נתקלתם בדלת זכוכית במקום העבודה? אולי מגיע לכם פיצוי
עובדת בהייטק נכנסה בדלת שקופה במקום עבודתה. היא טענה שמקום העבודה היה צריך לסמן ולהבליט את הדלת ותבעה נזקים על אובדן כושר עבודה חלקי, נכות ועוד. בית המשפט קבע - עובדת ההייטק צודקת ברוב הטענות וקבע לה פיצויים בגובה 150 אלף שקל.
העובדת בת ה-60 טענה כי החלה את עבודתה אצל הנתבעת ביום במשרדים המצויים בקומה הראשונה בבניין משרדיה של הנתבעת, ומבלי שנערך לה סיור במשרדי הבניין. ביום התאונה היא נדרשה לראשונה להגיע לקומה השנייה אותה לא הכירה, לצורך שיחת עבודה, והיא נתקלה בדלת השקופה שבכניסה למשרד ושברה את אפה.
לטענת העובדת דלת המשרד בקומה השנייה הייתה שונה מדלתות הקומה הראשונה ולא היה עליה סימן מיוחד והבלטה שמראים שמדובר בדלת שקופה. התובעת לא הבחינה בה ונתקלה בה כשיממה לאחר התאונה הוצבה על ידי החברה - אטנטי אלקטרוניק מוניטורינג שעוסקת בפיתוח אזיקים אלקטרוניים.
על פי התביעה, הדלת ממוקמת מול חלון שתריסיו פתוחים והתובעת הגיעה ממסדרון חשוך לכיוון המשרד המואר, ולכן היא לא הבחינה שמדובר בדלת מזכוכית. הנזק, על פי התביעה נובע מפגיעה בתפקודה, בקריירה וביכולת ההשתכרות של התובעת והנושא הגיע לבית המשפט השלום - השופטת מיה רויזמן-אלדור קבעה שהחברה התרשלה והיה עליה להבליט את הדלת בה התנגשה העובדת. השופטת גם קבעה כי האחריות לנזקי התובעת הינה של הנתבעת באופן בלעדי ולא של צדדים אחרים, לרבות החברה שהתקינה את הדלת.
- נפלה מאופניה בטיילת נתניה - ותקבל פיצויים גבוהים
- מת בתאונה בחדר כושר בקיבוץ - בכמה תפוצה משפחתו?
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
מול טענות העובדת, טענה החברה כי הדלת הייתה מסומנת כראוי כשבנוסף הותקנה בדלת ידית בולטת ורחבה בצבע כסף שניתן להבחין בה בקלות. בנוסף, על הקיר בסמוך לדלת הוצב קודן.
עוד טענה החברה כי התובעת שבה לעבודתה תוך 48 שעות; לא פנתה למוסד לביטוח לאומי ("המל"ל") למיצוי זכויותיה באופן שמקנה לנתבעת זכות לניכוי רעיוני; ומכל מקום התובעת שבה לעבוד באותם תנאים ולא נגרע מאום משכרה עד היום וזה אף הושבח כך שלא נגרם לה כל נזק כתוצאה מהתאונה.
נציגי החברה גם הכחישו את הנזקים להם טענה התובעת, את גובהם ואת הקשר הסיבתי בינם לבין התאונה מושא התביעה.
השופטת קבעה - החברה התרשלה
השאלה המשפטית היא האם החברה אחראית לתאונה והאם העובדת יכולה להוכיח את נזקיה הקשורים לתאונה ולכמתם?
"אני סבורה כי בנסיבות שהוכחו בפניי עלה בידי התובעת להוכיח שהנתבעת התרשלה כלפיה באופן התקנת הדלת בה נחבלה ובתחזוקתה, וכי התרשלות זו הסבה לתובעת נזקי גוף, ואנמק", כותבת השופטת מיה רויזמן-אלדור בפסק הדין - "אמנם, לאופן התרחשות התאונה לא היו עדים במועד התרחשותה, וכלל העדים שהובאו מטעם התובעת הגיעו למקום התאונה בסמוך לאחר מכן. למרות זאת, אני מוצאת לנכון לקבל את גרסת התובעת בנוגע לאופן התרחשות התאונה וזאת בהתחשב במהימנות עדותה של התובעת לעניין זה, כמו גם בתמיכה ובחיזוק החיצוניים ששאבה גרסתה מעדויותיהם של שאר העדים.
