שבע הדקות האלה בפריז ייכנסו לפנתיאון של סיפורי הפשעים המפורסמים וישמשו כנראה גם כבסיס לסדרות בנטפליקס. ב-9:30 בבוקר, כשעיר האורות עוד הייתה מנומנמת, קבוצה מאורגנת של פורצים לבושים בסרבלי אבטחה צהובים נערכה באחת מפינותיו של מוזיאון הלובר, המוזיאון המפורסם בעולם. ליד אזור הכניסה לגלריית אפולון פעל באותה עת אתר בנייה, ככה שאיש מהעוברים והשבים לא חשד באנשים שנראו כחלק מצוות תחזוקה - שוד הלובר: שני חשודים נעצרו בפריז בחשד לגניבת תכשיטי הכתר.

הם הגיעו על גבי שני קטנועים מצדו הדרומי של המוזיאון, סמוך לנהר הסן, כשהם מצוידים במסורי שרשרת קטנים, דיסק חיתוך נטען וכלי עבודה נוספים. הם טיפסו במהירות על סולם הידראולי שהותקן על משאית קטנה (המשמש בדרך כלל להעברת רהיטים בפריז) עד למרפסת בקומה השנייה, ליד גלריית אפולון, שבה מוצגים תכשיטי הכתר הצרפתי. חתכו את אחד מחלונות הזכוכית, חדרו פנימה, וניצלו את הדקות הספורות עד להגעת המאבטחים כדי לנפץ שתי ויטרינות משוריינות ולשדוד תשעה פריטים יקרי-ערך - בהם טיארה, שרשרת ואבני ספיר ויהלום ששימשו את המלכות מארי אמילי ואורטנס.

במהלך השוד הופעלו אזעקות, אבל הפורצים איימו על המאבטחים באמצעות כלי העבודה שבידיהם והצליחו להימלט חזרה באותו מסלול דרך הסולם החשמלי אל הרחוב, שם המתינו שניים נוספים על הקטנועים. לפני שנעלמו לכיוון כביש A6 ניסו להצית את סל המנוף כדי להשמיד ראיות, אבל אחד מעובדי המוזיאון מנע זאת ברגע האחרון. כל המבצע ארך לא יותר משבע דקות. השווי הכולל של השלל: כ-88 מיליון אירו.

הפורצים לא חיפשו רק יהלומים. הם חיפשו את הערך שמאחוריהם, הם חיפשו את הסיפור. בפריצות מהסוג הזה, ברוב המקרים הגנבים ממיסים את המתכות, מפרקים את האבנים ומוכרים אותן בשוק השחור כדי לטשטש עקבות. אבל במקרה הזה, כנראה שזה לא המקרה.

• טיילור סוויפט והמכסים על הודו מרימים את מניות היהלומים
• 'יהלומים הם לנצח'? הסוף המר של יהלומי המעבדה
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

הפריטים שנגנבו הן מאוד ייחודיים ואפשר לזהות אותם בקלות, מתועדים היטב ומוגנים ברשימות של בתי מכירות ומוזיאונים. כמובן שכל ניסיון לפרק אותם יהרוס את הערך האמיתי שלהם ובמובן מסוים, זה גם לב הסיפור שלנו. בזמן שתעשיית היהלומים מתמודדת עם עודף היצע ועם "אבנים סינתטיות שמיוצרות בלחיצת כפתור", השוד בלובר מזכיר לעולם שהיהלום האמיתי לא שווה רק בגלל הברק שלו אלא בגלל המשמעות שנצרבה בו לאורך מאות שנים. עד כמה שזה נשמע מפתיע, דווקא פשע כזה מצליח להחזיר ליהלום קצת מהמעמד ומהמיתוג שנבנו סביבו לאורך העשורים האחרונים אותם שלוש מילים שהפכו לסלוגן של תעשייה שלמה: “יהלומים הם לנצח.” 

