עובדות וטענות:

המבקשת והמשיב 1 נישאו בשנת 1972, והתגרשו בשנת 2001. מועד הפירוד לעניין תחולת חזקת השיתוף נקבע ליוני 1989 ובית המשפט העליון קבע, כי הסמכות לדון בחלוקת הרכוש ביניהם מסורה לבית המשפט המחוזי. זה האחרון הכריע ביום 9.4.97 בסוגיית הרכוש בקבלו את עמדת המבקשת לפיה זכאית היא למחצית מזכויות המשיב 1 בנחלה בהדר (להלן: הנחלה). ברם, נקבע כי אף שהמשיבים 2 ו-3 (עזבון אביו המנוח של המשיב 1 ואחות המשיב 1, בהתאמה) נתנו חלקיהם בנחלה למשיב 1 במתנה, העברת הזכויות טרם הסתיימה ברישום, ומסיבה זו לא ניתן לקבוע ממצאים ביחס אליהם, בהליך שהתנהל נגד המשיב 1 בלבד. בהתאם נקבע כי המבקשת זכאית למחצית מהזכויות הרשומות על שם המשיב 1 (3/16). נסיונות המבקשת לצרף את המשיבים 3-2 להליך כדי לקבל פסק-דין ביחס לזכויות שהיו רשומות על שמם אך ניתנו במתנה, לא עלו יפה; ובית המשפט פסק רק באשר למחצית מזכויות המשיב 1, וקבע כי "אין בכך אמירה כלשהי לגבי זכויותיה של התובעת כלפי אביו של הנתבע, וכלפי אחותו, שכאמור אינם בעלי דין בתובענה זו". ערעור שהגישה המבקשת נדחה ונקבע, כי "אין בכך כדי למנוע מהמערערת...להגיש תביעה כנגד האב והאחות, בטענה שמכוח המתנה שהם נתנו למשיב - ועל בסיס הלכת שיתוף הנכסים - הבעלות במחצית החלקות היא שלה".

ביום 5.7.00 הגישה המבקשת תביעה לבית המשפט לענייני משפחה בחיפה, בה ביקשה מבית המשפט להצהיר על "היקף זכויותיו של הנתבע במקרקעין". בכתב התביעה טענה המבקשת, כי בתי המשפט שדנו בתביעתה המקורית קבעו את זכויותיה בנכסי המשיב 1 (50%), אך לא קבעו את היקף זכויותיו בנחלה, בהתחשב בהסכמי המתנה. התביעה נדחה על הסף בשל מעשה בית דין. נקבע, כי היקף זכויותיו של המשיב 1 בנחלה נקבע בפסק הדין של בית המשפט המחוזי (3/16 מן הנחלה), וממילא קיים מעשה בית דין.

ביום 21.3.01 הגישה המבקשת את התביעה נשוא הליך זה לבית המשפט לענייני משפחה כנגד המשיבים כולם. בכתב התביעה נטען, כי המשיבים 3-2 נתנו את חלקיהם בנחלה (13/16) במתנה למשיב 1, ומסיבה זו - אף שחלקיהם אינם רשומים על שמו - זכאית המבקשת למחציתן. עוד נטען, כי בכל מקרה החל מפקיעתו של הסכם החכירה בשנת 1982 היו זכויות כל הצדדים בנחלה אובליגטוריות בלבד, וממילא לא היתה כל משמעות לרישום. אף תביעה זו נדחתה ונקבע, כי המבקשת "כבולה להחלטות השיפוטיות שניתנו בעניינה...הן ביחס לחזית המריבה שבינה לבין הנתבע והן ביחס לממצאים שנקבעו בפסה"ד בכל הנוגע למעמדה של עסקת העברת הזכויות בין האב המנוח והאחות לבין הנתבע". ערעור שהוגש לבית המשפט המחוזי נדחה, הן מטעמי מעשה בית דין והן לגופו (להלן: יכונה הליך זה ההליך הנוכחי) ומכאן הערעור.

דיון משפטי:

כב' הש' א' רובינשטיין:

בהליך המקורי נקבע כי על הצדדים חלה הלכת השיתוף. נקבע, כי המבקשת זכאית למחצית נכסי המשיב 1 נכון ליום הפירוד ואז (30.6.89), היו רשומים על שם המשיב 1 3/16 מהזכויות בנחלה. בתי המשפט לא התייחסו אופרטיבית לעובדה, שנכון ליום הפירוד היו בידי המשיב זכויות נוספות, אובליגטוריות - שגם עליהן צריך היה לכאורה להחיל את הלכת השיתוף. במקרה כזה, ומשיקולי הרמוניה במערכת השיפוט כדי למנוע תוצאות סותרות של פסיקה באותו עניין עצמו, נראה כי יש מקום להתערבות בבעניינה של המבקשת. דומה, כי דבר זה ניתן לראותו במקרים מסוימים כשיקול למתן רשות ערעור בגלגול שלישי.

