השאירה צוואה בעל פה - היורשים "נלחמו" כדי שגם אחים לא ביולוגיים יקבלו ירושה

בוקר אחד, זמן קצר לאחר ערב פסח תשע"ט, התייצבו שתי בנות לצד מיטת אמן המאושפזת בבית החולים קפלן שברחובות. המלים שאמרה להן באותו הרגע נהפכו עם הזמן למשא כבד, אך גם לשליחות ברורה. "אני מרגישה כי מכאן אני לא יוצאת", לחשה האם, "אני מבקשת מכם שלא תריבו עם האחים האחרים... שהרכוש שלי יחולק שווה בשווה בין כל עשרת הילדים שלי ושל אבא". אלה לא היו סתם מלים - זו היתה צוואתה האחרונה של אם שידעה כי סופה קרב, ומעל לכל רצתה להותיר אחריה שלום במשפחה מורכבת ומרובת קולות. יותר מחמש שנים חלפו מאז, ובתחילת מרץ 2025 קיבל בית הדין הרבני ברחובות החלטה חריגה אך עמוקה במשמעותה המשפטית והאנושית: לאשר את קיומה של צוואה שנאמרה בעל פה על ערש דווי, למרות שלא נרשמה בזיכרון דברים כנדרש בחוק, ולא הופקדה בזמנה אצל הרשם לענייני ירושה.

המקרה נוגע למנוחה ח' ז"ל, שנישאה ב-1959 לבעלה מ', לאחר שכבר היתה אם לשלוש בנות מנישואיה הקודמים. לבני הזוג נולדו עוד שתי בנות, וביחד הם גידלו עשרה ילדים - שילוב של ילדים ביולוגיים, חורגים ומשותפים. בעלה של המנוחה נפטר לפניה, ושניהם לא ערכו צוואות בכתב.

כשנפטרה המנוחה ב-2019, הגישו חמשת ילדיה הביולוגיים (שניים מנישואיה הראשונים ושלוש מהשניים) בקשה לצו ירושה, והירושה חולקה ביניהם בלבד. ואולם כמה שנים לאחר מכן, עמדו כל עשרת האחים על כך שזהו לא רצונה של אמם. "מיד כשהתקבל הצו," העידו בבית הדין, "עלו על זה שזה לא בסדר, וזה לא נכון". הם שבו אל הרשם לענייני ירושה וביקשו, בהסכמה מלאה, לבטל את צו הירושה.

צוואה שנאמרה, אך לא נכתבה

בתחילת אפריל 2024, הגישו כל עשרת הילדים, היורשים על פי ההסכמה, בקשה לבית הדין לקיים את צוואת אמם, שנאמרה להן בעל פה בעת שהיתה מאושפזת, במצב של שכיב מרע. צוואה זו קבעה חלוקה שווה של העיזבון בין כל הילדים, עם העדפה ברורה: את המשק שבמושב פ' תקבל משפחתו של הבעל, כלומר ילדיו מנישואיו הראשונים, שכן "לאם שלי לא היו בנים", כפי שנאמר בעדות אחת הבנות.

• הקשישה חששה מתגובת בניה לשינוי הצוואה ועשתה צוואת שכיב מרע לטובת הבת
• אם הורישה בע"פ דירה לבתה בניגוד לצוואה כתובה - מה קבע ביהמ"ש?

לפי חוק הירושה, צוואת שכיב מרע נחשבת לקבילה רק אם התקיימו כמה תנאים, בהם רישום בזיכרון דברים סמוך לאמירה, חתימת שני עדים, והפקדת המסמך אצל רשם הירושה. בפועל, האחיות לא פעלו כך. רק ב-2024 - חמש שנים לאחר הפטירה - נרשם מסמך זיכרון דברים בפני עורך דין. מדוע? "מעולם לא שמעתי על צוואת שכיב מרע", אמרה אחת הבנות. "לא ידענו שמה שאמא שלנו ציוותה בעל פה על מיטתה נחשב לצוואה משפטית".

הדיין, הרב ציון אשכנזי, נדרש לבחון את מידת גמירות הדעת של המצווה - האם אכן רצתה בחלוקה שכזו, והאם אמרה זאת במצב שמזכה את האמירה במעמד משפטי. התשובה שניתנה בפסק הדין היתה ברורה: כן. "ביה"ד מתרשם כי דברי העדים - כמו גם כלל האחים והאחיות - היו אמת, והייתה גמירות דעת למצווה", כתב הדיין. המנוחה אושפזה בבית החולים כשהיא חלשה, שוכבת ואינה מסוגלת להלך, מודעת למצבה, ומביעה רצון לחלק את רכושה תוך שימת דגש על אחדות המשפחה. 

לשאלה מדוע חלפו שנים עדיין לא נעשתה פנייה לבית הדין, השיבה אחת העדות כי, "אצלנו בעדה לא נוגעים בירושה לפני תום השנה. לאחר מכן, כל ענייננו היה לקחת את הכסף מחשבון הבנק של האם ולעשות הכנסת ספר תורה לעילוי נשמתה". היא אף הדגישה כי "לא עשינו דבר לעצמנו. כל ה-20% שקיבלנו הושקעו בספר תורה - לא למשוך רווחים לעצמנו".