- האם הסכם ממון הוא גם הצוואה?
- האם ניתן לקבל מזונות רטרואקטיבית אחרי 14 שנה?
- תוכן שיווקי צברתם הון? מה נכון לעשות איתו?
- ויתר על הירושה כדי לא לשלם לנושים - מה קבע בית המשפט?
"כך למשל, עדותו של מר יהודה הרמן מטעם התובעת, מתיישבת עם אירוע חבלתי פתאומי שעורר מהומה במשרד, באופן שתומך בגרסת התובעת. בתצהירו ציין כי במועד האירוע עבד בקומה השנייה, ובלשונו: 'לפתע שמעתי קול של מהומה מכיוון דלת הכניסה ומהר ניגשתי לדלת הכניסה על מנת לבדוק מה אירע. הבחנתי בתובעת שעמדה שם וסבלה מכאבים חזקים באפה ומדימום שירד מאפה כתוצאה מחבלה שקיבלה מדלת הזכוכית השקופה במשרד...'"
השופטת מתייחסת לחובת הזהירות של הנתבעת - "בחינת קיומה של חובת זהירות נסמכת על מבחן הצפיות, הטומן בחובו שני היבטים: ההיבט העקרוני שמתייחס לשאלה האם ביחס לסיכון מסוים קיימת חובת זהירות מושגית, וההיבט הפרטני, שמתייחס לשאלה, האם ביחס לניזוק פלוני ולנסיבותיו של אירוע מסוים, קיימת חובת זהירות קונקרטית. קיומה של חובת זהירות מושגית נבחן על פי מבחן הצפיות כאשר המבחן הינו, אם אדם סביר 'צריך היה' לצפות להתרחשות הנזק.
"אני סבורה כי בנסיבות דנן חלה על הנתבעת חובת זהירות קונקרטית לסמן את דלת הזכוכית בסימון כלשהו נוסף על ידית הדלת ועל הקודן המצוי על הקיר שמימין לה.
"הוכח לפניי, כי כאשר אור חיצוני חודר בעד החלון הנמצא מול הדלת מושא התביעה – קשה מאוד להבחין בה. נתון זה יכול וצריך היה לעמוד לנגד עיני הנתבעת ומנהליה, והיה עליהם לצפות שאנשים (עובדים או מבקרים סתם) המבקשים להגיע מהמסדרון למשרד שבקומה השנייה במהלך שעות היום – לא יבחינו בדלת הזכוכית למרות הידית שעליה ולמרות הקודן שעל הקיר מימין, אלא אם יהיה על גבי הדלת סימון בולט.
האם יש מקום להטיל אשם תורם על התובעת?
"אשם תורם" מבטא מצב שלתובע-תובעת יש אחריות לגרימת הנזק. במצב כזה, בית המשפט שוקל את העניין, לדוגמה - אם במקרה הזה, העובדת היתה מדברת בנייד ולא שמה לב לדלת, הרי שבית המשפט היה מתחשב שדעתה היתה מוסחת ואולי בגלל זה, היא נפגעה בדלת השקופה. זה לא המצב כאן.
השופטת מסבירה בפסק הדין כי היא מקבלת את גרסת התובעת במלואה - התובעת לא ביקרה קודם לכן בקומה השנייה, היה הבדל בין הדלתות בקומות השונות - "התובעת ציינה בתצהירה כי לא התעסקה עם מכשיר הנייד שלה ולא הייתה נתונה להסחת דעת מסוג אחר בעדותה לפניי התעקשה כי הייתה מרוכזת במועד התאונה; והתעקשה כי לא סבלה באותו מועד מסחרחורות, בחילה, כאבי אוזניים, התקפי חרדה או הפרעות ראיה מיוחדות"
בסיכומו של דבר השופטת קיבלה את חוות הדעת של התובעת בנוגע לשכר המקובל למתכנת ברמת המקצועיות והוותק שלה - כ-32 אלף שקל, ופסקה לתובעת פיצויים של מעל 200 אלף שקל. אחרי קיזוז של תשלומי ביטוח לאומי שהתובעת היתה אמורה לקבל אך לא דרשה אותם (ולכן הוטלו עליה), הסתכם הפיצוי של התובעת כלפי העובדת ב-150 אלף שקל (כולל שכר טרחת עורך דין).
