קרן הגידור של סטיב כהן הכתה את כולם: מי הניב הכי הרבה במחצית 2026
Point72 רשמה 14.5% וקפצה לראש דירוג ענקיות המולטי-אסטרטגיה, מול 10.5% של מילניום ורק 5.7% של סיטאדל. איך המודל הזה עובד, ולמה גם המובילות מתקשות להכות את מדד S&P 500
קרן הגידור של סטיב כהן פתחה פער מול המתחרות הגדולות בוול סטריט, ורשמה במחצית הראשונה של 2026 את התשואה הגבוהה מבין ענקיות המולטי-אסטרטגיה. Point72 עלתה ב-14.5% בחצי השנה, אחרי חודש יוני חזק במיוחד שבו הוסיפה 3.4%, ובכך השאירה מאחור את מילניום, סיטאדל ואחרות שנחשבות לשחקניות הכי חזקות בזירת קרנות הגידור המוסדיות.
מדובר במרוץ שמושך תשומת לב רבה בקרב משקיעים מוסדיים, משום שהקרנות האלה מנהלות יחד סכומי עתק. חמש הגדולות בתחום, ובהן מילניום, סיטאדל, Point72, בליאסני ו-ExodusPoint, מנהלות יחד מעל 200 מיליארד דולר. הן פועלות במודל של פלטפורמה רחבה, שמורכבת ממאות צוותי מסחר עצמאיים הפועלים במקביל. ההצלחה של המודל משכה גם דור חדש של מנהלים, כפי שממחישה הכתבה על בן 23 ללא ניסיון בהשקעות שגייס מיליארד וחצי דולר לקרן AI.
מהי קרן מולטי-אסטרטגיה ואיך עובד מודל ה-pass-through
קרן מולטי-אסטרטגיה מפזרת את ההון בין עשרות ואף מאות צוותים קטנים, שכל אחד מהם מתמחה באפיק אחר: מניות, אג"ח, סחורות, מטבעות או אסטרטגיות ארביטראז'. כל צוות כזה מכונה "פוד", והוא מתפקד כמעין קרן זעירה בתוך הקרן הגדולה. הרעיון פשוט יחסית. כאשר עשרות מקורות רווח בלתי תלויים פועלים בו זמנית, התנודתיות הכוללת של הקרן יורדת, והתשואה נעשית יציבה יותר לאורך זמן. זו הסיבה שגופים מוסדיים מוכנים לשלם על המודל הזה ביוקר.
וכאן נכנס מודל דמי הניהול הייחודי, המכונה pass-through, כלומר גלגול הוצאות. במקום לגבות דמי ניהול קבועים בשיעור אחיד, הקרן מגלגלת אל המשקיעים כמעט את כל עלויות התפעול שלה: שכר הסוחרים, בונוסים, מערכות טכנולוגיה, שכירות משרדים ואפילו הוצאות שוטפות זעירות. דוגמה ממחישה את הסדר גודל: בין 2022 לספטמבר 2024 שלוש הקרנות הגדולות של סיטאדל גילגלו למשקיעים כ-12.5 מיליארד דולר בהוצאות מסוג זה, מתוכם כ-11 מיליארד דולר הופנו לשכר ובונוסים לעובדים. ב-Point72 אף מציינים בדיווחים הרשמיים שאין תקרה לגובה ההוצאות שאפשר לגלגל.
המשמעות למשקיע היא שהתשואה שהוא רואה בסוף היא כבר אחרי ניכוי כל ההוצאות האלה, כך שהתשואה ברוטו שהקרן משיגה גבוהה בהרבה מהמספר המדווח. בשנים טובות המודל עובד לשני הצדדים, אבל בשנים חלשות ההוצאות ממשיכות להיגבות גם כשהביצועים בינוניים, וזו אחת הביקורות המרכזיות על התעשייה.
הדירוג במחצית הראשונה של 2026 מסודר בבירור. Point72 של סטיב כהן הובילה עם 14.5%, אחריה מילניום של יזי אינגלנדר עם 10.5% שנעזרה מחודש יוני חזק שבו הוסיפה 4.1%. במקום השלישי הגיעה שונפלד עם 8.4%, אחריה קרן 1783 של מאן גרופ עם 7.8%, ובתחתית הרשימה של הגדולות ניצבה דווקא סיטאדל של קן גריפין עם 5.7% בלבד.
הפער בין המובילה שבחבורה למאספת, כמעט 9 נקודות אחוז, גדול במונחי התעשייה הזאת, שבה הקרנות מתגאות בדרך כלל ביציבות ובתשואות דו ספרתיות נמוכות ועקביות. הרקע לביצועים החזקים היה רבעון שני מצוין בשוקי המניות. מדד S&P 500 עלה בכ-10% במחצית הראשונה של השנה, והתאוששות זו סייעה לקרנות שהגדילו חשיפה למניות.
עם זאת, נתון אחד ממחיש את האתגר של המודל. רוב הקרנות הגדולות לא הצליחו להכות את מדד הייחוס עצמו. משקיע שהיה מחזיק בקרן סל פשוטה על S&P 500 היה משיג בערך את התשואה של Point72, ותשואה גבוהה מזו של כל שאר הענקיות, בלי לשלם את דמי הניהול הכבדים. זו בדיוק הטענה שמלווה את התעשייה בשנים האחרונות, כפי שעולה גם מהכתבה על קרנות גידור וההייפ שכמעט נעלם על רקע קושי לייצר תשואת יתר עקבית.
ועדיין, המשקיעים המוסדיים ממשיכים להזרים כספים לקרנות המובילות, מתוך הנחה שהיציבות והפיזור שוות את המחיר. חלק מהגופים אף סגרו את שעריהם למשקיעים חדשים בשל ביקוש גבוה. השאלה שתלווה את המחצית השנייה היא האם Point72 תשמור על ההובלה, או שסיטאדל, שידועה בהיסטוריה של תשואות חזקות, תצליח לצמצם את הפער אחרי פתיחת שנה חלשה יחסית עבורה.
