נילי לנדסמן

הופעתי היום באחת מתוכניות הבוקר של רשת בערוץ 2 והופתעתי מאוד לטובה.

ברור שיש במשפט הפותח הזה סתירה פנימית. קודם כל, הרעיון להופיע בתוכנית בוקר בטלוויזיה. לא, באמת. מי צופה בכלל? לא אני. לא מישהו, למעט הורי שגילם נע סביב שמונים.

אחר כך עניין ההפתעה. אם אי פעם יצא לכם לעבוד בתוכנית בוקר בטלוויזיה או להתארח בה, לא יכולתם שלא להתרשם שזה לא המקום להפתעות; ישנו פורמט, ישנם כללים והכל מושתת על היגיון פנימי, שבעיקרון גנבנו מהאמריקאים, אבל הבאנו בו טוויסט מקומי, מגישים קבועים, פינות משתנות ואורחים צפויים.

ובכל זאת לא רק הופתעתי, אלא אפילו לטובה. אני מודעת לעבודה שהיה מאוד חם כבר מוקדם בבוקר. וגם לזה שישנתי מעט מאוד לפני השידור. ושיש מצב שבוחן המציאות שלי לא היה לגמרי לא לקוי. אבל גם בשקלול כל הנתונים הללו, אני עדיין איתנה בדעתי: יושבים שם אנשים אינטליגנטים ומדברים דברי טעם גם באייטמים של שש דקות גג. פועלת שם מערכת מתוקתקת, שצועדת על פועליה העניים, שאם בכלל משלמים להם משהו, הם צריכים להרגיש אסירי תודה.

המאפרת שעבדה עלי, למשל, עובדת בעבור קרדיט ברולר. זה די מדהים, לא? עד להיכן הגיעו הדברים?

אני מודה שלא המקצוענות (והייתה כזאת) בשינוע תוכנית בוקר היא זאת שהפילה אותי. למרות שהעסק בהחלט דופק כמו שעון. במאמר מוסגר אומר שהמקצוענות, השליטה במדיום והמיומנות בטכניקות, כפי שהן נשקפות מהמסך בתוכניות כמו של גיא פינס וכוכב נולד, בהחלט נראית לי כמשהו להתפעל ממנו.

כשאני עבדתי בטלוויזיה, בתחילת שנות התשעים, נהגו לדבר על "דור הקליפים" שכבר ערוך הרבה יותר טוב מאיתנו, צופיה האדוקים של עד פופ, לקראת המשימה של עשיית טלוויזיה ראויה. אי אפשר להגיד על פינס או על יורם זק שהם לא הקשיבו בשיעורים. הם למדו לעשות טלוויזיה מעולה, כובשת ומהודקת, לסוגה.

לא חשבתי שהולך להיות לי מעניין שם. הדוברת של סלונה שלחה אותי לשם לקדם קצת אינטרסים משותפים ולא ראיתי סיבה לסרב. הקשבתי לה בחצי אוזן, קלטתי את שם התוכנית, לחיות טוב, משהו על "פאנל משתתפים" ועיסוק בנושא "חוסר ביטחון וביישנות אצל ילדים וכיצד להתמודד איתו”.

ניסיתי להריץ בראש איזשהו זיכרון מעורפל על התוכנית: היה נדמה לי שקראתי משהו על פאנל של נשים דעתניות וקצת ידועות שמדברות בבוקר בטלוויזיה. משהו כמו The View. רק לפני שנסעתי לאולפן הסתכלתי בגוגל והבנתי שזאת התוכנית ההיא עם משה דץ וסיגל שחמון שיצא לי לראות בטלוויזיה של הרופא שיניים. רק שעכשיו מגישים אותה קובי מחט ואפרת אנזל. הבן שלי אמר לי שמחט היה פעם בערוץ הילדים. זה הספיק לי. מלמדים אותם לראיין שם, את זה אני זוכרת עוד מהימים הראשונים שלו. בתעשייה דיברו אז על המקצוענות שלהם ממש בהערצה.

באתי לאולפן בזמן ושלחו אותי לחכות בפינת המתנה עם הרבה אנשים אחרים, שאחד מהם נראה לי ממש מוכר, אבל לא היה נעים לי לנעוץ בו את המבט הממושך שנחוץ לי כדי להפעיל את הכפתור הזה בראש, שמחבר שם עם פרצוף. בזמן האחרון הכפתור הזה די מקולקל אצלי.

בטח לא הוסיף לזה הטופס המעצבן הזה, שמגישים לך ואת חותמת עליו באוטומטיות, מבלי שתתבקשי כראוי, ובזאת מוותרת על כל זכויותייך במוצר המשודר. אבל הוא לא היה יותר מעצבן (והרבה פחות מייגע) מהטפסים שלאחרונה נשלחים אלי בפקס, ואני נאלצת להחזירם חתומים, לרגל שובי לעבודת הכתיבה כפרילנס בפרינט וברשת.

