בית משפט השלום בת"א קיבל בחודש ינואר האחרון את תביעתו של גבר נגד צעירה אותה הכיר באפליקציית הכרויות, לאחר שזו הגישה נגדו תלונה במשטרה על אונס ולאחר שהתיק נסגר אף פרסמה בפייסבוק כי הוא אנס ויש להיזהר בפניו. השופטת קיבלה את גרסת התובע ופסקה כי המעשים נעשו בהסכמתה המלאה והחופשית של הנתבעת ואף ביוזמתה, וכי הפרסומים נעשו ככל הנראה לאחר חרטה או אי השלמה עם המעשים מצדה.

התובע והנתבעת הכירו באמצעות יישומון היכרויות. בסביבות השעה חצות עוד באותו הלילה, לאחר שהתכתבו ביניהם, נפגשו השניים ליד ביתה של הנתבעת ומשם נסעו לביתו של התובע על גבי האופנוע שלו.

אין מחלוקת כי במסגרת אותה פגישה שוחחו השניים, עישנו סמים קלים ולאחר התגפפות מוסכמת קיימו יחסי מין מלאים. הנתבעת נשארה ללון בביתו של התובע, ובבוקר למחרת קיימו השניים יחסי מין פעם נוספת. לאחר מכן, נתן התובע לנתבעת כסף לצורך נסיעה באוטובוס לביתה ובהמשך שלח לה מסרון בו כתב "את בחורה מגניבה, היה ממש כיף".

שלושה ימים לאחר המפגש, הגיעה הנתבעת לבית החולים לצורך פגישה עם קצין בריאות הנפש הצה"לי. במהלך הביקור, פנתה הנתבעת לנקודת המשטרה בבית החולים, שם מסרה כי נאנסה פעמיים מספר ימים קודם לכן. בו ביום נקרא התובע לתחנת המשטרה ושם נאמר לו כי הוא חשוד בקיום יחסי מין עם הנתבעת ללא הסכמתה. כחודש לאחר הגשת התלונה, סגרה המשטרה את התיק בעילה של "חוסר ראיות". ישראל בנימוק של "חוסר ראיות" והנתבעת לא ערערה על החלטה זו. בהמשך, שונתה עילת הסגירה ל"חוסר אשמה".

• מה משמעות העליות של יום שני? איך נכון ולא נכון להשתמש ב-RSI?
• האם השקעה בחברות דיור מוגן כדאית?
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

כשנה וחצי לאחר האירועים המתוארים, פנתה הנתבעת לחבריו של התובע בפייסבוק וכתבה להם כי התובע הוא אנס. על רקע זה, הוגשו תביעות הדדיות בין הצדדים. התובע, באמצעות עורך דינו גיא צברי, תבע מכוח עילת לשון הרע בטענה כי מדובר בהכפשות שראשיתן בהגשת תלונת שווא בגין אונס וסופן בפרסומים בפייסבוק כי הוא אנס ויש להיזהר מפניו. התובע טען כי יחסי המין היו מרצונה המלא וביוזמתה של הנתבעת וכי גרסתה כי מדובר באונס התגבשה לאחר שנאלצה לתת דין וחשבון לבן זוגה בנפרד.

הנתבעת תבעה באמצעות עורכת הדין רוני אלוני-סדובניק פיצוי על נזקי הגוף שנגרמו לה, לטענתה, כתוצאה מהאונס הנטען שחוותה. לטענתה, הבהירה לתובע כי אינה מעוניינת לשכב עמו מאחר שרק יום קודם לכן נפרדה מחברה לשעבר, אלא שתחת זאת התובע קיים עמה יחסי מין בניגוד לרצונה בשתי הפעמים. עוד טענה כי היא רואה חובה מוסרית, ערכית, הומניסטית וציבורית לא לשבת במחדל ולתת לעוד צעירות לעבור דייט ראשון פוגעני שכזה.