בוטל חלקו של הבן בצוואת אמו - אף שאיש לא התנגד
פסק דין דרמטי של בית המשפט לענייני משפחה בירושלים קובע כי מעורבות הבן בעריכת צוואת אמו שוללת ממנו את הזכייה בעיזבון לפי הצוואה. השופטת ריבי לב אוחיון הדגישה כי הוראת סעיף 35 לחוק הירושה היא "חזקה חלוטה" שלא ניתנת לערעור - גם כשכל היורשים מסכימים לקיום הצוואה. עם זאת, היא הציעה פתרון שיאפשר ליורשים להסדיר את החלוקה ביניהם ולהותיר לבן חלק כלשהו בעיזבון אם יחפצו בכך.
באולם הקטן של בית המשפט לענייני משפחה בירושלים התכנסו רק המסמכים והטיעונים, לא אנשים. אף אחד מהצדדים לא טרח להגיע לדיון, אולי מתוך ביטחון שהכל כבר סגור. אחרי הכל, איש לא התנגד לצוואה. אבל השופטת ריבי לב אוחיון לא קיבלה את הבקשה כפשוטה. היא פתחה את ההחלטה במשפט חד־משמעי: "סעיף 35 לחוק הירושה קובע חזקה חלוטה להשפעה בלתי הוגנת", והמשמעות - אין מנוס מלבטל את חלקו של הבן בצוואת אמו, משום שהוא עצמו הודה שהיה מעורב בעריכתה.
המקרה נסב סביב צוואת אם שנכתבה ב-2005, עם עדכונים ב-2008 וב-2010. לאחר פטירתה, פנה בנה לבית המשפט בבקשה למתן צו קיום צוואה. בית המשפט בחן את הבקשה והעלה קושי מהותי: הבן, שהוא גם המבקש, היה מעורב בעריכת הצוואה - עובדה שעולה כדי פסלות לפי סעיף 35 לחוק הירושה. בהחלטה קודמת מ-26 במאי השנה, נקבע כי "עולה ממנה באופן מובהק כי היה מעורב בעריכת הצוואה".
למרות הקביעה הקשה, בית המשפט אפשר ליורשים להגיב. ואכן, כל היורשים - הן אלה שמופיעים בצוואה והן יורשים על פי דין - הגישו תצהירים שבהם הבהירו שאין להם התנגדות לקיום הצוואה כפי שהיא. אפילו בא כוחה של היועצת המשפטית לממשלה הודיע כי אין לו התנגדות, לאחר שקיבל את הסכמת אמו של אחד היורשים הקטינים.
אחת ההוראות המחמירות בחוק הירושה
הנקודה המשפטית שעמדה במרכז ההכרעה היתה סעיף 35 לחוק הירושה, שקובע כי הוראת צוואה המזכה את מי שערך אותה, היה עד לעשייתה או לקח באופן אחר חלק בעריכתה - בטלה. מדובר באחת ההוראות המחמירות בחוק הירושה, שכן היא יוצרת "חזקה חלוטה" להשפעה בלתי הוגנת, גם אם בפועל לא היתה כל השפעה כזו. השופטת ציטטה פסקי דין רבים, בהם הררי, זיידה ובוסקילה, והדגישה כי מדובר בהנחה שאי אפשר לסתור. גם אם יוכח שהמצווה פעלה מרצונה החופשי, עצם מעורבות הנהנה בצוואה מבטלת את חלקו. "אפילו נניח שלא היתה כל השפעה בלתי הוגנת על המנוחה... הוראות צוואה המזכות את המבקש ובת זוגו בטלות", כתבה השופטת.
במקרה הזה לא היתה מחלוקת עובדתית: המבקש עצמו הודה בתצהיר שהגיש כי הוא זה ש"העלה את רצונותיה של המנוחה על הכתב" - הן בעת עריכת הצוואה לראשונה והן בעדכונים שנעשו בה. ההודאה הזו הפכה את ההכרעה לפשוטה במידה רבה, משום שלפי הפסיקה "עורך הצוואה הוא מי שנוטל חלק בניסוחו או בכתיבתו של המסמך", ומכאן שקיימת במקרה הזה אחת מעילות הבטלות שבחוק.
