האם הסבלנות משתלמת? האם החוק עוזר? סיפורו של מזנון

בחודש מרץ שנת 2006, קצת לפני חג הפסח של השנה שעברה, החליטו יובל ואורית, זוג צעיר, לקנות רהיטים לביתם החדש. כדי לחסוך בהתרוצצויות, ל"קצר" הסיור ולראות מבחר גדול, החליטו להגיע למרכז הישראלי לריהוט הנמצא ליד קניון הזהב בראשון-לציון.

לאחר שביקרו במספר חנויות והתרשמו, החליטו לרכז את קנייתם בחנות אחת-"סטפן גאלרי". נעשתה הזמנה מפורטת (פינת אוכל- שולחן וששה כיסאות, שולחן סלוני ומזנון) ונקבעו מחיר ותנאי תשלום. הזוג הקפיד לרשום את פרטי העסקה בהזמנה: מה הוזמן,המחיר ותנאי התשלום (תשלום בכרטיס אשראי במשך כמה חודשים רצופים) ובנוסף נרשמו גם מידות ושרטוט של המזנון המבוקש עם ציון שאחד המדפים הוא מזכוכית. סוכם שההזמנה תסופק תוך 30 ימי עבודה (בהזמנה נרשם אספקה משוערת 30 ימי עבודה).

ההזמנה סופקה מאוחר ממה שנקבע (אפילו מאוחר מאד בגלל החג ומלחמת לבנון השניה) ונפרשה במשך חצי שנה עד שסופק הפריט האחרון. בשל הנסיבות המיוחדות הזוג אמר "ניחא", אולם התברר כי המזנון הגיע ללא מדף הזכוכית שהוזמן ושולם עליו, ואפילו לא הייתה הכנה להנחת מדף.

רק אחרי ארבעה חודשים של "נדנודים" ושיחות טלפוניות רבות (כאמור באותה תקופה החלה מלחמת לבנון השניה והתווספו תירוצים מדוע לא סופק המדף) התרצה שמול'יק, בעל החנות ושלח את בנו לקחת מידות של מדף הזכוכית שהוזמן במזנון.

חשבתם שכאן תמו הנדנודים והתקבל המדף? אז חשבתם! כך חשבו גם אורית ויובל.

עברו עוד ארבעה חודשים ושיחות טלפוניות רבות ולא היה סימן וזכר למדף ... גם האפשרות לבטל את אחד התשלומים כבר לא הייתה אפשרית מאחר שרק תוך 90 יום מקניית מוצר אפשר לבטל או לעצור תשלום דרך כרטיס האשראי. מתום 90 יום - עומד הלקוח ישירות מול הספק שלו, ואכן אורית ויובל חשו שהם עומדים מול ספק שלא מעניינו לסיים את העסקה כמוסכם (הרי התשלום המשיך לרדת כרגיל).

בחודש אוקטובר 2006, לאחר אחת מהשיחות שלא השיגה דבר, החליט יובל ש"נשבר לי" והגיע הזמן למצות את זכותו ובחודש נובמבר 2006, פנה לערכאה משפטית והגיש בבית הדין לתביעות קטנות, תביעה נגד בעל החנות- בדרישה שיספק את המדף שהוזמן ועליו שולם.

בינואר 2007 התקיים המשפט ובעל החנות "הזמין" את הזוג לקחת מדף ושיתקינו אותו בעצמם. כמו"כ טען שמגיע להם מדף עץ ולא מדף זכוכית. לבסוף, בית-המשפט חייב אותו לספק לזוג מדף זכוכית (כפי שצוין בהזמנה) ולפצותו ב- 300 שקלים.

כרגיל, גם הפעם, התאזר הזוג בסבלנות וחיכה שבעל החנות יציית להחלטת בית המשפט. עברו שלושה חודשים נוספים ולא הייתה התייחסות מצד החנות או סימן שהם פועלים לקיים את החלטת בית המשפט.

ושוב, עשה הזוג מעשה ובחודש אפריל 2007 פנה להוצאה לפועל. ההוצאה לפועל אכן פעלה מהר, ויומיים לאחר שפעלה - קיבל הזוג הפיצוי של 300 שקלים והתחייבות שכבר למחרת, יוסדר עניין המדף והזוג יקבלו.

כמו שאנו כבר מבינים, עד היום הזוג לא קיבל את המדף...

בחודש מאי 2007 , פנה אלי יובל בשאלה כיצד עליו לנהוג כעת שהרי מיצה את כל ההליכים העומדים לרשותו? מה עוד ביכולתו לעשות?

באמצע חודש מאי 2007 פניתי לקבל את תגובת שמול'יק, בעל החנות.

לשיחתי ענתה אודטה, אשתו, ומיד זכרה את המקרה וציינה שיובל כבר קיבל מהם את הכסף והוסיפה כי כלל אינה מעונינת לדבר עם יובל ורק דרכי יפתרו את הבעיה. מאוחר יותר באותו יום, דיברתי עם שמול'יק, בעלה, שאמר שמדף "זה ממש שום דבר עבורו" ושוב, הזמין את יובל לקחת מדף ולהתקינו בעצמו.