השופטת הבכירה רחל ערקובי ציינה כי עבירות המין אותן ייחסה הנתבעת לתובע הן מן המדרג החמור ביותר של כלל העבירות ושל עבירות המין בכלל, ולכן ברי שהפרסום מהווה לשון הרע. בבחינת אמיתות הדברים, קבעה השופטת כי לאחר בחינה מעמיקה של טענות הצדדים ושל כלל הראיות שהונחו בפניה, הגיעה למסקנה כי יש לקבל את גרסת התובע לפיה המעשים נעשו בהסכמתה המלאה והחופשית של הנתבעת ועל כן היא אינה יכולה לחסות תחת ההגנות הקבועות בחוק איסור לשון הרע.

• הממשלה מקדמת שינוי בחוק שיפתח את הטבת המכס גם ליבואנים מקבילים
• סבב מינויים בלאומי: איל אפרת מונה לראש החטיבה הבנקאית
• תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
• התרגיל של פטריק דרהי - טייקון בישראל, פושט רגל בצרפת

המעשים נעשו בהסכמה מלאה וחופשית

טרם התייחסה לכל אירוע לגופו, ציינה השופטת כי מתקיימות מספר נסיבות שכולן במצטברת מחזקות את המסקנה האמורה לפיה הנתבעת לא נפלה קורבן למעשי האונס הנטענים. כך, ציינה השופטת, הצדדים הכירו דרך יישומון היכרויות המתוארת כאפליקציה של צ'אט ודייטינג. ההיכרות התרחשה יום אחד לאחר שהנתבעת נפרדה מבן זוגה וכבר ביום ההיכרות הזמינה הנתבעת את התובע לפגוש אותה והשניים נסעו לביתו על האופנוע. בנוסף, אין חולק כי באותו הלילה עישנו יחד מריחואנה והתגפפו בהסכמה, וכי הנתבעת אף נשארה ללון בביתו של התובע במיטתו. עוד ציינה השופטת כי הנתבעת מאשרת כי ביום בו חזרה מבית התובע שוחחה עם בן זוגה לשעבר, נפגשה עמו אך לא סיפרה לו על קרות האירועים, אלא רק בשיחת טלפון מאוחרת יותר.

בנוסף, הנתבעת הגישה תלונה במשטרה יומיים לאחר קרות האירועים לאחר שלדבריה חברותיה הסבירו לה כי מדובר באונס וחברה, איתו חידשה את מערכת היחסים, דחף אותה להגיש את התלונה. כן הזכירה השופטת כי לאחר חקירות שביצעה המשטרה לתובע, לנתבעת, לאמו של התובע ולחברה לשעבר של הנתבעת - התיק נסגר מחוסר ראיות ובהמשך שונתה סיבת הסגירה לחוסר אשמה. השופטת אף הדגישה כי מסקנתה לפיה לא חלה בנסיבות העניין הגנת האמת בפרסום אינה מתקבלת כתוצאה מאי דיוקים או חוסר מהימנות באי אילו טענות מצד הנתבעת, אלא כחלק מההתרשמות ממכלול עדותה ובהתחשב במכלול הנסיבות המובילות למסקנה כי המעשים נעשו בהסכמתה המלאה והחופשית של הנתבעת.

גם לאחר שבחנה את שני אירועי האונס הנטענים הגיעה השופטת למסקנה כי קשה ללמוד מהתנהגותה של הנתבעת החל מאופן היכרות הצדדים, מועד פגישתם, מקום פגישתם, התנהגותה מרגע היציאה מביתה ועד יציאתה יום למחרת מבית התובע - כי נפלה קורבן למעשי אונס. לדעת השופטת, הנתבעת ייחסה לתובע אמירות קשות מאוד אשר אין להקל בהן ראש, מבלי שהציגה בפני בית המשפט מידת מה של הוכחה ואיזשהו גרעין של אמת כי היא עצמה לא שיתפה פעולה עם יחסי המין, כי המעשים לא היו בהסכמתה החופשית או כי רומתה על ידי התובע לחשוב כי החדירה תבוצע רק עם קונדום.