האם הסכם ממון הוא גם הצוואה?
פסק דין שניתן בבית המשפט לענייני משפחה בקריות קבע כי בת זוגו של אדם שהלך לעולמו, עמו חיה במשך 17 שנה, תוכר כידועה בציבור ותירש מחצית המעיזבון שלו, בהתאם לחוק הירושה. השופטת דחתה את הטענות של בנו היחיד של המנוח, שלפיהן הסכם הממון שעליו חתם אביו מולה
מהווה צוואה המדירה את בת הזוג, וקבעה כי המסמך אינו יכול לשמש תחליף לצוואה
עבור האשה שניהלה קשר זוגי ארוך שנים עם המנוח, פסק הדין שניתן באחרונה הוא לא רק ניצחון משפטי, אלא גם הכרה במעמדה. השופטת רונית ויצמן מבית המשפט לענייני משפחה בקריות קיבלה את תביעתה להכיר בה כיורשת על פי דין, וקבעה כי היא עמדה במבחנים הנדרשים בסעיף 55 לחוק הירושה. בכך נקבע כי צו הירושה שניתן ביולי 2023 יתוקן, והיא תירש מחצית מהעיזבון ביחד עם בנו של המנוח.
הפרשה החלה לאחר מות בן הזוג שלה במאי 2023, אז ניתן צו ירושה המורה כי בנו הוא היורש היחיד. כחודשיים לאחר מכן פנתה בת הזוג לבית המשפט וטענה כי היתה ידועה בציבור של המנוח במשך 15 שנה לפחות, וכי יש להוסיף אותה כשותפה לירושה. הבן מצדו, הגיש תביעה נגדית, שבה ביקש מבית המשפט להכיר בהסכם הממון שנחתם בין אביו לבת הזוג ב-2007 כצוואה לכל דבר ועניין. לטענתו, מהוראות ההסכם ניתן ללמוד כי אביו התכוון להבטיח כי עיזבונו יעבור אך ורק אליו.
במרכז המחלוקת עמדה השאלה האם הסכם ממון יכול לשמש צוואה. השופטת ויצמן דחתה את הטענה הנחרצת של הבן וקבעה כי אין בסיס משפטי להעניק להסכם מעמד של צוואה. היא ציינה בפסק הדין שפורסם כי, "המצווה צריך להצהיר בפני העדים שזו צוואתו... והעדים צריכים לאשר באותו מעמד בחתימתם", דבר שלא נעשה במקרה זה. עוד היא הדגישה כי הנתבע לא זימן לעדות את עורכת הדין שערכה את ההסכם, ולא הביא כל ראיה לכך שהמנוח התכוון שההסכם ישמש הוראת ירושה. "המסקנה היחידה המתבקשת היא שהמנוח לא ראה בהסכם הממון את צוואתו", כתבה השופטת בפסק הדין.
"לא ניתן לתת פרשנות עקיפה להסכם הממון"
השופטת דחתה גם את האפשרות לראות בהסכם הממון "הוראה אחרת", השוללת את זכות הירושה של בת הזוג, כפי שניתן לעשות לפי סעיף 55 לחוק הירושה. לדבריה, ההסכם עסק בהפרדה רכושית במהלך החיים המשותפים ובמקרה של פרידה, אך לא כלל הוראות מפורשות בנוגע להורשה. "לא ניתן לתת פרשנות עקיפה להסכם הממון לפיה רצון המנוח היה לנשל את התובעת מעיזבונו", היא פסקה בהכרעתה.
- בת הזוג נותרה בלי שום חלק בירושה
- בוטל חלקו של הבן בצוואת אמו - אף שאיש לא התנגד
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
לאחר שנדחתה טענת הבן, פנה בית המשפט לבחון אם התקיימו התנאים להכרה בתובעת כידועה בציבור. השופטת ציינה כי אין מחלוקת שהצדדים ניהלו מערכת יחסים זוגית ארוכת שנים, והזכירה כי כבר בהסכם הממון הצהירו הצדדים על רצונם, "לחיות יחדיו באהבה וברעות ולקיים ביניהם חיי זוגיות מלאים כיחידה משפחתית אחת". עוד היא הוסיפה כי, "לא נטען שהצדדים נפרדו, שלא היתה רציפות בזוגיות, או שהיתה למנוח זוגיות אחרת".
