מבחן המרשמלו - האם הניסוי הפסיכולוגי המפורסם הצליח לחזות הצלחה בחיים?

במשך יותר מחמישה עשורים היה מחקר המרשמלו של סטנפורד לאבן יסוד של הפסיכולוגיה ההתפתחותית ואחד הניסויים המצוטטים והמוכרים בעולם. הניסוי הפשוט - שבו מוצע לילד ממתק אחד מיד או שניים אם יתאפק כ-15 דקות - התיימר לחזות הצלחה עתידית בחיים הבוגרים. אולם מחקרים מהעשור האחרון מערערים באופן דרמטי על מסקנותיו המקוריות, ומגלים שהמציאות מורכבת הרבה יותר ממה שחשבנו.

החוקר המקורי: מעשן כבד שנאבק ביצר

פרופ' וולטר מישל, פסיכולוג אמריקאי יליד וינה שנמלט עם משפחתו מהנאצים ב-1940, פיתח את הניסוי המפורסם באוניברסיטת סטנפורד בשנים 1974-1968. מישל, שהיה בעצמו מעשן כבד שנאבק בהתמכרות, התעניין באופן שבו אנשים מצליחים להתגבר על פיתויים.

הניסוי התבצע בגן הילדים בינג (Bing Nursery School) בקמפוס סטנפורד, וכלל למעלה מ-600 ילדים מגיל 3 עד 6. המתודולוגיה הייתה פשוטה להפליא: ילד הושב לבדו בחדר עם ממתק מועדף (מרשמלו, עוגייה או בייגלה), והחוקר הציע לו עסקה - לאכול את הממתק מיד או לחכות עד שהחוקר יחזור ולקבל שני ממתקים. זמן ההמתנה המקסימלי נקבע ל-15-20 דקות.

"הם שרו שירים שקטים, הסתירו את ראשם בזרועותיהם, דפקו על הרצפה ברגליהם, שיחקו עם הפעמון בשובבות, התפללו לתקרה, וכן הלאה", תיאר אז צוות המחקר את האסטרטגיות שהילדים השתמשו בהן כדי לעמוד בפיתוי. "בטכניקה דרמטית במיוחד, ילדה אחת, לאחר שהפגינה תסיסה רבה, הניחה את ראשה, ישבה ברפיון, הרגיעה את עצמה והחלה לישון".

• מחקר: המחשב שינה את שוק העבודה - לא תמיד לטובת נשים
• "אם פעם היו מחקרים עם 47 מטופלים, כיום אני מסוגלת לעשות מחקרים על אלפי מטופלים"- קריירה בעידן ה-AI
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

מישל גילה שילדים שהתמקדו בתכונות ה"חמות" של הפיתוי - "המרשמלו מתוקים, לעיסים, טעימים", נכנעו מהר יותר. אך אלה שהתמקדו בתכונות "קרירות" ומופשטות - "המרשמלו עגולים ורכים כמו כדורי צמר גפן" - הצליחו להמתין זמן רב יותר. ילדים שדמיינו שהממתק הוא "רק תמונה" והניחו "מסגרת מסביבו בראש" המתינו בממוצע כמעט 18 דקות. כשנשאלה ילדה אחת כיצד הצליחה להמתין זמן כה רב, היא ענתה: "ובכן, אי אפשר לאכול תמונה".

ההפתעה הגדולה הגיעה שנים מאוחר יותר. במעקב ראשון שנערך ב-1988, גילו החוקרים קורלציה מפתיעה: ילדים שהצליחו לדחות את הסיפוק לזמן ארוך יותר תוארו על ידי הוריהם כמתבגרים מוכשרים יותר באופן משמעותי, בעלי יכולות חברתיות וקוגניטיביות גבוהות יותר, מתמודדים טוב יותר עם לחץ ותסכול.

מעקב שני שנערך ב-1990, בהובלת יואיצ'י שודה, פיליפ פיק ומישל עצמו, חשף ממצאים דרמטיים עוד יותר: מתאם חיובי בין זמן ההמתנה בגיל 4 לציוני מבחנים פסיכומטריים בגיל הנעורים. כפי שכתב מישל בספרו "מבחן המרשמלו: שליטה עצמית" (2014): "ככל שהמתינו יותר שניות בגיל 4 או 5, כך היו הציונים גבוהים יותר, ותפקודם החברתי והקוגניטיבי בגיל ההתבגרות היה טוב יותר".

• 8 סימנים שהזוגיות שלכם בבעיה - ומה הם אומרים על עתיד הקשר
• מחקר חדש על אושר: 10-15 דקות שיעשו אתכם מאושרים
• תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק

מחקרי המשך נוספים הראו שילדים שהמתינו זמן רב יותר נטו להיות יותר עצמאיים, בטוחים בעצמם, פחות מוסחים ובעלי יכולת התמודדות טובה יותר עם לחצים. הם גם הציגו שיעורים נמוכים יותר של התמכרויות, שיעורי גירושין נמוכים יותר ומדד מסת גוף (BMI) בריא יותר.

ב-2011 ערכה ד"ר ב.ג'. קייסי מהמכללה הרפואית וייל קורנל מחקר הדמיית מוח פורץ דרך על 59 מהמשתתפים המקוריים, שהיו אז בשנות ה-40 לחייהם. הממצאים חשפו הבדלים מוחיים משמעותיים: אצל "ממתינים מצטיינים" נצפתה פעילות מוגברת בקורטקס הפרה-פרונטלי, האזור האחראי על קבלת החלטות רציונליות ושליטה עצמית. לעומתם, "מאותגרי המתנה" הציגו פעילות מוגברת בסטריאטום הוונטרלי, אזור הקשור להתמכרויות ותגמולים.

"זו הפעם הראשונה שאיתרנו את האזורים המוחיים הספציפיים הקשורים לדחיית סיפוקים", אמרה אז ד"ר קייסי. "עשויות להיות לזה השלכות משמעותיות בכל הקשור לטיפול בהשמנה ובהתמכרויות".

עניין של אמון

אולם הסיפור הפשוט והאלגנטי של מחקר המרשמלו החל להתפורר. ב-2012, חוקרים מאוניברסיטת רוצ'סטר, בהובלת סלסט קיד, ערכו ניסוי ששינה את ההסתכלות לגמרי. קיד, שקראה על המחקר בעת שהתנדבה במקלט לחסרי בית, זכרה איך חשבה: "כל הילדים כאן היו אוכלים את המרשמלו מיד". אבל אז התחילה לתהות: אולי זו לא שאלה של שליטה עצמית, אלא של אמון בסביבה?

היו הרבה ילדים שהתגוררו שם עם משפחותיהם. כולם חלקו אזור גדול אחד, כך ששמירה על רכוש אישי הייתה קשה. כשילד אחד קיבל צעצוע או ממתק, היה סיכון אמיתי שילד גדול ומהיר יותר ייקח את זה. "קראתי על המחקרים האלה" סיפרה אז קיד, "וחשבתי: 'כל הילדים האלה היו אוכלים את המרשמלו מיד'. אבל כשצפיתי בילדים שבוע אחרי שבוע, התחלתי לפקפק במשימה כסמן ליכולת מולדת בלבד".

בניסוי שנערך רוצ'סטר השתתפו 28 ילדים בני 3 עד 5, והם חולקו לשתי קבוצות. לפני מבחן המרשמלו, קבוצה אחת חוותה אינטראקציה עם חוקר "לא אמין" שהבטיח להביא ציוד אמנות טוב יותר ומדבקות – ולא קיים את ההבטחות. הקבוצה השנייה חוותה חוקר "אמין" שעמד בכל הבטחותיו.

התוצאות היו מדהימות: ילדים בקבוצת החוקר האמין המתינו בממוצע 12:02 דקות, בעוד ילדים בקבוצת החוקר הלא-אמין המתינו רק 3:02 דקות, פער של פי ארבעה. 9 מתוך 14 ילדים בקבוצה האמינה המתינו את מלוא 15 הדקות, לעומת ילד אחד בלבד בקבוצה הלא-אמינה.

חוקרים טענו שהממצאים מטילים ספק בפרשנות המקורית: דחיית סיפוק היא הבחירה הרציונלית, רק אם הילד מאמין שמרשמלו שני צפוי להגיע לאחר עיכוב קצר באופן סביר. במילים אחרות, ילדים שגדלו בסביבה לא יציבה, שבה הבטחות לא מתקיימות, פעלו באופן רציונלי לחלוטין כשאכלו את המרשמלו מיד.

ב-2018 פרסם ד"ר טיילר ווטס מאוניברסיטת ניו יורק, יחד עם פרופ' גרג דאנקן והאונאן קוואן מאוניברסיטת קליפורניה-אירוויין, מחקר "שכפול"  מקיף בכתב העת Psychological Science. המחקר עקב אחר 918 ילדים - מדגם גדול פי עשרה מהמקורי ומגוון הרבה יותר מבחינה סוציו-אקונומית ואתנית.

"אני זוכר כמה הייתי מרותק מהממצאים של מבחן המרשמלו המפורסם כשנתקלתי בהם לראשונה כסטודנט לתואר ראשון בקורס מבוא לפסיכולוגיה", סיפר עם פרסום המחקר ד"ר ווטס. "בהתחשב בתשומת הלב שהממצאים האלה עדיין מקבלים בעת קבלת החלטות בתוכניות התערבות מוקדמת, חשבנו שחשוב לבחון מחדש את המחקר הוותיק, באמצעות שכפול הניסוי המקורי עם מדגם חדש ושיטות סטטיסטיות מעודכנות".

הממצאים היו מפכחים: בניתוח דו-משתני פשוט, הקורלציה בין יכולת ההמתנה בגיל 4 להישגים אקדמיים בגיל 15 הייתה רק מחצית מזו שדווחה במחקרים המקוריים. החוקרים מצאו שדקה נוספת של המתנה בגיל 4 ניבאה רווח של כעשירית סטיית תקן בלבד בהישגים בגיל 15. וכשהחוקרים הכניסו בקרות לרקע משפחתי, יכולת קוגניטיבית מוקדמת וסביבת הבית, הקורלציה צנחה בשני שלישים נוספים ולמעשה נעלמה.

