עובדות וטענות:

המערערת ובעלה (להלן: המשיב 3) נישאו בשנת 1970. לבני הזוג דירת מגורים, אותה רכשו בשנת 1990, אשר רשומה על שם המשיב 3 בלבד. המשיב 3 עבד כסוכן להפצת מוצרים המיובאים על ידי המשיבות 1 ו-2 (להלן: המשיבים). במסגרת עסקיו, משך המשיב 3 לפקודת המשיבים שיקים אשר חוללו על ידו בחוסר פרעון. שיקים אלו הוגשו לביצוע בהוצאה לפועל בשנת 1994. במסגרת הליכי ההוצאה לפועל נרשם עיקול בפנקס רישום המקרקעין על זכויותיו של המשיב 3 בדירה בגין חוב המסתכם כיום בלמעלה מ-900,000 ש"ח. המערערת לא הייתה צד להליכים שהתקיימו בפני ההוצאה לפועל.

על רקע הליכי ההוצאה לפועל למכירת הדירה, הגישה המערערת תובענה בדרך של המרצת פתיחה, להצהרה כי היא בעלת מחצית הזכויות בדירה מכוח הלכת השיתוף. המשיבים התגוננו והגישו תביעה שכנגד, שהופנתה כנגד שני בני הזוג. הם טענו, כי במידה וזכאית המערערת לסעד המבוקש על ידה, הרי מכוח הלכת השיתוף היא חייבת גם בחובות הבעל. לפיכך, זכאים הם לממש את זכויות המערערת בדירת המגורים מכוח העיקול שנרשם על הדירה או מכוח חזקת השיתוף בחובות.

בית המשפט לענייני משפחה קבע, כי כפועל יוצא מהחזקה בדבר שותפות כללית בנכסים, קיימת גם חזקה בדבר שותפות מקבילה בחובות שנעשו בדרך הרגילה בתקופת השותפות, למעט חריגים שונים כדוגמת הוצאה שהוצאה בהפרת נאמנות. בית המשפט הוסיף, כי כאשר חיי הנישואין תקינים, ניתן לראות בכל הוצאה שעשה בן זוג, בניהול נכסי המשפחה או לצרכי הבית והמשפחה, הוצאה משותפת. נטל ההוכחה מוטל על הטוען להוצאת החוב ממסגרת החובות המשותפים. מאחר והחובות דנן נעשו במהלך העסקים הרגיל של המשיב 3, בעסק שהיה מקור פרנסת המשפחה כולה אזי אף המערערת חבה בו. משכך, אין בהחלת חזקת השיתוף כדי למנוע מהנושים לגבות את החוב על-ידי מימוש הנכס שעליו הטילו עיקול.

על כך הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי אשר נדחה. בית המשפט סמך ידיו על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה ועל הנימוקים המובאים בו. כן נקבע, כי חוב שבו שותפה בת הזוג מכוח הלכת השיתוף ניתן לגבייה לא רק מן הרכוש ממנו נוצר החוב, אלא גם מרכוש אחר השייך למסת הנכסים המשותפים.

מכאן הערעור.

דיון משפטי:

כב' הש' הנש' (בדימ') א' ברק:

הלכת השיתוף שפותחה במשפט הישראלי משמיעה שיתוף בין בני הזוג בזכויות ובחובות שבידיהם. השאלה המרכזית הניצבת לפנינו הינה האם הלכת השיתוף בין בני זוג מטילה על בן זוג אחד אחריות כלפי צדדים שלישיים בגין חוב של בן הזוג האחר.

