טלפון של חשוד שלא נפרץ יישאר בידי החוקרים לעוד 180 יום
במרכז החלטה חדשה שניתנה בבימ"ש השלום ניצבת שאלה שמעסיקה את הערכאות שוב ושוב בשנים האחרונות: האם ניתן להאריך את תפיסת הטלפון הנייד של חשוד, לאחר שחלפה חצי שנה המהווה את התקופה הראשונית בחוק, כשהמכשיר עדיין לא נפרץ? המבקש, שנחקר בחשד למעורבות בעבירות
מס והלבנת הון, דרש את השבת חלק מהרכוש שנתפס, אך המדינה התעקשה להשאיר בידיה את המכשיר, שלטענתה עשוי להכיל ראיות מהותיות
על שולחנו של השופט אסיף גיל הונחה שאלה שנהפכה לשכיחה בעידן שבו הטלפון הנייד אינו עוד מכשיר פשוט, אלא מאגר מידע אישי אדיר, שלעתים מכריע בתיקי חקירה מורכבים. חודשים חלפו מאז הוחרם הטלפון של המבקש - חשוד בפרשה רחבת היקף של עבירות מס, מרמה והלבנת הון - והטלפון עדיין נותר חתום ומוצפן, לא נפרץ ולא נגיש לחוקרים. בינתיים נמשכת החקירה, והמדינה מבקשת להותיר את המכשיר בידה לתקופה נוספת, גם אם הזמן שהחוק קבע כתפיסה ראשונית כבר חלף. בתוך כל זאת עומד המבקש, המבקש להשיב לידיו רכוש נוסף שנתפס, וכעת מוצא עצמו במרכז דיון עקרוני: עד כמה יכול להימשך מצב שבו טלפון שלא נפרץ יישאר בידי המשטרה?
השופט גיל נדרש להכריע בשאלה זו, שכבר עלתה בעבר בפסיקות שונות ואף סותרות. בחינה של החלטתו מגלה ניסיון לשרטט קווים מנחים בין צורכי החקירה, שלדבריו הם "ראייתיים וממשיים", לבין הזכות הקניינית של החשוד, שנפגעת כשהמכשיר שלו מוחזק זמן רב ללא גישה של ממש למידע שבו.
חקירה רחבה, תפיסות רכוש רבות וטלפון אחד שלא נפתח
בבסיס הבקשה עומדת חקירה מורכבת המתנהלת נגד המבקש ואחרים, חקירה שנוגעת לשורה של עבירות מס חמורות, לרבות ניכוי תשומות פיקטיביות, שימוש במרמה ובתחבולה כדי להתחמק מתשלום מס, הוצאת חשבוניות ללא עסקה וניהול עסק ללא רישיון. לצד עבירות אלה מייחסת החקירה לחשודים גם עבירות לפי חוק איסור הלבנת הון. כך עולה מפסק הדין, שמפרט כי מדובר בפרשה סבוכה שבה מעורבים כמה גורמים עסקיים הפועלים לכאורה בשיתוף פעולה עברייני.
בספטמבר 2025 הורה בית המשפט על הארכת תוקף התפיסה של רכוש החשודים לתקופה של 180 יום. במסגרת הרכוש שנתפס היה גם הטלפון הנייד של המבקש, אך לטענת המדינה, בעקבות טעות, הטלפון לא נכלל בבקשה המקורית להארכת התפיסה. רק לאחר שהמבקש פנה בבקשה נפרדת להשבת רכוש נוסף, התייחסה המדינה לעניין הטלפון וציינה כי אין מניעה להשיב את יתר החפצים, אך דווקא את הטלפון יש להותיר בידי החוקרים.
המדינה הסבירה כי המבקש "לא שיתף פעולה עם החקירה ולא הסכים למסור את קוד הנעילה", כפי שנכתב בתגובתה. בתגובה נוספת היא פירטה כי, "מאז תפיסת המכשיר נעשו ניסיונות מקצועיים לפרוץ את המכשיר... אך עד כה הדבר לא צלח", וכי "בשלב זה לא ניתן לגשת לנתוני המכשיר ו/או לחלץ ממנו מידע". הטענות האלה הדגישו את מרכזיות המכשיר בעיני המדינה, ואת הצורך שלה להמשיך ולהחזיק בו לתקופה נוספת.
מה קורה אחרי שישה חודשים?
סנגורו של המבקש טען כי לפי סעיף 34 לפקודת סדר הדין הפלילי, אם בתוך שישה חודשים מיום התפיסה לא הוגש כתב אישום, לא ניתן צו להארכת התפיסה ולא האריכה תקופה זו, יש להשיב את החפץ. התפיסה הראשונית, כך לפי החוק, מוגבלת בזמן. אלא שהפסיקה בישראל אינה חד-משמעית, וניתנו בה קביעות שונות לגבי האפשרות להאריך את התפיסה גם לאחר חלוף אותה תקופה.
השופט גיל התייחס לכך בפסק דינו וציטט את הפסיקה של בית המשפט העליון בנושא, שקבעה כי "אין באיחור בדיון להארכת תנאים מגבילים... כדי לשלול את הסמכות להאריכם למפרע". הדגש הוא על הצורך המהותי בהמשך ההחזקה, ולא על המועד המדויק של הגשת הבקשה. מבחינתו, העובדה שהמדינה לא כללה את הטלפון בבקשה המקורית נובעת משגגה ולא מפגם מהותי.
- ביקש לפסול את צוואה שלטענתו נוגדת מסורת תימנית
- ליקויים התגלו בדירה בת 50 - הקבלן והמשווק יפצו
- תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
- הגג חזר לדיירים: מה מותר בבניינים משותפים?
עם זאת, המחלוקת האמיתית נסבה סביב הנקודה העקרונית: האם חוסר היכולת לפרוץ את הטלפון לאחר תקופה ארוכה מהווה עילה להשיבו? חלק מהפסיקות נטו להשיב את הטלפון לידי החשוד במקרים שכאלה, וחלק אחר דווקא אישר את המשך התפיסה. השופט גיל אף מפנה לכך במפורש ומונה שורה של החלטות לכאן ולכאן, כולל אותה החלטה מוכרת בעניין עמית פולק, שבה נקבע כי בהיעדר התקדמות חקירתית ממשית, אין הצדקה להמשך הפגיעה בזכות הקניין של החשוד.
העיקרון המנחה של בית המשפט
על אף הפסיקות השונות, השופט גיל מציג קו ברור: אין לקבוע כלל אוטומטי שלפיו בחלוף שישה חודשים, הטלפון חייב להישלח בחזרה לבעליו. לדבריו, "התפתחות טכנולוגית מחד גיסא והעדכונים התכופים בכלי הפריצה מאידך גיסא" הופכים את פריצת מכשירי הטלפון למשימה שאינה פשוטה, ולעתים אורכת זמן ממושך. הוא מדגיש כי גם כשקיים צו שיפוטי, "לא בנקל ניתן לחדור לחומר מחשב המוגן בסיסמא". מכאן, השופט בוחר בגישה מהותית: לבחון כל מקרה לגופו, תוך שקלול אינטרסים שלפעמים מתנגשים. מצד אחד עומדת זכותו הקניינית של המבקש, הפגיעה בפרטיותו והעובדה שהתפיסה מתמשכת; מנגד עומד אינטרס ציבורי ראשון במעלה - קיום חקירה אפקטיבית בפרשה מורכבת.
בפסק הדין שפורסם נכתב כי, "על בית המשפט לערוך איזון ראוי בין מכלול השיקולים הרלוונטיים... האיזון הנדרש מחייב בחינה מהותית". השופט אף מציג בהחלטתו דוגמה חשובה: כשפריצת הטלפון היא הפעולה היחידה שנותרה בחקירה, אין לאפשר מצב שבו התפיסה תימשך ללא גבול. ואולם במקרה הנוכחי, כך עולה מהדברים, החקירה מתקדמת, קיימת תשתית ראייתית נוספת, והמדינה ממשיכה במאמצים לפרוץ את המכשיר.
בחינת החומר שהוצג לבית המשפט העלתה כי קיים חשד סביר נגד המבקש לעבירות המיוחסות לו. פסק הדין מפרט את מעורבותו ואת חלקם של אחרים בפרשה, ובהם אחיו של המבקש, ומציין כי חברת הגינון שנמצאת בבעלות המשפחה חשודה בניכוי 51 חשבוניות מס שלא כדין, בהיקף של כ-20 מיליון שקל. בית המשפט ציין בהכרעתו כי, "קיים חשד לכך שמדובר בקשר פיקטיבי" וכי חומר החקירה מצביע על מנגנון הסוואה העולה לכדי עבירות מס ועבירות מקור לפי חוק איסור הלבנת הון.
בנוסף, מציין השופט כי תשתית הראיות בעניינם של המבקש ואחיו אף התחזקה במהלך החודשים האחרונים, בין היתר על בסיס מסמכים רבים שנאספו. נכתב כי, "עיון בחומרי החקירה הגולמיים... יחד עם גרסאותיהם... מאפשר לקבוע בסיס ראייתי איתן כנגדם". בהקשר הזה, סבורה המשטרה כי הטלפון עשוי להכיל מידע נוסף, שיכול לשפוך אור על חלקו של המבקש בפרשה. המשמעות היא שהטלפון אינו חפץ שנתפס סתם כך, אלא כלי חקירה מרכזי - גם אם עדיין לא נפתחה הדלת הדיגיטלית שמובילה לתוכו.
ההכרעה: התפיסה תוארך ב-180 יום
לאחר בחינת מכלול השיקולים, השופט גיל קבע כי יש לאפשר למדינה להמשיך ולהחזיק בטלפון לתקופה נוספת של 180 יום. הוא הדגיש בהכרעת הדין כי "על אף שהבקשה הוגשה באיחור" ועל אף שהטלפון עדיין לא נפרץ, הרי שבנסיבות העניין, ובשל מורכבות החקירה, ההחלטה הזו "בדין יסודה". עם זאת, הוא מציב ציפייה ברורה, שהמשיבה "תשקוד על פעולת חקירה זו במקביל לחקירת הפרשה בכללותה". לצד זאת, מציין בית המשפט כי יתר הרכוש שנתפס מידי המבקש ואחיו יוחזר לידיהם, בהסכמת המדינה.
החלטתו של השופט גיל משקפת את המתח המובנה בין זכותו של החשוד לבין יכולת המדינה לנהל חקירה יעילה. היא מאשרת כי תפיסת טלפון שלא נפרץ יכולה להימשך גם מעבר לתקופה הראשונית, כל עוד הדבר נעשה לצורך חקירתי ממשי ולאחר בחינה פרטנית של המקרה. המקרה הזה מציג תמונה ברורה של חקירה בהיקף גדול, תשתית ראייתית נרחבת, מאמצים מתמשכים לפריצת המכשיר, וחשד משמעותי למעורבות בעבירות מס ובהלבנת הון.
האם למשטרה מותר להמשיך להחזיק בטלפון של חשוד רק כי היא לא הצליחה לפרוץ אליו?
כן, אבל זה לא אוטומטי. בית המשפט בוחן בכל פעם מחדש האם יש סיבה טובה להשאיר את המכשיר אצל החוקרים. אם מדובר בחקירה מורכבת ואם יש ציפייה אמיתית שהטלפון יוכל לספק מידע ראייתי, ייתכן שתהיה הצדקה להאריך את התפיסה. מצד שני, אם החקירה תקועה ואין שום התקדמות, בית המשפט יכול להחליט שאין טעם להמשיך להתעקש ולהחזיר את המכשיר לחשוד.
למה בכלל צריך את קוד הנעילה, הרי יש חוקרים טכנולוגיים?
בעולם הדיגיטלי של היום, חלק מהטלפונים מאובטחים ברמה גבוהה מאוד. גם אם יש צוות מומחים וציוד מתוחכם, פריצה למכשיר יכולה לקחת חודשים או אפילו להיכשל לחלוטין. לכן החוקרים מעדיפים שהחשוד ימסור את הקוד - זה פשוט מהיר הרבה יותר. אבל החוק לא מחייב חשוד לתת את הקוד שלו, והוא רשאי לשתוק, גם אם זה מקשה על החקירה.
