איך לפרסם סיפור בלי תמונת צבע?/ פוסט אורח

איתי בן חורין

12 שנים אני בעולם התקשורת. יזמתי מאות אייטמים - ממבזק דרך כתבת מגזין ועד סדרת כתבות. מעולם לא חשתי כה חסר אונים כמו מול השטחיות של הטיפול התקשורתי בהחלטה השערורייתית של ממשלת ישראל לשחרר כל חרדי החל מגיל 22 משירות צבאי.

מבלי להיכנס ליותר מדי נימוקים אידיאולוגים אסביר שהחלטה זו קוברת כל סיכוי לשינוי חוסר השוויון בנטל, ויותר מכך - היא הורסת את כל התהליכים החיוביים שחלו בשנים האחרונות ואף את אלה הפחות חיובים כמו חוק טל.

אך הפואנטה למחאתי היא העובדה שהנושא, אשר משפיע בצורה דרמטית על כולנו, עבר כתת סעיף קטן באיזה החלטת ממשלת שכללה אלפי סעיפים. דומה הדבר להחלטת יציאה למלחמה בתוך חוק ההסדרים.

ואיפה התקשורת? בהתחלה, כמו השרים אשר אישרו את ההצעה המתחבאת של שטייניץ, היא לא ידעה.

שחר אילן, עיתונאי גדול בעברו וכיום סמנכ"ל הסברה בעמותת חדו"ש, גילה את הגניבה והתחיל להפיץ אותה לעיתונאים. לילך ויסמן מגלובס הרימה את הנושא. גם הארץ כתב מאמר מערכת ועוד מאמרים, ואיפה כל שאר התקשורת?

כמי שהנושא יקר ללבו ופועל רבות בהתנדבות כבר שנים, הרמתי בעצמי טלפונים לכל החברים בתקשורת, ולא חסרים לי כאלה, גם בעמדות בכירות. כולם ענו לי בנחמדות, והבטיחו לחשוב על הנושא, אך אף אחד, לא בערוץ 2, לא ב-10, לא בידיעות, לא במעריב ולא בישראל היום - אף אחד לא הרים את הנושא הכ"כ משמעותי. גם קולגות נוספים עשו טלפונים דומים, אך כלום לא קורה.

הם מורחים עמודים שלמים על איזה 400 ילדים, שעם כל הכבוד להם, לא ישנו את המאזן האסטרטגי שלנו, אך על שחרור מיידי של 15% ממחזור הגיוס מדי שנה - אף מילה.

לתקשורת שטחית קשה להרים סיפור שאין בו פנים - את זה כולנו יודעים. קל הרבה יותר לעסוק באותם ילדים חמודים, אך אף אחד לא יודע איך לכתוב על אותם משתמטים בחסות החוק שלא ניתן לזהותם. התקשורת לא מצליחה להרים סיפור אם אין לצדו תמונות צבע.

שבעה מילואימניקים נהרגו בשבועיים האחרונים. אף אחד מהם לא חרדי. מי שלא מבין את הקשר בין מצב המילואימניקים בישראל המשרתת לבין הפטור הסיטוני לחלק ההולך וגדל באוכלוסייה - לא מבין אסטרטגיה מהי.

איפה העורכים שיעשו קמפיין לדיון ציבורי בהחלטה האומללה? שיסתכלו קצת קדימה וידברו על המדינה בעוד עשור - מי ישרת אותה? מי ישמור על הגבולות?

לקראת סיום הקריאה הנואשת, מה תגידו על הנתון הבא: למעלה מ50% מתלמידי כיתה א' בישראל הם ערבים או חרדים. אז כשאתם בונים תוכניות אישיות או עסקיות, אל תחשבו יותר מדי שנים קדימה, כי בעוד 12 שנה, לא בטוח שתהיה לנו כאן מדינה. - - הכותב, איתי בן-חורין, הוא מנכ"ל בן-חורין אלכסנדרוביץ' אסטרטגיה ותקשורת וחבר הנהלה בפורום לשוויון בנטל.