בית המשפט העליון דחה ערעור שעניינו קביעת בית המשפט המחוזי בתל אביב כי החברה הזרה שבערעור נשלטת ומנוהלת מישראל, ומשכך דיווידנדים שחילקה החברה הזרה לפני תיקון 132 לפקודת מס הכנסה (נוסח חדש), התשכ"א-1961 (להלן: "הפקודה") חייבים במס בישראל.

השאלה המשפטית, הרקע העובדתי טענות הצדדים

-----------------------------------------------------

מדובר בערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב, שבגדרו נקבע כי יש לראות את החברה שבערעור הרשומה באיי בהאמה כמי שהשליטה והניהול של עסקיה מופעלים מישראל, ולפיכך יחול מס על הדיווידנדים שחילקה החברה למערערים מכוח הוראות סעיף 2(4) לפקודה וסעיף 5(1) לפקודה בנוסחם בשנות המס שבערעור. כזכור, עובר לתיקון 132 לפקודה היו הכנסות מדיווידנד ששילמה חברה זרה שהופקו או נצמחו מחוץ לישראל פטורות ממס. עם זאת על פי סעיף 5(1) לפקודה היו הכנסות אלו עשויות להתחייב במס בישראל, וזאת בהתבסס על "מבחן השליטה והניהול". בית המשפט פסק כי השליטה והניהול של החברה הזרה התבצעו בפועל מישראל, כל המדיניות העסקית וההחלטות האסטרטגיות בכל הקשור לעסקי שיווק הטקסטיל בארצות הברית ובחו"ל, ובוודאי באשר לאשראי שניתן ליצרנים הישראליים - התקבלו על ידי המערערים ו/או סוכן שלהם בישראל, ואילו הפלטפורמה התאגידית שהקימו המערערים באיי בהאמה ו/או בג'נבה - לא השפיעה באופן מהותי על העסקים שלכאורה ניהלה החברה.

בשנת 1987 נוסדה חברת ATX יצוא בע"מ בשם "ATX משרד קניות בע"מ", ובשנת 1993 הונפקו מניותיה בבורסה בתל אביב. בשנת 1990 ייסדו המערערים חברה בשם ATX Ltd אשר נרשמה באיי בהאמה (להלן: "החברה"), והעבירו אליה את הפעילות העסקית הנוגעת לקשרים עם לקוחות בחו"ל. עובר להנפקת החברה הישראלית בבורסה בתל אביב דרש המנפיק מהמערערים להעביר את הפעילות העסקית של החברה לתוך החברה הישראלית. בהתאם, ביום 5.8.1993 נכרת הסכם בין החברה הישראלית לבין החברה, ולפיו רכשה החברה הישראלית את פעילותה העסקית של החברה תמורת 22,400,000 ש"ח. באותו יום החליטה החברה לחלק לבעלי מניותיה - המערערים - דיווידנד בסך 7.8 מיליון דולר (22,400,000 ש"ח).

בפועל בוצעה העסקה כלהלן: ביום 18.8.1993 העבירה החברה סך של 22,400,000 ש"ח לחשבון בבנק HBU בהולנד, ובו ביום הודיעו המערערים לבנק להעביר את הסכום האמור חזרה לחשבון הבנק של החברה. כנגד הסכום שהועבר לחשבון החברה נרשמה בספרי החברה הישראלית הלוואת בעלים בסך 22,400,000 ש"ח. סכום הלוואת הבעלים לחברה הישראלית קוזז כנגד חוב לחברה הישראלית שצברו שני בנים של המערערים, ניאגו דורון ואלי, בגין הקצאת מניות פרטית שבוצעה לפני הנפקת מניות החברה הישראלית.

כאמור בית המשפט המחוזי קיבל את עמדת המשיב שלפיה הכנסות המערערים מדיווידנדים חייבות במס בישראל מכוח הוראות סעיף 2(4) לפקודה, וזאת מכיוון שהשליטה והניהול בחברה בוצעו מישראל. בערעור מלינים המערערים על קביעות בית המשפט המחוזי. לשיטתם, בית המשפט המחוזי אימץ מבחן חדש לשם קביעת מקום התאגדותו של התאגיד - מבחן נחיצות התאגיד. לפי קו טיעונם זה, קביעתו של בית המשפט המחוזי היא שכל אימת שמתברר כי הקמת תאגיד זר חדש לא הייתה הכרחית ושניתן היה לבצע את הפעילות העסקית מתוך התאגיד הישראלי הקיים, יש "להתעלם" מהתאגיד הזר ולייחס את פעילותו לתאגיד הישראלי.

דיון

----

דין הערעור להידחות. כל כולו של פסק הדין עניינו ביישום הדין על החברה הזרה תוך בחינה מהיכן מנוהלים לאמיתו של דבר עסקי החברה הזרה. בית המשפט המחוזי השתית את פסק דינו על הראיות ועל העדויות הרבות שהוצגו בפניו, שמהן עלה כי מי שהציגו המערערים כמנהלי החברה שימשו פלטפורמה מלאכותית ולא היו מעורבים בניהול עסקי החברה באופן ממשי. פסק דינו של בית המשפט המחוזי נשען על יסודות איתנים ומסקנתו כי השליטה והניהול של עסקי החברה הזרה בוצעו בישראל מבוססת היטב. כאמור, מדובר בממצא שבעובדה.

טענות המערערים נשענות למעשה על כמה הערות של בית המשפט המחוזי במסגרת פסק דינו, שלפיהן הקימו המערערים תאגיד מלאכותי לצורך חיסכון במס אשר לא היה לו קיום משמעותי. ודוק, אין חולק כי לנישום יש זכות לבחור בצורת ההתאגדות שתוביל לנטל המס הקטן ביותר. בית המשפט המחוזי לא קבע אחרת. יש להבין את דבריו של בית המשפט המחוזי בהקשרם - קרי בנוגע לניתוח מבחן הניהול והשליטה בעניינה של החברה הזרה. אילו היו מקימים המערערים חברה זרה בעלת קיום אמתי שאכן ניהול עסקיה והשליטה עליהם היו מבוצעים מחוץ לישראל, הרי אז הדיווידנד שחילקה החברה הזרה לא היה חייב במס כפועל יוצא מסעיף 5(1) לפקודה בנוסחו בשנות המס שבערעור. ואולם, המערערים ניסו לתפוס את המקל משני קצותיו: גם להקים חברה בחו"ל וגם להמשיך לנהל אותה מישראל על ידי תושבי ישראל. בכך נכנס עניינם לגדרי סעיף 5(1) לפקודה, בהיותה של החברה הזרה נשלטת ומנוהלת מישראל.

תוצאה

--------

הערעור נדחה. המערערים חויבו בהוצאות בסך 30,000 ש"ח.

בבית המשפט העליון

לפני כב' השופטים מ' נאור, ס' ג'ובראן וי' עמית

ניתן ב-14.7.2014