עובדות וטענות:

המערערים, מר שלמה חבר, וחברה זרה שבבעלותו, הלוו כספים לחברות שונות מקבוצת נגה. ההלוואות היו מיועדות למימון הקמת מרכז מסחרי בדימונה ומבנים מסחריים בבאר שבע. להבטחת החזר ההלוואה, המציאה קבוצת נגה למערערים חמש ערבויות בנקאיות אוטונומיות משלושה בנקים ערבים. לאחר שנודע למערערים כי מצבה של קבוצת נגה בכי רע וכי היא לא תוכל להשיב את סכומי ההלוואה, הם פנו לבנקים בדרישה לפירעון הערבויות הבנקאיות. לקבוצת נגה, הוגשה בקשה למתן צו הקפאת הליכים ומונה לה נאמן. הנאמן ביקש מבית המשפט קמא להורות לבנקים להימנע מלפרוע את הערבויות שניתנו לטובת המערערים. הנאמן ביסס את בקשתו על אי התאמות בין כתבי הערבות והבקשות לפירעונן.

באחד מכתבי הערבות צוין המוטב כחברה בשם "שלמה חבר בע"מ" בתל אביב, בעוד שבפועל חברה כזאת אינה קיימת, ומי שטוען לפירעון הערבויות הוא אדם פרטי בשם שלמה חבר. בכתבי הערבות אחרים נרשמה המוטבת כחברה שמקום מושבה בישראל, בעוד שהחברה הטוענת כי היא זכאית לחילוט הערבות הנה חברה זרה בבעלותו של שלמה חבר. מעבר לכך, נטען כי הערבויות הוצאו מהבנקים על-ידי מנהלי קבוצת נגה במרמה ובטענה כוזבת, לפיה מדובר בערבויות ביצוע, היינו, ערבויות שנועדו להבטיח את ביצוע הפרויקטים נשוא עסקת היסוד, בעוד שבפועל היה מדובר בערבויות פיננסיות אשר נועדו להבטיח את החזר ההלוואה.

בית המשפט המחוזי קיבל את בקשת המפרק וקבע שמנהליה של נגה נטלו את כספי הערבויות לכיסם, תוך הטעיית הבנקים לחשוב שמדובר בערבויות ביצוע, ולא בערבות פיננסית. נקבע, כי הבנקים טעו בעניין מיהותם של המוטבים ובעניין סוג הערבות, כי מדובר בטעויות מהותיות, ואילו ידעו הבנקים את הנסיבות לאשורן, הם היו נמנעים מלהוציא את הערבויות כפי שהוצאו. מכאן הערעור שבפנינו.

דיון משפטי:

כב' הש' י' עדיאל:

ערבות בנקאית אוטונומית היא, התחייבות של הבנק לשיפוי המוטב מקום בו החייב, לקוח של הבנק, אינו עומד בהתחייבותו למוטב על-פי עסקת היסוד שביניהם.

על-פי "עיקרון העצמאות", עסקת הערבות הנה עסקה בעלת מעמד עצמאי, והיא מנותקת מעסקת היסוד, שהערבות באה לתמוך בה ולחזקה. עיקרון זה מקנה ביטחון למוטב, שבהתקיים התנאים הנקובים בכתב הערבות, הוא יוכל לממש את הערבות מבלי שיהיה תלוי בהכרעה במחלוקות אשר מקורן בעסקת היסוד. אולם, החלה דווקנית של עיקרון זה תחשוף את מבקש הערבות לסיכונים, ותפגע בביטחון וביתרונות המסחריים אותם נועד להשיג מוסד הערבות הבנקאית. עם זאת, החריגים לכלל האוטונומיה של הערבות הבנקאית הם נדירים.

לצד עיקרון העצמאות, ניצב בבסיסה של הערבות הבנקאית "עיקרון ההתאמה". עיקרון זה, שייעודו להגן על מבקש הערבות, מחייב קיומם הדווקני של תנאי הערבות האוטונומית, כתנאי מוקדם למימושה. תנאי מוקדם למימוש הערבות הוא קיומו של "תיאום מלא בין הפרטים המוצגים לבנק לשם קבלת תשלום הערבות לבין הפרטים הנדרשים בכתב הערבות". במקרה שלפנינו, אין הכרח להכריע בשאלה האם ההתאמה הנדרשת הנה התאמה מוחלטת או מהותית, שכן בעניינו קיימת אי התאמה מהותית בין כתב הערבות ובין הפרטים שנמסרו לבנקים לצורך מימוש הערבות. לפיכך, צדק בית המשפט המחוזי בקובעו, כי "עסקינן באי-התאמה מהותית ובולטת על-פניה, שנפלה באופן 'סדרתי' בכל אחת מהערבויות נשוא הבקשה. די בכך כדי למנוע את חילוטן". אמנם, עיקרון ההתאמה נועד, על דרך הכלל, להגן על מבקשי הערבות (רע"א 1821/98 ניקו בדים בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ). אולם, עיקרון ההתאמה מבטא גם אינטרס של הבנק. שכן, "עיקרון ההתאמה גם מבטא את הרצון להפוך את בדיקת הבנק לפעולה טכנית ופשוטה ככל האפשר" (ע"א 151/89 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' מ.ג. ברין ובניו בע"מ). בדרך זו, עקרון ההתאמה פוטר את הבנק מקבלת החלטה, ובכך, מצמצם, בהכרח, גם את היקף אחריותו של הבנק, ומפחית מהסיכון כי יימנע ממנו לחזור אל לקוחו כדי לממש את הביטחונות שזה נתן להבטחת הבנק מפני פירעון הערבות.

טעות לפי סעיף 14(א) לחוק החוזים:

כדי להקים עילת ביטול חוזה לפי סעיף 14(א) לחוק החוזים, ידיעתו של הצד השני, במקרה שלפנינו חבר, צריך שתשתרע, לא רק על עצם הטעות שנפלה מלפני הצד האחר, אלא גם על כך, שמבחינתו של הצד האחר, מדובר בטעות יסודית, לפחות לגבי טעותם של הבנקים בעניין מיהותם של מוטבי הערבות, התקיימו במקרה זה כל דרישותיו של סעיף 14(א) לחוק החוזים. הבנקים טעו טעות יסודית בכך שהניחו כי מדובר בערבות ביצוע ולא בערבות פיננסית וכי לא מדובר בחברה זרה, ולולא הטעות, ניתן להניח כי הם לא היו מוציאים את הערבות, וכן, שלמה חבר ידע על הטעות ועל כך שמדובר בטעות יסודית, או למצער עצם את עיניו שלא לדעת זאת.

התרשלות הבנקים: