בה בעת, רוככה הדרישה בכל הנוגע לדרך הוכחת שעות העבודה ונקבע, כי אין לחייב את המערערת להוכיח את תביעתה בדרך של כימות השעות הנוספות הנתבעות אחת לאחת ודי בהוכחת "מתכונת העבודה בכללותה" (ע"ע 1247/04 איליה דאמשה נ' יהונתן דוידוביץ). משכך, יש לבחון האם עלה בידי המערערת להוכיח מתכונת עבודה, המניחה תשתית עובדתית לפסיקת גמול עבור עבודה בשעות הנוספות.

מתצהיר המערערת ומעדות ביתה של המשיבה עולה, כי מצבה של המשיבה דרש השגחה צמודה של המערערת. השגחה זו נמשכה בכל שעות היממה, גם אם לא לוותה בכל רגע ורגע בפעולה אקטיבית של המערערת. אוזניה של המערערת היו צריכות להיות כרויות לכל צפצוף של מכשיר הנשימה ועיניה היו צריכות להיות פקוחות למצבה של המשיבה. אלמלא הייתה המערערת ממלאת את תפקידה ומשגיחה על המשיבה, הייתה המשיבה נתונה בסכנת חיים מיידית. בנסיבות אלה, גם כאשר הייתה המערערת רשאית לפנות לעיסוקיה, היא לא הייתה מורשית לעזוב את המשיבה. למעשה, הקדישה המערערת את עיתותיה למשיבה, ככוננית ומשגיחה, גם אם לא הייתה עסוקה בביצוע משימות ספציפיות עבורה.

בנסיבות אלו, ניתן לראות, בשעות בהן השגיחה המערערת על המשיבה כשעות עבודה. מן הראוי לשוב ולהדגיש, כי את הזמן שבו העובד עומד לרשות העבודה יש לבחון לפי מהות עבודתו. במקרה הנוכחי, מהות עבודתה של המערערת הייתה בעיקר השגחה על תקינות מכשיר ההנשמה. במקרה מעין זה, עצם הנוכחות בדירה לצורך ההשגחה על המשיבה היא מהות העבודה, ולכך בעיקר נשכרה. בנסיבות אלו, אין לתמוה על כך שהמערערת קראה ספרים ושוחחה עם חברות בזמן העבודה. בהתנהגותה זו לא חדלה לעבוד.

משאלו הם פני הדברים, ומכיוון שאת תביעתה לגמול עבור עבודה בשעות נוספות העמידה המערערת על ארבע שעות נוספות מדי יום, דין הערעור להתקבל והמערערת תקבל סך של 19,905 ש"ח (15.95 (ערך שעה) X 4 (מספר השעות הנוספות) X 6 (ימי עבודה בשבוע) X 52 (מספר השבועות שעבדה המערערת אצל המשיב)).

כב' הש' י' פליטמן (דעת הרוב):

אין חולק, שהמשיבה אכן היתה זקוקה להשגחה במהלך שעות היממה בשל היותה מחוברת למכונת הנשמה. המערערת לא בישלה למשיבה ולא רחצה אותה אלא לעיתים נדירות ונראה, כי זמן הטיפול הממשי של המערערת במשיבה בת ה-80 הגיע עד כדי כשעתיים ליום. למערערת הוקצה חדר פרטי עם מכשיר טלויזיה בדירת המשיבה וכל הבית על אביזריו הועמד לרשותה ללא כל תשלום. מעבר לשעות שינה בלילה, נהגה המערערת לנוח מנוחת צהריים בת שעתיים שלוש ומדי פעם היתה המערערת מזמינה את חברותיה לבקרה בביתה ואף היתה יוצאת לקניות למכולת סמוכה. משכך, דירת המשיבה לא היתה רק מקום עבודתה של המערערת אלא גם מעונה ויהא זה נכון לומר, כי בעת ששהתה המערערת בחדרה, היא היתה למעשה בכוננות בביתה נכונה להיקרא אל המשיבה שהיתה "במקום העבודה", בחדר הסמוך.

האמור מעלה את הפרובלמאטיקה הדואלית של שילוב מקום עבודה ובית. במקרה של מטפלת סיעודית, כבמקרה שלפנינו, המסקנה כי שעות עבודתה של המערערת מכסות את היממה כולה נמהרת למדי. על פי הגישה, הרואה במטפלת סיעודית הגרה בבית מטופלת אשר זקוקה להשגחה מדי כמה שעות, כאילו היא עומדת לרשות העבודה בכל שעות היממה - יגיע לאותה מטפלת גמול שעות נוספות בגין כל שעות היום מעבר ל-8 שעות (ובחישוב לפי שכר מינימום כ-14,472 ש"ח לחודש). ביום 1.4.80 הוסף לחוק הביטוח הלאומי פרק הסיעוד. על פי החוק, מבוטח הזקוק להשגחה או להשגחה מתמדת, או מבוטח התלוי בעזרת הזולת בביצוע רוב פעולות היום יום או כל פעולות היומיום - יהא זכאי לגמלת סיעוד. תנאי נוסף שנקבע, הוא מבחן הכנסה לפיו, יחיד שהכנסתו החודשית עולה על פעם וחצי מהשכר הממוצע כהגדרתו בסעיף 1 לחוק (קרי מעל 10,500 ש"ח), אינו זכאי לגמלת סיעוד. צירוף שני הנתונים הללו מחייב מסקנה בלתי נמנעת, שמעבידה מטופלת כבמקרה שלפנינו, הזקוקה להשגחה או השגחה מתמדת, אם אינה עשירה דיה, תאבד יכולתה לקבל שירותי סיעוד. במילים אחרות, שירותי סיעוד יהיו נחלתם של העשירים בלבד.

כשנחקק פרק הסיעוד בחוק הביטוח הלאומי, תכליתו, כאמור בדברי ההסבר להצעת החוק, היתה, לפתור את "אחת הבעיות הסוציאליות החמורות במדינת ישראל, בעיית החולים הכרוניים הזקוקים לסיעוד – טיפול אישי ועזרת הזולת, אבל אינם זקוקים לאישפוז בבתי חולים רגילים". גישת כב' הש' רבינוביץ' מסכלת לחלוטין את תכלית טעמו של פרק הסיעוד בחוק הביטוח הלאומי, ופוגעת באיכות חייהם של כל אותם הזכאים לגימלת הסיעוד, אשר עבורם, בעיקרו של דבר, הגיעו לישראל כל אותן מטפלות עובדות זרות.

בעיית שכרן של העובדות בסיעוד צריכה למצוא פתרונה על ידי תיקון חוק שעות עבודה ומנוחה וחיוב בתשלום בגין כוננות או תשלום גמול שעות נוספות גלובלי, המותנים במידת תלות המטופל הסיעודי במטפלת בו. זאת, מעבר כמובן לשכר הרגיל עבור שמונה שעות ליום המסוכם בין הצדדים.