ואז באה ההפתעה הראשונה. בתוך מסך הטלוויזיה שהיה תלוי בפינה ישב גיל קופטש. הוא דפק מונולוג מרגש ומבדח ומשובח על חורבן בית המקדש. נכון שבדרך כלל אפשר לסמוך עליו, אבל בשמונה בבוקר זה לא פשוט בכלל להצטיין כך בחומר ולהגיש אותו בשיא הנונשלנט. הילה קורח וג'קי לוי, שראיינו אותו, המשיכו לאייטם הבא. שם התארח נחי אלון (תיקון טעות, V), שהוא האיש שלא הצלחתי לזהות ופסיכולוגית מקסימה וחכמה, קלייר רבין, שכתבה ספר, הגירושין החדשים.

ברור שבכתובית-הסופר שלמטה היה כתוב "חורבן המשפחה". זוהי הכותרת שניתנה לאייטם כי היום תשעה באב וסחתיין על הקישור. אבל התברר שזה ממש לא חשוב. כי לאור ורבין הסבירו, כל אחד מהתחום שלו, הוא מהרוחניות והיא מהפרקטיות, למה גירושין הם הכי לא סוף העולם. ואיך אפשר להתגבר על כעסים, לראות את הצד של בן הזוג ולגמור את זה יפה. הכי לא בחרבון ובחורבן. וכמה שזה, אם אנחנו כבר עוסקים בזה, משתלם: מחקרים כבר מצביעים על כך שילדים שהוריהם נפרדו יפה, הרבה יותר כשירים לחיים האמיתיים. זה נושא שמאוד מעניין אותי והשיחה באולפן היתה אינטליגנטית ונינוחה. האורחים נתנו כמה טיפים, כי זה מה שמבקשים, אתם יודעים.

אחר כך התחלפו המנחים (תוס': באולפן, כלומר התחילה התוכנית שלנו). והתחיל האייטם שלנו. לחרדתי הבנתי שקשיי הריכוז שלי שוב סיבכו אותי. כנראה שבשעת התחקיר, שהתנהל תוך כדי הליכה בשעת צהריים ברחוב, הבינה התחקירנית ממני, שבקיבוץ נהגו לפתור את בעיית הביישנות וחוסר הביטחון אצל ילדים בדרך ממש אכזרית. לא ניכנס לזה, אבל דבריי הוצאו מהקשרם. ואין לי את מי להאשים אלא את עצמי, שמרוב שהייתי שבויה בקונספט של פאנל הבנות המקשקשות אליו אני הולכת, לא ממש עניתי כהלכה על שאלות התחקיר.

לא הבנתי למה צריך תחקיר שנמשך חצי שעה בטלפון. מי יקרא אותו בכלל, כל שכן יתייחס אליו? התחקירנית ענתה לי ב"תתפלאי". ואכן, התפלאתי, כאמור, לטובה. למרות אי ההבנה המביכה מעט שנחשפה בשידור, כאשר אני התכחשתי לדברי, כפי שנוסחו בשאלת המגיש, תוך כדי שהבנתי שזה ממש מעשה מפגר לעשות בשידור – היה אחלה אייטם.

היינו שלוש, הילי כוכבי, פסיכולוגית מומחית לטיפול בילדים, מיכל קפטה, שחקנית עולה ומצודדת שסבלה מביישנות בילדותה שהתגלתה כמגה חמודה ונבונה, ואני.

המגישים היו הכי מקצוענים וסימפטיים, הרימו שיחת אולפן קולחת ומעניינת, בפירוש קראו תחקיר, נראו מתעניינים באמת בנושא, הקשיבו בסבלנות ולא ראו צורך להרביץ דחקות עם האורחות במעבר ממבזק החדשות בחזרה אל האולפן.

אני לא יודעת אם זה יום מייצג בחיי תוכניות הבוקר של רשת, אבל לאור העובדה שאף אחד מהעובדים הקבועים לא יצא למסדרון נרגש ממה שמתחולל באולפן, אני מניחה שזוהי שגרת יומם. לאור הדברים הנוראים שמספרים על תוכניות הבוקר בטלוויזיה המסחרית – למשל, שאנשים קונים את נוכחותם באולפן תמורת תשלום של אלפי שקלים - נעים לפגוש שם התנהגות עניינית ומכבדת.

רשת, כמובן לא יצאה פרייארית. לא רק על המאפרת חוסכים. גם על המוניות לרמת החייל וממנה (100 ש"ח) שילמתי בעצמי. הבהירו לדוברת של סלונה שהם לא מממנים את הנסיעה. זה לא יכול היה לקרות בזמנים שלי.

לא נעים להיווכח שהמצב דחוק גם במקום בו גלגלו מיליונים, ושהסטנדרטים ואתיקת ההעסקה הכי לא משהו. אני מניחה שמה שאני מבקשת לומר הוא שעל רקע כל זה מפתיע לפגוש שם סוג של דיגניטי.