היוקרה הפכה לסחורה

שוק היהלומים העולמי נמצא כבר כמה שנים במצב מאתגר. מחירי היהלומים הטבעיים ירדו בכ-25% מאז 2022, והביקוש לתכשיטי יוקרה ירד בצורה משמעותית במיוחד בסין ובארה״ב. האינפלציה, הריבית הגבוהה וגם שינוי בהרגלי הצריכה של הדור הצעיר כמו להעדיף חוויות על פני רכישה של מוצרים (ותכשיטים) היו גורמים שפגעו באחת התעשיות הוותיקות בעולם.

De Beers, החברה שאחראית לסלוגן האלמותי “יהלומים הם לנצח” שהזכרנו קודם, מתקשה היום לשמור על המיתוס שעמד בבסיס אותו קמפיין. במשך עשורים היא הצליחה למכור לא רק אבן יקרה, אלא רעיון שהאהבה עצמה נמדדת בקראטים. כדי לבלום את הגל החדש של היהלומים הסינתטיים שנולדו במעבדות הודו וסין, ניסתה De Beers ב-2018 להיכנס בעצמה לתחום עם המותג Lightbox מהלך שנועד לשלוט בנרטיב החדש ולמקם את החברה גם בשוק הצומח. היא תימחרה את היהלומים שלה במחיר אחיד של 800 דולר לקראט, הציגה קו תכשיטים צעיר ונגיש, וקיוותה להוכיח שגם במוצר מלאכותי אפשר לשמור על תחושת יוקרה.

• איך אנתרופיק עוקפת את OpenAI בדרך לרווחיות
• הפד בדרך להורדת ריבית נוספת - אך חושש לאבד שליטה על האינפלציה
• תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
• 10 הצבאות העשירים בעולם ואיפה ממוקם צה"ל?

אבל הניסיון הזה הפך מהר מאוד לחרב פיפיות. או בשפה שיווקית, קנבליזציה. המחירים הנמוכים אמנם יצרו באזז תקשורתי וצרכני, אבל גם שברו את התפיסה שלפיה יהלום ממעבדה הוא מוצר יוקרתי. בתוך זמן קצר ההיצע העולמי גדל, המחירים קרסו בכ-90% והמותג הראשי מצא את עצמו מתחרה בסחורה זולה שמיוצרת בקנה מידה תעשייתי. במאי האחרון הודיעה De Beers רשמית על סגירת Lightbox, תוך שהיא מודה כי “הירידה המתמשכת בערך היהלומים הסינתטיים ממחישה את ההבדל בין מוצר מתכלה לבין יהלום אמיתי". ככה היא מיסגרה את זה לפחות - (הנה כתבה שכתבנו בנושא: 'יהלומים הם לנצח'? הסוף המר של יהלומי המעבדה )

ברקע, השוק מוצף. מעבדות בהודו ובסין מייצרות כיום עשרות אלפי יהלומים מדי חודש בשיטות CVD (Chemical Vapor Deposition) ו-HPHT (High Pressure High Temperature), טכנולוגיות שמאפשרות הפקה מדויקת ומהירה של אבנים כמעט זהות ליהלומים טבעיים. לפי נתוני Rapaport ו-IDEX, כ-18% מהיהלומים המלוטשים שנמכרים כיום בעולם הם ממקור מעבדתי, שיעור שעמד על פחות מ-5% בלבד לפני עשור. ההיצע הזה יצר מהפכה במבנה העלויות: הפקת יהלום מעבדה ממוצעת זולה בכ-70%-90% לעומת כרייה טבעית, כשבמקרים מסוימים המחיר לקראט ירד מתחת ל-200 דולר רמות שוק שהיו עד לא מזמן בלתי נתפסות בתעשייה הזו.

התוצאה היא עודף עצום בהיצע, שחיקה מתמשכת בערך הנתפס של היהלום, ואובדן תחושת הייחוד שהייתה במשך עשרות שנים מקור הכוח של הענף. יהלום שהיה פעם סמל של נדירות הפך למוצר תעשייתי כמעט שגרתי כזה שאפשר להזמין אונליין ולקבל תוך ימים. בחנויות בארה״ב, יהלומי מעבדה כבר תופסים למעלה מ-60% ממכירות טבעות האירוסין, ומחירי היהלומים הטבעיים הקטנים (מתחת לקראט אחד) צנחו בכ-35% בשנתיים האחרונות בלבד.