במה דברים אמורים: ביום 30.12.87 העבירה המשיבה 3 את כל זכויותיה בנחלה (3/16) למשיב 1 במתנה. ביום 2.3.89 העביר המשיב 2 המנוח את זכויותיו (10/16) למשיב 1 במתנה. אין ספק כי הסכמי מתנה אלה העניקו למשיב 1 זכויות בנחלה, מעבר לזכויותיו הרשומות. אכן, כל עוד לא בוצע הרישום על שם הנעבר, לא הושלמה המתנה והנעבר מחזיק בידיו רק התחייבות למתנה, אך גם להתחייבות כאמור יש ערך, ומבחינה מהותית היא אינה שונה מכל עסקה במקרקעין שאינם רשומים: כשם שמשיב 1 היה יכול לפעול למימוש ההתחייבות לטובתו, כך יכלה גם המבקשת. מאידך גיסא, יתכן שלעובדה שמדובר במתנה שלא הושלמה השלכות על יכולת ביטולה בגדרי חוק המתנה, תשכ"ח - 1968, אך עניין זה לא נטען כאן. נמצא, כי ביום הפירוד (30.6.89) היו בידי המשיב 1 זכויות קנייניות רשומות (3/16) וזכויות אובליגטוריות (13/16) בנחלה. וידגש: גם זכויות אובליגטוריות הן זכויות ממשיות - לדוגמה: מן המפורסמות, כי הזכויות באלפי הדירות הרשומות במינהל מקרקעי ישראל בלבד ולא במרשם מקרקעין הן זכויות אובליגטוריות.

בהתאם לעקרונות הלכת השיתוף - כשם שהיתה המבקשת זכאית למחצית מהזכויות הרשומות, כך היתה זכאית למחצית מהזכויות שהועברו בהסכמי המתנה. בידוע, ככלל אין החלתה של הלכת השיתוף מבחינה בין סוגים שונים של זכויות: כשם שבן זוג זכאי למחצית המקרקעין הרשומים על שם בן זוגו, כך זכאי הוא למחצית זכויותיו האובליגטוריות, לרבות זכויות סוציאליות, ביטוחיות ואחרות, וכספים המופקדים בבנק.

בית המשפט המחוזי החליט, למעשה, שלא לתת סעד אופרטיבי לגבי הזכויות האובליגטוריות, בחלקי הנחלה שהיו רשומים על שם המשיבים 3-2. זאת, כיון שהמבקשת "כשלה בנסיונותיה לצרפם כבעלי דין בתובענה זו". עוד הוסיף בית המשפט וציין "אין בכך אמירה כלשהי לגבי זכויותיה של התובעת כלפי אביו של הנתבע וכלפי אחותו, שכאמור אינם בעלי דין בתובענה זו". בית המשפט סבר אפוא לכאורה, כי עקרונית יש למשיב 1, ובעקבותיו למבקשת, זכויות בנחלה כולה, אלא שאין בידו להכריע בה בהליך בו לא היו המשיבים 3-2 צד. כלומר, אין בפסק דין זה משום מעשה בית דין לגבי הזכויות שבהן החזיקו המשיבים 3-2. אדרבה; בערעור על פסק הדין הנ"ל, ציין זאת בית המשפט העליון במפורש. בכך, לא רק שלא נסתם הגולל בסוגיית הזכויות שהיו בידי המשיבים 3-2 ומעברן למשיב 1, אלא אף נפתח פתח לתביעה עצמאית מצד המבקשת כלפי המשיבים 3-2.

משכך, הוגש לבסוף ההליך הנוכחי אליו צורפו, לראשונה, המשיבים 3-2 וניתנה להם האפשרות להעלות את טענותיהם ביחס להעברת זכויותיהם בנחלה למשיב 1. אלא שכאן נפלה שגגה תחת ידו של בית המשפט לענייני משפחה. בהליך המקורי אכן נקבע כי העברת הזכויות בנחלה מהמשיבים 3-2 למשיב 1 לא הושלמה; אולם ההליך הנוכחי אינו עוסק בזכויות הקניין שהעברתן לא הושלמה, כי אם בזכויות האובליגטוריות. בסוגיה זו לא קם מעשה בית דין. כזכור, הערכאות שכביכול יצרו את מעשה בית הדין הן הן שקבעו כי יש מקום לתביעה נוספת. התביעה כנגד המשיבים 3-2 באה לברר את מצב היחסים בהקשר דנא, ביניהם לבין המשיב 1, וכמובן לכך השלכה על המבקשת-המערערת, ואין מדובר על התחייבויות בינם לבין המבקשת.

בית המשפט לענייני משפחה דחה את התביעה גם לגופה בקובעו, כי לא שוכנע כי באיזה שהוא שלב נעשתה התחייבות כלפי התובעת או שניתנה לה הבטחה על ידי האב או האחות למחצית הזכויות בנחלה. ברם, כזכור, עניינו של ההליך הנוכחי הוא לבחון האם נערכה התחייבות כלשהי כלפי המשיב 1 ולא כלפי המבקשת. מבלי להידרש אפוא לממצאים העובדתיים בקשר למערכת היחסים שבין המבקשת והמשיבים 3-2, הממצאים הרלבנטיים בהליך הנוכחי מתייחסים למערכת היחסים שבין המשיבים 3-2 והמשיב 1. אכן, בית המשפט התייחס גם למערכת יחסים זו, ובין היתר קבע כי להעברת הזכויות במתנה לא ניתנה הסכמת המנהל והאגודה כמתחייב מחוזה החכירה. ברם, לא נערך דיון בשאלת השפעת היעדרה של הסכמה כאמור: האם מדובר בפגם היורד לשורש הסכמי המתנה או שמא הם תקפים. המדובר בין היתר בשאלת פרשנותו של הסכם החכירה.