אם החשוד לא חייב למסור קוד, למה בית המשפט "מפחית מזה נקודות"?
הוא לא מעניש אותו, אלא רק לוקח בחשבון את ההשלכות. ממש כמו ששתיקה בחקירה לא נחשבת הודאה באשמה, אבל יכולה להשפיע על הערכת הממצאים, גם סירוב למסירת קוד יכול להשפיע על החלטות בנוגע לתפיסה. הרציונל פשוט: אם החשוד בוחר שלא לשתף פעולה, הוא לא יכול לדרוש שהחקירה תתקדם בקצב מהיר יותר.
האם המשטרה יכולה להחזיק טלפון לנצח?
ממש לא. בית המשפט מדגיש שתפיסת טלפון צריכה להיות מידתית, כלומר קשורה ישירות לצורכי החקירה, ולא כדי להעניש חשוד או לשמור את המכשיר סתם כך. אם החקירה לא מתקדמת או אין סיכוי ממשי להפיק מהטלפון מידע נוסף, בית המשפט לא יאפשר להחזיק בו ללא הגבלת זמן.
למה הטלפון כל כך חשוב בחקירות מהסוג הזה?
בטלפונים שמור כמעט כל דבר: שיחות, מסרונים, מיילים, תכתובות וואטסאפ, מסמכים, צילומים של חשבוניות, מיקומים, תיעוד עסקות ועוד. בחקירות של עבירות כלכליות, מס והלבנת הון, המידע הזה יכול להיות קריטי. הוא עשוי לחבר בין גורמים שונים, להראות תכנון של מהלכים אסורים או להוכיח שיח עסקי פיקטיבי.
אז למה לא להשיב למבקש את שאר הרכוש מיד?
במקרה הזה המדינה הסכימה להחזיר כמעט הכל, מה שמראה שהמוקד האמיתי היה הטלפון. החפצים האחרים אינם בעלי ערך ראייתי משמעותי כרגע מבחינת החקירה, ולכן אין סיבה להחזיק אותם. הטלפון, לעומת זאת, עשוי להניב מידע מהותי. לכן רק הוא נותר בתפיסה.
מה היה קורה אילו המשטרה אפילו לא ניסתה לפרוץ את הטלפון?
אז בית המשפט כנראה היה סובלני פחות. כשאין מאמצים אמיתיים מצד המשטרה, קשה להצדיק פגיעה בזכות הקניין של החשוד. בתי משפט כבר קבעו בעבר שלא ניתן להחזיק טלפון רק כדי שיהיה, בלי שהמשטרה מוכיחה שהיא פועלת באופן ממשי ויעיל כדי להפיק ממנו ראיות.
האם העובדה שהטלפון לא נכלל בבקשת התפיסה המקורית, פועלת לטובת החשוד?
לא ממש. זו אמנם תקלה של המדינה, אבל בית המשפט מסתכל על המהות ולא על הטעות הטכנית. אם יש הצדקה להמשך התפיסה, כמו חשד משמעותי, חקירה פעילה וראיות נוספות - הוא יאפשר להמשיך להחזיק בטלפון גם אם היתה החמצה בבקשה המקורית.
איך ייראה המצב בעוד חצי שנה?
בעוד 180 יום המשטרה תצטרך שוב להראות התקדמות ולשכנע שיש טעם להמשיך ולהחזיק בטלפון. אם היא תצליח לפרוץ אותו, הסיפור משתנה לחלוטין. אם לא, ייתכן שהאיזון יתהפך ובית המשפט ידגיש את זכויות החשוד וידרוש להשיב את המכשיר.