עוד הוסיפה השופטת כי מעשיה של הנתבעת מעידים על שיתוף פעולה מלא מצידה ואף על פעולות אקטיביות אשר נעשו מיוזמתה, כשמנגד התובע היה קשוב לבקשותיה במהלך האירועים. נקבע, כי גם אם בסופו של יום פעולותיה של הנתבעת לא שיקפו את הרגשותיה הפנימיות, חייבת הייתה להיות אינדיקציה חיצונית כלשהי אשר תשקף הרגשות אלה באופן שהתובע, אשר היה חשוף לפעולות יוזמתיות מצידה ורצון מצידה לקיום יחסי מין, יבין כי היא אינה מעוניינת בקיום יחסי מין עמו.

השופטת קבעה עוד כי אין לקבל את טענת הנתבעת כי מצבה הנפשי מהווה ראיה לחיזוק המסקנה כי היא נאנסה. מעבר לכך שהנתבעת לא צירפה לתצהירה חוות דעת פסיכיאטרית אשר תקשור בין מצבה הנפשי לקרות האירועים, שוכנעה השופטת כי הנתבעת הייתה אקטיבית ויוזמת טרם האירועים, במהלך האירועים ואף לאחריהם. בנוסף נקבע כי לא ניתן לקשור בין המצב הנפשי לקרות האירועים, שכן עלה מהעדויות שעוד קודם לפגישה עם התובע סבלה הנתבעת מבעיות נפשית של חרדה בגינן נטלה תרופות. לסיכום נקודה זו, דחתה השופטת את הגרסה העובדתית של הנתבעת לפיה קיום יחסי המין לא היו בהסכמה או כי הותנו בלבישת קונדום, ואת הטענה כי התובע פעל בניגוד לרצונה.

עוד קבעה השופטת כי לא עומדת לנתבעת גם הגנת תום הלב, שכן נראה שלא החובה המוסרית והחברתית הן שהניעו אותה לאחר סגירת התיק וכשנה וחצי לאחר שאירעו האירועים הנטענים לפרסם את הדברים. לדעת השופטת, מסקנה מתקבלת יותר היא כי הפרסומים נעשו לאחר חרטה או אי השלמה עם מעשים אשר אירעו בהסכמה יום לאחר פרידה מחבר אליו חזרה מיד לאחר קרות האירועים. השופטת הוסיפה כי לשיטתה התנהגותה של הנתבעת מאופיינת בהתנהלות אימפולסיבית, רגשית ואמביוולנטית, וכי אף מתצהירו של בן הזוג לשעבר ניתן ללמוד כי הנתבעת מחד גיסא צחקה ולגלגה על התובע ועל איבר מינו ומאידך גיסא הסתגרה לאחר קרות האירועים. על כן, שוכנעה השופטת כי הנתבעת לא פעלה בתום לב אלא מתוך כוונה לפגוע בתובע.

כן נקבע כי הפרסומים אף פגעו בפרטיותו של התובע, שכן הנתבעת פגעה בצנעת חייו האישיים עת פנתה במסגרת רשת חברתית למכרים וחברים רבים ושטחה בפניהם כי הוא אנס. בעניין זה, קבעה השופטת כי לא עומדות לנתבעת הגנות חוק הגנת הפרטיות, מהטעמים שכבר פורטו בדיון בנושא לשון הרע.

לצד האמור, בבחינת גובה הפיצוי סברה השופטת כי יש לתת את הדעת לכך שמדובר באישה צעירה, מבולבלת, אשר נראה כי אינה מסוגלת להכיל את התנהגותה היא, ואשר מבקשת למעשה להאשים את התובע בקשייה ובחרדותיה. אשר על כן, ובהתחשב בכלל האמור, העמידה השופטת את סכום הפיצוי שתשלם הנתבעת לתובע על סך של 100 אלף שקלים, סכום הכולל את הפיצוי בגין עוגמת הנפש שנגרמה לתובע וכן את הפגיעה בפרטיותו, ובשים לב לכך שחוק איסור לשון הרע טומן בחובו אף את הפגיעה בפרטיות.

לבסוף דחתה השופטת את התביעה שכנגד שהגישה הנתבעת על נזק גוף, וציינה כי לשיטתה זו הוגשה רק כדי לילך אימים על התובע, ולשמש כמשקל נגד לתביעה שהגיש.