הלכת השיתוף היא מכשיר משפטי שנועד להגשים מטרה חברתית. הוא ניזון מתפיסה חברתית של מוסד הנישואין, כקשר חופשי בין שני יחידים, המושתת על שוויון, שיתוף פעולה, ותמיכה הדדית. הלכת השיתוף נועדה לקדם כמה תכליות חברתיות חשובות: האחת, היא הכרה בחיי הנישואין כחיי שיתוף לא רק במישור האישי, אלא גם שותפות כלכלית של כישורים יחסיים ותרומה יחסית, השייכים לשני בני הזוג. השניה, היא קידום השוויון בין בני הזוג. משטר המשפטי של שיתוף וחלוקת רכוש שווה בין בני הזוג בתום הנישואין מבסס ומגשים שוויון בין שני בני הזוג. הלכת השיתוף ניזונה מהתפיסה כי בני הזוג תורמים באופן שווה לרווחת המשפחה. זאת, גם אם רק אחד מבני הזוג עובד ומשתכר מחוץ לבית, ואילו בן הזוג האחר מטפח את חיי המשפחה פנימה. שלישית, הלכת השיתוף מבקשת לשמר את האוטונומיה והזהות העצמאית של כל אחד מבני הזוג. מוסד הנישואין נתפס כקשר חופשי בין שני יחידים, תוך שמירת זהותם הנפרדת ופיתוח אישיותם העצמאית. הלכת השיתוף לא באה לבטל את זהותם העצמית של בני הזוג במסגרת חיי הנישואין. על כן, הלכת השיתוף אינה שוללת את חופש ההתנאה של בני הזוג בשאלת המשטר הרכושי אשר יחול עליהם. לבסוף, מרכז הכובד של הלכת השיתוף הוא לעת פירוק הקשר הזוגי. הלכת השיתוף מבקשת להעניק ביטחון כלכלי לבני הזוג לאחר פירוק הקשר, ולאפשר לו לעמוד ברשות עצמו.

השאיפה להגשמת התכליות השונות, המחייבות איזון פנימי עדין, הביאה ליצירתו של משטר רכושי מורכב בין בני זוג, המתבטא בהלכת השיתוף. להלן עיקריו:

השיתוף בזכויות והיקפו: על-פי הלכת השיתוף בזכויות, חזקה על בני-זוג, המנהלים אורח חיים תקין ומאמץ משותף, כי הרכוש שנצבר מצוי בבעלותם המשותפת. זאת, אף אם הנכסים רשומים על שם בן הזוג האחד, או נמצאים בחזקתו הבלעדית. יחד עם זאת, חזקה זו, המבוססת על הסכמתם המפורשת או המשתמעת של בני הזוג, ניתנת לסתירה. לשם כך, נדרשות ראיות כבדות משקל והנטל הוא על הטוען לאי התקיימותה.

הלכת השיתוף בזכויות הוחלה על כל הנכסים של בני זוג אולם היא חלה גם ביחס לזכויות סוציאליות כפיצויי פיטורין, זכויות פנסיה, חיסכון בביטוח מנהלים וכיוצא בזה והיא כוללת גם נכסים עסקיים. הלכת השיתוף עשויה להיות כללית, מוגבלת או מצומצמת. היא כללית כאשר היא חלה על כלל הנכסים. היא מוגבלת כאשר היא חלה על סוג מסוים של נכסים, כגון נכסים שנרכשו במהלך הנישואין, ומוציאה נכסים מלפני הנישואין. היא מצומצמת כאשר היא חלה רק על נכס פלוני או נכסים מסוימים, כגון בית המשפחה.

השיתוף בחובות והיקפו: חזקת השיתוף בחובות הינה חזקה מקבילה ומשלימה לחזקת השיתוף. השיתוף בחובות משלים את השיתוף בזכויות ומשקף את התפיסה לפיה השיתוף המשפחתי מתקיים לא רק בשעת רווחה כי אם גם בשעת מחסור; בני הזוג שותפים הם לא רק לרווחים ולזכויות, כי אם גם להפסדים ולחובות. אכן, כפי שמטרתה המרכזית של הלכת השיתוף בזכויות הינה להבטיח חלוקה צודקת ושוויונית של הזכויות שנצברו במהלך החיים המשותפים, כך מטרתה המרכזית של הלכת השיתוף בחובות הינה להבטיח חלוקה שווה וצודקת של החובות שנצברו במהלך החיים המשותפים.