"לא כל הנוצץ יהלום הוא"

העודף של ההיצע וירידת המחירים פעלו בדיוק הפוך על הפריטים ההיסטוריים. בזמן שמרבית השוק נאבק בירידות חדות, פריטים נדירים עם ערך היסטורי כמו תכשיטי המלוכה שנגנבו מהלובר דווקא מתומחרים כיום גבוה יותר מאי פעם. לפי דו"ח של Bain & Company, מחירי היהלומים הגדולים (מעל 5 קראט) עלו בכ-12% בשנה האחרונה, בעוד שהקטגוריות הבינוניות והקטנות רשמו ירידה של כ-18%.

בקטגוריית ה-Fancy Colors - יהלומים בצבעים טבעיים כמו ורוד, כחול וצהוב - נרשמה עלייה חדה של כ-25% במחירי המכירה הפומבית, בעיקר בזכות משקיעים שמחפשים נכסים נדירים ובלתי ניתנים לשכפול. בתי המכירות הפומביות מדווחים על התעניינות גוברת באבנים בעלות “ייחוס” - כאלה שהיו חלק מאוספים היסטוריים, או שנשאו חתימה של בית מלוכה או בית עיצוב מפורסם.

נוצר למעשה שוק דו-ראשי: מצד אחד “יהלומי מוצר”, כמו שאומרים "קומקודטי" אבנים תעשייתיות, זמינות וזולות, שמיוצרות בכמויות עצומות ומיועדות לשוק הצריכה ההמוני או לתעשיית הכרייה וכדומה; ומצד שני “יהלומי מיתוס” יהלומים נדירים, יהלומים ואבנים שיש להם סיפור, ייחוס וערך רגשי או היסטורי שדבר כזה מקבל משנה ערך בעולם המוני ותעשייתי.

במאמר המוסגר, השוד בהלובר גם חשף חולשה מבנית בענף. מערכת אבטחה וביטוח שלא מותאמת לשווי של הנכסים. הערכת הנזק עומדת על כ-100 מיליון דולר וחברות הביטוח כבר העלו את הפרמיות לתכשיטים נדירים בשיעור של 10%-15%.

הבורסה ברמת גן הפכה לפיל לבן של משרדים

עד לפני שניים-שלושה עשורים נחשבה ישראל למעצמת יהלומים של ממש. ברמת גן פעל אחד ממרכזי הליטוש והמסחר הגדולים בעולם, וישראל החזיקה אז בכ-40% מייצוא היהלומים המלוטשים הגלובלי. “רובע היהלומים” - קילומטר מרובע של מגדלים, כספות ועסקאות שנחתמו בלחיצת יד ובקריאת “מזל וברכה” - היה סמל לעוצמה כלכלית של המדינה. אבל הברק הזה דעך. הנתונים מראים על ירידה מתמשכת בהיקפי הפעילות. בשנת 2024 ירד יצוא היהלומים המלוטשים בכ-35% והסתכם בכ-1.8 מיליארד דולר בלבד, בעוד יבוא יהלומי הגלם צנח בכ-13% לרמה של 800 מיליון דולר. מספר המועסקים בענף הצטמצם לכ-6,000 בלבד שפל היסטורי לתעשייה שבעבר העסיקה למעלה מ-30 אלף עובדים.

מרכזי הליטוש ברמת גן מצטמצמים, והמסחר עובר לזירות חדשות באנטוורפן, דובאי והונג קונג מוקדים שמציעים מיסוי נמוך, כוח עבודה זול ופתיחות גדולה יותר לשוק של יהלומי המעבדה. ללטש בישראל הפך למשימה כמעט בלתי אפשרית: השכר כאן גבוה, תהליכי הרישוי מורכבים, ועלויות הביטוח והפיקוח מכבידות על כל חוליה בשרשרת. מנגד, בהודו ובתאילנד הפכו תהליכי הליטוש לממוכנים, מדויקים וזולים יותר, וכיום מתבצעת שם למעלה מ-80% מעבודת הליטוש בעולם כולל של יהלומים שמקורם בישראל עצמה.