מלון מלכת שבא באילת צילום: Dr. Avishai Teicherהעליון דחה את תביעת בעלי היחידות במלון מלכת שבא אילת
המאבק בין בעלי יחידות הנופש לבין הנהלת מלכת שבא מגיע שוב לבית המשפט, והעליון קובע: החוזה הוא סגור, ואין מקום להוסיף לו הבנות או מצגים חיצוניים. בעלי הזכויות ביקשו לכפות מינוי חברת ניהול בינלאומית ולשמר את דמי הניהול הישנים; ההנהלה טענה כי ההסכמות חוזיות
בלבד. פסק הדין מספק הצצה לעולם החוזים המסחריים, למחירם של מצגים חוץ־חוזיים - ולגבולות תום הלב
בשעות הבוקר המאוחרות באולם בית המשפט העליון בירושלים, כשהצדדים שוטחים את הטענות האחרונות שלהם ורחש קל ממלא את החלל, נדמה היה כי הסכסוך רב־השנים סביב ניהול מלון מלכת שבא באילת עומד לקבל הכרעה סופית. מאחורי הדרמה המשפטית הסתתר סיפור מורכב על הבטחות, על הבנות שנולדו מחוץ להסכמים חתומים, ועל שורה של בעלי יחידות נופש שהרגישו כי ההנהלה חייבת להם יותר ממה שנכתב על הנייר. הם ביקשו שבית המשפט ייתן תוקף להבנות שלא נכנסו לחוזה, אך העליון קבע בפשטות כי החוזה הוא חוזה סגור, ואין להוסיף עליו דבר.
המערערים, קבוצת בעלי זכויות ביחידות הדיור שבמלון, טענו כי בעת שרכשו את היחידות הוצגו בפניהם מצגים ברורים וחד־משמעיים, שלפיהם המלון ינוהל תמיד בידי חברת ניהול בינלאומית כמו הילטון, ושדמי הניהול שעליהם לשלם יישארו קבועים - 3 דולרים למ"ר לחודש. לטענתם, מעבר ללשון הכתובה, הם הסתמכו על רוח הדברים, על דפוסי ההתנהלות בין הצדדים ועל תחושה שלפיה תנאים אלו מהווים חלק בלתי נפרד מן העסקה.
ההנהלה, מצדה, טענה כי הכל מצוי במסמכים: שלושה הסכמים מפורטים שפורטו עד דק, המהווים מערכת חוזית סגורה, שאינה פתוחה לשינויים אלא בהסכמה בכתב. לטענתה, לאחר שהסתיימה התקשרותה עם הילטון לאחר 20 שנה, פג תוקפו של מנגנון דמי הניהול הישן, ויש להחיל את עקרון המשק הסגור: כל בעל יחידה נושא בחלקו היחסי בהוצאות הניהול בפועל, בהתאם לשטח היחידה. השופטים אלכס שטיין, נעם סולברג ויעל וילנר, שישבו בהרכב, הכריעו באופן חד וברור. אך כדי להבין את משמעות הכרעתם, חיוני להעמיק רגע במערכת היחסים המורכבת שהצדדים כרתו לפני שנים.
"מערכת חוזית מפורטת עד-דק"
העליון הדגיש כי במקרה זה קיימת מערכת חוזית סגורה, ברורה, מפורטת וממצה. השופט שטיין כתב כי המערערים, "חתמו על מערכת חוזים עסקית שפורטה לפרטי-פרטים", וכי לא יישמעו טענות בדבר מצגים חיצוניים או הבנות שלא קיבלו ביטוי מפורש בהסכמים עצמם. הוא ציין במפורש כי, "אלה הן מושכלות היסוד" של דיני החוזים, ושכל ניסיון לסטות מהן פוגע ביציבות העסקית ובוודאות המשפטית.
- כולם בחו"ל? לא בדיוק. יותר אנשים בנופש במלונות מאשר לפני הקורונה
- בוקינג: הכתה את תחזיות האנליסטים בשורה העליונה והתחתונה; עולה 4%
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
ההסכמים - הסכם הרכישה, הסכם הניהול והסכם ההצטרפות למאגר - כולם כללו סעיפים ברורים המצהירים כי האמור במסמכים ממצה את כלל ההבנות בין הצדדים, וכי כל שינוי או תוספת מחייבים חתימה בכתב. כפי שמדגיש פסק הדין, בהסכם הרכישה נקבע כי הרוכש "אין הוא מושפע […] מכל פרסום, הצהרה, הבטחה, מצג או אמירה בע״פ או בכתב ואשר לא נכללו בהסכם זה". באותו קו נכתב גם כי כל שינוי בהסכמים "לא יעשו ולא יכנסו לתוקף אלא בכתב ובחתימת הצדדים".