החזקה בדבר שיתוף בחובות ניתנת לסתירה. זאת ועוד, בפסיקה גובשו כמה חריגים המקהים מעוקצה של הלכת השיתוף בחובות, ובכלל זה חובות בעלי אופי אישי מובהק; חובות שנוצרו מהוצאות על רכוש נפרד; הוצאות אשר נעשו תוך כדי הפרת נאמנות, למשל לשם החזקת מאהב או מאהבת. כבהלכת השיתוף בזכויות, כך גם ביחס להלכת השיתוף בחובות: נטל ההוכחה כי חוב מסויים יוצא מתחולת השיתוף בחובות הוא על הצד הטוען זאת.

הקונסטרוקציה שבבסיס הלכת השיתוף: יש לבחון שתי שאלות משנה: מהן הוראות הדין הכללי המופעלות במקרה של הסכם (מפורש או משתמע) לשיתוף בין בני זוג? שאלה זו באה לקבוע כיצד רצון הצדדים לשיתוף מוצא מהכוח אל הפועל. והשאלה השנייה הינה, מהו המועד אשר בו מתגבש השיתוף בזכויות ובחובות?

נקודת המוצא, כאמור, היא כי בין בני הזוג קיים הסכם (מפורש או משתמע) לשיתוף. הסכם זה אין לראותו כהסכם מתנה, אלא הסכם בתמורה. זכות או חובה, הנתונה על פי הדין הכללי בידי בן זוג אחד – כגון שהוא קנה מצד שלישי מקרקעין, מיטלטלין או זכויות – מועברת במחציתה לבן הזוג השני. העברה זו נעשית בדרכי ההעברה הרגילות של המשפט הפרטי. פעולתה של העברה זו משתנה, כמובן, על פי טיבה של הזכות או החובה שנרכשה על ידי בן הזוג האחד.

לעניין המועד לגיבוש השיתוף בין בני הזוג, קיימות מספר גישות. כל אחת מן הגישות מגשימה בצורה שונה את התכליות שביסוד הלכת השיתוף. כל גישה גם משליכה בצורה שונה על היעילות העסקית ועל אינטרסים של צדדים שלישיים. עם זאת, נקבע כי גישת הביניים היא הגישה הראויה ולפיה, יש להבחין בין נכסים בעלי אופי משפחתי מובהק, ובמרכזם דירת המגורים, לבין שאר הנכסים. לגבי הנכסים המשפחתיים, מתגבש השיתוף עם תחילתם של חיי השיתוף – כלומר אורח חיים תקין ומאמץ משותף – והיא מלווה את בני הזוג באופן שוטף ונמשך. גישת הביניים מבקשת לאזן בין הגנה על זכויותיהם של בני הזוג בנכסי המשפחה לבין הגנה על האוטונומיה, היעילות העסקית וזכויותיהם של צדדים שלישיים. היא חותרת למשטר רכושי המאזן בין תפיסת הנישואין כחיי שיתוף לבין שימור הזהות הנפרדת של הפרט בתוך מוסד הנישואין. ככלל, הלכת השיתוף לפי גישה זו באה לידי ביטוי בעיקר בהתרחש אירוע דרמטי, כגון היקלעות חיי הנישואין למשבר. היא חותרת להעניק ביטחון כלכלי לבני הזוג היה ויתפרקו הנישואין ולא להסדיר את ענייני הרכוש היומיומיים במהלך חיי הנישואין השוטפים. בד בבד, גישת ביניים מתחשבת באופיו המיוחד של הקשר המשפחתי. היא מגנה על זכויות בני הזוג בנכסים המשפחתיים המובהקים, ובראשם דירת המגורים.