יובל כמובן סירב להצעה זו מאחר ואינו רוצה לטעות במידות ו/או בהתקנה וגם משום שהאחריות שקיבל לא תהיה תקפה אם אדם שאינו מורשה יתערב ויבצע שינויים במזנון.

שיחה נוספת עם אודטה הבטיחה כי בעלה יחזור אלי וכי יצרו קשר עם יובל לתאם מועד והבן יישלח (שוב) לקחת מידות ולהתקין המדף. עד היום לא התקשרו והבן לא הגיע לקחת מידה למדף. שיחה שלישית ואחרונה לקבל תגובה האם אכן בכוונתם להתקשר עם יובל או להגיב מאחר ואני עמודת לפרסם זאת – נענתה שהם יתקשרו אלי.

ושוב - אז אמרו... לא היה טעם לפנות אליהם שוב, מאחר ונראה כי יש כאן דפוס התנהגות של אמירה והסכמה ובו בזמן דחייה ואי עשייה מצד בעלי החנות.

פניתי לבקש תגובה של המרכז הישראלי לריהוט, תחת גגו נמצא בית העסק "סטפן גאלרי" ולברר אפשרות התערבותם לפתרון הבעיה.

לדברי נילי בוסאני, מנהלת המרכז הישראלי לריהוט, "המרכז עצמו נמצא רק בקומות ב' ו- ג' באותו בנין ואין לו קשר עם החנויות והעסקים הנמצאים בקומת הקרקע. למרכז שלושה פתחים עליהם יש ציון כניסה למרכז הישראלי לריהוט ובכל כניסה יש שומר". בוסאני הוסיפה ואמרה כי "בשנים האחרונות התפתח בקומת הקרקע שוק רהיטים הקורא לעצמו מרכז רהיטים, ולו שלושה עשר פתחים מוזנחים וללא שומר. כמו-כן קומת הקרקע פועלת תחת צו סגירה משפטי מאחר ואין לה אישורי אבטחה וכיבוי אש. לעומת זאת, לנו יש אישור אבטחה וכיבוי אש מאחר ולנו יש שומרים ופתחי מילוט משלנו (בנוסף לפתחים שלהם)". נחשו באיזו קומה נמצאת החנות? נכון, קומת הקרקע. שוב, נותרו אורית ויובל ללא מענה.

בבירור עם עו"ד גל וולקוביץ מאמון הציבור מסתבר כי עדיין באפשרותם של אורית ויובל לפנות שוב לבית המשפט ולציין כי רק חלק מפסק הדין בוצע והנתבע מפר את הוראות פסק הדין.

לשאלתי אם השלט הגדול (המרכז הישראלי לריהוט) המתנוסס בבניין בו נמצאת החנות עלול להוות הטעייה ענה עו"ד וולקוביץ כי "איני סבור שיש במיקום החנות בבניין משום הטעייה כל עוד החנות אינה מציגה עצמה כקשורה למרכז באמצעות יצירת מיצג שווא (הצגת שלטים בחנות כי הם קשורים למרכז או הטעיית צרכנים באמירה כי הם קשורים למרכז)". לדברי עו"ד וולקוביץ, גם עיריית ראשון לציון בתחומה נמצא המרכז אינה צד בעניין: "העירייה אחראית על גביית אגרת שילוט ומתן היתרים להצבת שלטים. אם סבורים שיש הטעייה- יש לפנות למשרד התמ"ת".

לבסוף, לשאלתי על צו הסגירה שלא נאכף אמר עו"ד וולקוביץ כי "אם הוצא צו סגירה, הרי שהמקום צריך להיסגר. הבעיה היא שיש צווי סגירה רבים שאינם מיושמים".

ואני סבורה שיש ללמוד רבות ממקרה זה: הזוג נתן למוכר זמן רב לעמוד בהתחייבויותיו כלפיו, השתמש בכל העומד לרשותו כדי לקבל התמורה המלאה עבורה שילם- פנה לבית המשפט, להוצאה לפועל, בזבז זמן יקר והוציא מכספו כדי להיעזר בחוק לממש דבר המגיע לו בזכות ולא בחסד, וכעת פנה אלי כדי שאולי, כך קיווה, יבוא סיום לעסקה.

מסתבר שלפעמים, גם כשאתה צודק ו"מנצח" בקרבות אחדים ומשתמש בכל האמצעים החוקיים שברשותך, עדיין אתה יוצא מפסיד.

בפעם הבאה, בדקו היטב היכן אתם קונים ופרטו בהזמנה את "הקנס" שישלם מי שלא עומד בתנאי ההסכם. אולי זה ירתיע סוחרים כמו בעלי החנות "סטפן גאלרי" מלהתנהג כפי שהם מתנהגים.

לזוג הצעתי אפשרות נוספת העומדת לרשותם והיא לפנות בתלונה מפורטת למשרד התמ"ת, אולי משם תבוא הישועה וגם... המדף.