אבל הקושי הוא לא רק תחרותי. ארה"ב, שמהווה את יעד היצוא המרכזי של ישראל ודרכה עוברים עסקאות בהיקף של כ-3.5 מיליארד דולר בשנה, מטילה כיום מס של 15% על יהלומים שמיוצאים מישראל לעומת אפס מכס על יהלומים שמגיעים מאירופה. המכסים שהוטלו על ידי טראמפ מכבידים מאוד על הרווחיות של העוסקים בענף. זה שוק שמתבסס על מרווחים צרים מאוד, ופערים כאלה פשוט חונקים כאן את התעשייה.

הירידה בהיקפי הפעילות שינתה גם את פני הענף המקומי. רבים מבכירי התעשייה הוותיקה פנו לעולמות אחרים - לב לבייב, יוסף גרינפלד ודני שטיינמיץ, כולם שמות בולטים בעולם היהלומים, עזבו את האבן הנוצצת לטובת נדל”ן, תשתיות ופיננסים. הענף הוותיק מתוחזק ברובו על ידי דור שני ושלישי ליהלומנים, שנאבקים לשמר את הפעילות.

ההזדמנות המקומית

ובכל זאת, גם במשבר מסתתרת הזדמנות. לישראל יש נכס ש(עדיין)לא נעלם - הידע. עשרות שנות ניסיון בליטוש, מדידה, בקרת איכות וטיפול מדויק באבנים יקרות יצרו כאן מומחיות נדירה מסוגה בעולם. המומחיות הזאת יכולה להפוך את הכיוון של התעשייה לא עוד תכשיטים, אלא יהלומים תעשייתיים לשימושים מתקדמים.

היהלום הוא אחד החומרים הקשים והעמידים בטבע, מוליך חום טוב פי כמה מנחושת, ויציב במיוחד גם בתנאי לחץ וטמפרטורה קיצוניים. לכן, בתעשיות מתקדמות כמו ייצור שבבים, מערכות לייזר, חיישנים קוונטיים וציוד רפואי מדויק יש לו תפקיד הולך וגדל. לפי הערכות בתעשייה, השוק הגלובלי ליהלומים תעשייתיים צפוי לעבור את רף ה-3 מיליארד דולר עד סוף העשור, עם קצב צמיחה שנתי של כ-8%.

בישראל כבר נבחנות יוזמות לחיבור בין הידע הישן לטכנולוגיות החדשות. במכון הגיאולוגי ובאוניברסיטאות מתקיימים מחקרים לשילוב טכניקות ליטוש מסורתיות עם טכנולוגיות של חומרים מתקדמים, פוטוניקה ומוליכים למחצה. אם ישראל תדע לתעל את הניסיון הזה למקום שבו תעשיית ההייטק פוגשת את תעשיית החומר, היא עשויה להחזיר לעצמה חלק מהברק שאבד.

בשורה התחתונה. השוד בלובר לא ישנה את מחירי היהלומים בטווח הקצר, אבל הוא מחזיר לבימה העולמית את השאלה מהו הערך האמיתי של יהלום בעידן שבו הכול ניתן לייצור, לשכפול ולהחלפה. אבל אולי בשאלה מסתתרת גם התשובה, אפילו המומחים ביותר מתקשים היום להבדיל בין יהלום גולמי ליהלום מעבדה ולכן המותגים מתמקדים היום בסיפור שמסביב, טכנולוגיות לתיעוד המקור והאותנטיות. כל יהלום נושא איתו תעודה דיגיטלית, קוד זיהוי מיקרוסקופי ולפעמים גם רישום בבלוקצ’יין, שמאפשר לעקוב אחרי כל נקודה במסע שלו מהכרייה באפריקה ועד הקופסה המהודרת בחנות התכשיטים. התעשייה מבינה שהעתיד שלה תלוי באמון ובשקיפות וביכולת לספר לקונה סיפור אמיתי, כזה שאי אפשר לשכפל בלחיצת כפתור.