על פי גישת הביניים, מועד התגבשותו של השיתוף אינו אחיד. גישת הביניים מבחינה בין שני מועדים שונים. המועד האחד הוא המועד בו מתמלאים התנאים של הלכת השיתוף, כלומר ניהול אורח חיים תקין ומאמץ משותף. מועד זה הוא המועד הרלבנטי לגיבוש השיתוף בנכסים המשפחתיים המובהקים, ובמרכזם דירת המגורים. המועד השני הוא "מועד קריטי" בחיי הנישואין, כגון מות אחד הצדדים או המועד בו חיי הנישואין עומדים בפני סכנה משמעותית להמשכם התקין, בשל משבר חמור בין בני הזוג. אירועים כלכליים חריגים, כגון "חיסול" נכסיו של אחד מבני הזוג, פעולה כלכלית חריגה תוך הפרת חובת האמון כלפי בן הזוג השני או כניסתו של בן זוג להליכי פשיטת רגל, עשויים גם הם להוות "מועד קריטי". ב"מועד הקריטי" מתגבש השיתוף בשאר הנכסים ועד הגיעו הלכת השיתוף "מרחפת" על כלל הזכויות והחובות, כעין שעבוד צף.

על פי גישת הביניים, השיתוף בנכסים משפחתיים מובהקים, ובראשם דירת המגורים, מתגבש במועד בו מתמלאים התנאים של הלכת השיתוף, כלומר ניהול אורח חיים תקין ומאמץ משותף. אין הוא נדחה ל"מועד הקריטי" של משבר בחיי הנישואין. במועד זה מופעל המשפט הפרטי, ומכוחו הופך בן הזוג השני לבעל נכסים או זכויות, לפי העניין. אכן, דירת המגורים המשותפת של בני הזוג מחייבת התייחסות שונה מזו של כלל הזכויות והחובות של בני הזוג. לדירת המגורים שמור בדין מעמד מיוחד. זאת, בהיותה נכס הקשור באופן ישיר לנישואיהם של בני הזוג אשר הזכויות בו משפיעות באופן הדוק על רווחת המשפחה כולה. דירת המגורים המשפחתית היא, על-פי-רוב, חלק משמעותי מרכושם של בני הזוג. היא המקום בו מתממשים חיי הנישואין. היא תעמוד בלב סכסוך גירושין אם יפרוץ. לכל עיסקה בדירת המגורים עשויות להיות השלכות כלכליות ורגשיות משמעותיות על בני הזוג.

מן הכלל אל הפרט: המערערת והמשיב 3 נשואים מאז שנת 1970. על פי ממצאיו של בית המשפט לענייני משפחה, מתמלאים לגביהם התנאים להחלתה של הלכת השיתוף. כלומר, בני הזוג מנהלים אורח חיים תקין ומאמץ משותף. חיי הנישואין של השניים לא הגיעו ל"מועד קריטי" בו מתגבש שיתוף בכלל הזכויות והחובות שתחת הלכת השיתוף. חיי השיתוף של המערערת ומשיב 3 מצויים בשלב בו התגבש שיתוף בנכסים בעלי אופי משפחתי מובהק, ובמרכזם דירת המגורים, ובחובות שיש להם זיקה לנכסים אלה.

החוב כלפי המשיבים הוא חוב בו התחייב המשיב 3 במסגרת עסקיו. לחוב אין כל זיקה לנכסים משפחתיים מובהקים של המערערת ומשיב 3. מקורו של החוב במערכת היחסים העסקית בין המשיב 3 למשיבים. המערכת העסקית תזכה את המערערת בזכויות ותחייב אותה בחיובים רק בהתגבש השיתוף הכללי בין בני הזוג, וזאת ב"מועד קריטי" בחיי הנישואין. בטרם הגיע "המועד הקריטי" הזכויות מכוח היחסים בין המשיבים למשיב 3 אינן זכויות משותפות למשיב 3 ולמערערת והחוב איננו חוב משותף של שני בני הזוג. החוב הוא של משיב 3 לבדו והמערערת אינה זכאית ואינה חייבת כלפי המשיבים.