• 3 שנות מאסר על הונאת ענק במס: גזר דין ראשון בפרשת "כוכב נולד"
• נהגת בת 71 נדונה רק ל-9 חודשי עבודות שירות על גרימת מוות ברשלנות
• תוכן שיווקי "הקרנות הפאסיביות מהוות 60% מהענף"

החריג שבחוק: כשאין ספק באמיתות הצוואה

החוק אומנם מונה חמישה תנאים נדרשים לקיום צוואת שכיב מרע, אך סעיף 25 לחוק הירושה מקנה לבית המשפט את האפשרות להכיר בצוואה גם כשנפלו בה פגמים, ובלבד שאין ספק באמיתותה. "דברי שכיב מרע ככתובים וכמסורים דמו", הזכיר הדיין מתוך דברי חז"ל, והוסיף כי ההלכה הכירה במצבים אלה מראש, מתוך רצון לא לפגוע בכבודו ורצונו של אדם העומד מול פני מותו. בפסק הדין אף נעשה שימוש בתקדים משפטי קודם - ע"א 8991/04 בעניין ברגות - שבו אושרה צוואת שכיב מרע בעל פה, אף שלא נרשמה בזמנה. השופט דאז, אברהם אברהם, ציין כי, "אם השתכנעתי ברצונה של המנוחה... ראוי לקיים אחר מצוות המצווה, גם אם נפלו פגמים אלה ואחרים בהליך עשיית הצוואה".

אחת הנקודות המרכזיות בהכרעת בית הדין היתה עצם העובדה שהמבקשות לקיים את הצוואה, הן דווקא אלה שעלולות להיפגע כלכלית. הבנות הביולוגיות של המנוחה, שחלקן בירושה היה גבוה יותר לפי הצו הקודם, ביקשו לחלק את העיזבון שווה בשווה עם אחיהם - ילדיו של אביהן מנישואיו הקודמים. "ניכרים דברי אמת", פסק בית הדין. האחיות ששמעו את הצוואה בעל פה הן גם אלו שמוותרות על חלקן. גם עובדה זו חיזקה את האמון שניתן בעדותן. הרצון לקיים את דברי האם, גם במחיר אישי, הוצג כהוכחה לטוהר כוונתן.

העיזבון כולו כלל משק במושב פ' וכספים שנותרו בחשבון הבנק של האם. לנוכח הכללים במושב, שלפיהם משק חקלאי יכול להירשם רק על שם יורש אחד, נקבע בהחלטה להעביר את המשק על שמו של הבן ח' - בנו של האב מנישואיו הראשונים. כל עשרת האחים הסכימו לכך, מתוך ההבנה שזהו רצון האם וגם הפתרון היחיד שיאפשר רישום תקין של הנכס.

הכתיבה המשפטית נוטה להיצמד לדרישות צורניות, לחתימות, למסמכים, ללשון רשמית. אך במרכזו של פסק הדין הזה עמדו דווקא מלים פשוטות, שנאמרו ברגעים של אמת: "אני מרגישה שמכאן אני לא יוצאת. אל תריבו. תחלקו הכול שווה בשווה".

האם פסק הדין הזה עלול לשמש תקדים מסוכן למקרים של טענות כוזבות על צוואות בעל פה?

זו שאלה מהותית. דווקא בגלל החשש לניצול לרעה של מוסד צוואת השכיב מרע, החוק דורש רישום מיידי של זיכרון דברים, חתימת עדים והפקדה מהירה. אלא שכאן הופעל סעיף 25 לחוק הירושה, שמאפשר לבית הדין לסטות מהדרישות הפורמליות כשאין ספק באמיתות הצוואה. בית הדין גם ציין לטובה את העובדה שמי שביקשו את אישור הצוואה הם אלו שנפגעים ממנה כלכלית, דבר שחיזק את אמינות העדות.

מה ההבדל בין צוואה בעל־פה רגילה לבין צוואת שכיב מרע?

החוק אינו משתמש במונח "צוואת שכיב מרע" אלא מתאר את האפשרות של מי ש"רואה עצמו מול פני המוות" לצוות בעל־פה. עם זאת, ההלכה מבחינה בין מתנת בריא למתנת שכיב מרע, כשהאחרונה תקפה גם ללא קניין. הפסיקה והספרות המשפטית מאמצות את המושג ההלכתי הזה, בעיקר כשהוא מגובה בראיות על מצב רפואי קשה ותודעה ברורה של קץ קרב.

האם ניתן לקיים צוואה בעל פה גם אם חלפו שנים רבות מאז שנאמרה?