הממצאים מצביעים על כך שהתערבות שמשנה את יכולתו של ילד לדחות סיפוק, אך נכשלת בשינוי יכולות קוגניטיביות והתנהגותיות כלליות יותר, כנראה תהיה בעלת השפעות קלושות על תוצאות מאוחרות יותר. אם מפתחי התערבויות מקווים לייצר את סוגי השיפורים שנקשרו למחקר המרשמלו המקורי, יהיה מועיל יותר למקד את היכולות הקוגניטיביות וההתנהגותיות הרחבות יותר הקשורות לדחיית סיפוק.

החוקרים טענו כי אין לפרש את הממצאים החדשים האלה כאומרים שאיפוק אינו חשוב לחלוטין, אלא שהתמקדות רק בלימוד ילדים צעירים לדחות סיפוקים כנראה לא תתרום הרבה.

המהלומה הסופית הגיעה לפני שנה. מחקר של ג'סיקה ספרבר וחבריה מאוניברסיטת קולומביה עקב אחר 700 משתתפים (83% מהם לבנים) שעברו את מבחן המרשמלו בגיל 54 חודשים (1996-1995) ומילאו שאלוני מעקב בגיל 26 (2018-2017). המסקנה הייתה חד-משמעית: תוצאות  מבחן המרשמלו לא מנבאות באופן אמין הצלחה בבגרות.

המחקר בדק מגוון רחב של תחומים: השכלה, הכנסה שנתית, מדד מסת גוף, תסמיני דיכאון, שימוש בסמים, התנהגויות נטילת סיכון, אימפולסיביות וחובות. למעט קורלציה צנועה עם השכלה ו-BMI, כמעט כל המקדמים המותאמים לרגרסיה לא היו מובהקים סטטיסטית. אחד היוצאים מן הכלל הבודדים היה BMI: ילדים שהמתינו את מלוא 7 הדקות נטו להציג BMI נמוך יותר בגיל 26 בהשוואה לאלה שהמתינו פחות זמן. עם זאת, ממצא זה היה מבודד למדי, שכן תוצאות בריאותיות אחרות כמו שימוש בחומרים או תסמיני דיכאון לא היו קשורות לביצועים במבחן המרשמלו.

"לפעמים לאכול זו הבחירה הרציונלית"

מישל עצמו, שנפטר בספטמבר 2018 מסרטן הלבלב בגיל 88, היה מודע למגבלות המחקר שלו. בהרצאות ובראיונות הוא חזר והדגיש: "זו טעות נוראית לחשוב שאם ילד לא יכול לחכות 15 דקות, יש לילד בעיות רציניות". הוא גם הזהיר הורים מודאגים לאורך השנים: "ברור שהעתיד שלך לא נמצא במרשמלו". אך למרות אזהרותיו, התקשורת הפופולרית המשיכה לפשט יתר על המידה את הממצאים.

הסיפור של מחקר המרשמלו הוא למעשה סיפור שניתן ללמוד ממנו על המדע עצמו - על חשיבות מחקרי ביקורת (שכפול), על הסכנות שבהכללת ממצאים ממדגמים קטנים והומוגניים, ועל הדרך שבה מחקרים מורכבים מפושטים לעיתים קרובות מדי לכותרות קליטות.

המדגם המקורי של מישל כלל בעיקר ילדים ממשפחות הקשורות לסטנפורד - פרופסורים, צוות אקדמי ותלמידים, אוכלוסייה הומוגנית ומיוחסת שאינה מייצגת את האוכלוסייה הכללית. כפי שציין מישל עצמו בצחוק: "אלה שלא סיימו קולג', כנראה הלכו להקים את מיקרוסופט או משהו כזה". מחקרי המעקב המקוריים התבססו על מדגמים קטנים במיוחד (89-35 משתתפים בלבד), ומתוך 653 ילדים מקוריים, הצליחו ליצור קשר רק עם 185 למחקר הציונים הפסיכומטריים.

המסקנה החשובה ביותר היא אולי זו: יכולת השליטה העצמית של ילדים אינה תכונה מולדת בלתי משתנה, אלא מושפעת עמוקות מהסביבה שבה הם גדלים. ילדים שגדלים בסביבות יציבות ואמינות, שבהן הבטחות מתקיימות ומבוגרים ראויים לאמון, מפגינים יכולת טובה יותר לדחות סיפוקים, לא בגלל כוח רצון מולד אלא בגלל שזוהי ההחלטה הרציונלית בנסיבות אלה.

בשורה התחתונה, מחקר המרשמלו לימד אותנו על חשיבות הסביבה, האמון והרקע הכלכלי-חברתי יותר מאשר על "שליטה עצמית" כתכונה אישית. וזו, אולי, התובנה החשובה באמת, שמחייבת אותנו להשקיע בסביבות יציבות ובטוחות לילדים, במקום להאשים אותם ב"חוסר כוח רצון" כשהם גדלים בתנאי אי-ודאות.