על פי החוק, לא. סעיף 23 קובע שצוואת שכיב מרע בטלה אם חלף חודש מאז פסקו הנסיבות שהצדיקו את אמירתה, כל עוד המצווה נותר בחיים. ואולם כאן, המנוחה נפטרה זמן קצר לאחר הצוואה, ולכן הסעיף הזה לא חל. הבעיה היתה באיחור בהעלאת הדברים על הכתב, אך סעיף 25 לחוק מאפשר במקרים חריגים לקיים צוואה גם אם נפל פגם צורני, כל עוד בית המשפט השתכנע ברצון החופשי של המצווה.

מדוע החוק דורש הפקדה מהירה של זיכרון הדברים לרשם הירושה?

הדרישה הזו נועדה למנוע זיופים, שיכחה או עיוות של דברי המצווה. כשאדם מצוי מול פני מוות, דבריו טעונים משקל מיוחד, אך גם פגיעים מאוד. אם עובר זמן רב בין האמירה לרישום, קיים חשש שפרטי הצוואה יתעוותו. לכן דרושה סמיכות זמנים, שהיא ערובה לאותנטיות.

אילו שיקולים הלכתיים השפיעו על בית הדין בהחלטתו?

הדיין הסתמך לא רק על חוק הירושה אלא גם על ההלכה, ובעיקר על עקרון לפיו "דברי שכיב מרע - ככתובים וכמסורים דמו". עקרון זה, שמקורו בשולחן ערוך וברמב"ם, נועד לשמר את כוחם של דברי גוסס, בייחוד מתוך דאגה שהאדם לא יזכה לקיים צוואתו אם תידרדר בריאותו בפתאומיות.

האם ייתכן שהעובדה שהמנוחה ביקשה שלום בין ילדיה השפיעה על החלטת בית הדין?

אף שאין זו סיבה משפטית מובהקת, בית הדין התרשם מאוד מהכוונה של המנוחה להשכין שלום במשפחה, ואף ראה בכך סיבה מדוע בנותיה לא מיהרו לפעול משפטית. התחושה כי הצוואה שיקפה רצון של פיוס, ולא של שליטה בנכסים, תרמה ככל הנראה להשתכנעות הדיין באמיתות הצוואה ובצדקת אישורה.

האם ההחלטה הזו תואמת את מגמות הפסיקה הכללית בישראל?

כן, במידה מסוימת. גם בתי משפט אזרחיים, בפסקי דין כמו ע"א 8991/04 (ברגות), הכירו בצוואות שכיב מרע בעל־פה שלא נרשמו במועד, כשלא היה ספק באמיתותן. מדובר במקרים חריגים שבהם בית המשפט נותן עדיפות לתוכן הצוואה ולרצון המצווה, על פני הצורה והפרוצדורה.

האם בית הדין היה מחויב לאשר את הצוואה נוכח ההסכמה של כל היורשים?

לא בהכרח. אמנם ההסכמה סייעה רבות, אך פסק הדין ניתח גם את התנאים החוקיים המתחייבים, ואת ההלכה. ההסכמה של היורשים הפכה את ההכרעה לקלה יותר, אך בית הדין לא פטר את עצמו מבחינה משפטית והוכחת גמירות הדעת של המצווה.

האם מדובר בצוואה תקפה לכל דבר, או בהסדר חלוקה בהסכמה בין היורשים?

בית הדין אישר את הצוואה כצוואת שכיב מרע תקפה - לא כפשרה. הדבר ניכר מהשימוש בסעיפים 23 ו־25 לחוק הירושה, ומהעובדה שהוצא "צו קיום צוואה" רשמי. עם זאת, ההסכמה הרחבה בין האחים, כולל אלה שמוותרים על חלקם, חיזקה את ההיתכנות המשפטית לאישור.

במקרה אחר, בית המשפט לענייני משפחה בקריות הורה במרץ 2024 על קיום צוואה מסוג שכיב מרע (בעל פה), המנשלת עורך דין שחייב ללקוחו 2.6 מיליון שקל. הלקוח התנגד לצוואה, בטענה שלא מתקיימים התנאים להכרה בה כתקפה. כך למשל, היא לא הועלתה על הכתב בהזדמנות הראשונה. אלא שסגנית הנשיאה, השופטת שירי היימן קבעה כי התנאים דווקא מתקיימים, וכי המנוח רשאי היה לבחור להוריש את רכושו כפי שציווה - אף שהדבר צפוי להקשות על המתנגד להיפרע מבעל החוב.   צוואה בעל פה היא צוואה הנאמרת בעל פה על ידי המצווה, בפני שני עדים לפחות, מבלי שהוא עצמו יצטרך להכין מסמך כתוב כלשהו. האפשרות הזו נועדה למקרים שבהם אין לאדם שום יכולת, בשל מצבו, לערוך צוואה באחת משלוש הדרכים האחרות המקובלות (צוואה בכתב יד, צוואה בעדים או צוואה בפני רשות). אדם רשאי לתת צוואה מסוג זה באחד משני המקרים הבאים: כשמדובר באדם גוסס, הנמצא על ערש דווי ועומד למות; או כשמדובר באדם הרואה עצמו מול פני המוות, כלומר הוא מרגיש שהוא נמצא בסכנת חיים, ומבחינה אובייקטיבית הוא אכן נמצא במצב שכזה.