בספטמבר 1952, לאחר חודשים של דיונים פנימיים, משברים פוליטיים והפגנות אלימות ברחובות ירושלים, חתמה ממשלת ישראל על הסכם רשמי עם גרמניה המערבית: גרמניה תשלם לישראל פיצויים על השמדת יהדות אירופה. מדובר היה בצעד חסר תקדים ובפצע פתוח עד היום. איך אפשר לקבל כסף מהנאצים? למה שמישהו יחשוב שאנחנו אולי סולחים להם? אין סליחה על השואה. על רצח של 6 מיליון אנשים. כולם חשבו כך, גם אלו שהעבירו באומץ רב ובנחישות את ההחלטה ובראשם דוד בן גוריון. הוא חשב על העתיד ולא על העבר, הוא הבין שהכסף הזה הוא הכרח כדי לקלוט עולים, כדי להביא את ישראל להיות חזקה יותר כלכלית. ישראל היתה מדינה בחיתולים, עם סימני שאלה כלכליים גדולים. יש שטוענים שהשילומים "הצילו אותנו", אבל גם אם הם לא "הצילו", אלא "רק" עזרו מאוד, זה במבחן הקר, במבחן השכל ולא הרגש, היה מוצדק.  

התגובה הציבורית הייתה מיידית ונפיצה. מנחם בגין, אז ראש תנועת חרות, נאם מול אלפים בכיכר ציון:

"האם יש בכוחכם למחול בשם העם היהודי כולו? בשם מי אתם מדברים? בשם מי תקבלו כסף מהעם הגרמני שרצח את ילדינו? אין לכם זכות!"

מאות מתנגדים התפרעו וניסו לפרוץ למשכן הכנסת. עשרות נפצעו, יותר ממאה נעצרו. דוד בן גוריון, ראש הממשלה, הגיב בכובד ראש:

• החזון של בן גוריון הופך למציאות – הנגב מתחיל לפרוח
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

"אני מבין את הכאב. אינני מקבל את האלימות. אבל לא נוכל לברוח מהאחריות להקים מדינה יהודית חזקה. אם אויבינו השמידו את עמנו – עליהם לשלם."

הבחירה שבין מוסר לפרקטיקה

הדיון הציבורי חרג הרבה מעבר למחלוקת פוליטית. זה היה דיון על זהות. על זיכרון. על שכול. האם קבלת כסף מגרמניה אינה סוג של מחילה? האם היא פוגעת בזכרם של הנרצחים? האם זה מוסרי בכלל "לתמחר" רצח עם?

יצחק טבנקין, חבר הכנסת מטעם מפ"ם, אמר בדיון בכנסת:

"לא רק זכות מוסרית יש לנו לדרוש. יש לנו חובה כלפי הנרצחים וכלפי הבאים. זו זכות להחזיר לעצמנו רכוש שנשדד, אבל זו גם חובה – לא להניח לגרמניה להלבין את פשעיה."

קיראו עוד ב"בארץ"

• קריית טבעון - למה אנבידיה בחרה בה ו-10 עובדות על האזור
• מדריך מקיף על טופס 17 - כל מה שצריך לדעת
• תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
• משרד התקשורת ביטל את עמלות הוראת הקבע בחברות התקשורת

לעומתו, ח"כ שמואל תמיר (חרות), היה תקיף:

"הכסף הזה הוא דם על הידיים. אין לו מקום על שולחן הכנסת. מי שמושיט את ידו לשטרות האלה – יכתים את עמו."

הסכם לוקסמבורג – ההחלטה הסופית

ב-10 בספטמבר 1952 נחתם הסכם לוקסמבורג. גרמניה התחייבה להעביר לישראל סך של 3 מיליארד מארק (כ-850 מיליון דולר לפי שערי התקופה - מעל התמ"ג השנתי של ישראל אז שהכילה 1.6 מיליון תושבים) לאורך 14 שנים. הכסף לא הועבר ישירות במזומן (רק חלקו הקטן) – אלא באמצעות סחורות, ציוד תעשייתי, אוניות, קטרים, דשנים, ציוד רפואי ועוד.

שר האוצר לוי אשכול אמר אז:

"השילומים לא ירפאו את הכאב. הם גם לא יהפכו את גרמניה לצודקת. אבל הם יעזרו לנו לבנות את הארץ, ולוודא שלעם הזה יהיה עתיד."

ניצולים נקרעים מבפנים

בעוד המדינה התמקדה בפיתוח הכלכלה, חייהם של הניצולים היו מלאים התלבטויות אישיות. רבים מהם דחו את הרעיון לקבל פיצוי אישי. מרים פוגל, ניצולת אושוויץ, התראיינה ל"דבר" ב-1953 ואמרה:

"אני לא צריכה את הכסף שלהם. לקחו לי את כולם – הורים, אחים, ילדים. מה יעשו לי כמה מארקים?"

אבל אחרים, בחשש, פנו להליך הבירוקרטי המורכב לקבלת תשלום חד-פעמי. שמואל ברנר, ניצול טרבלינקה:

"לקח לי חמש שנים עד שהסכמתי לחתום. ואז הבנתי – זה לא עליהם, זה בשבילי. בשביל שאוכל לקנות תרופה, או להדליק חימום בחורף."

בשורה כלכלית – אבל מחיר מוסרי

על רקע ההתלבטות, אי אפשר להתעלם מהעובדות: כסף השילומים שינה את הכלכלה הישראלית. המשק עבר תיעוש מואץ, מערכות החשמל והתחבורה הוקמו מחדש, והיצוא הישראלי צמח פי שלושה בתוך מספר שנים. ד"ר דב יעקובי כתב ב"על המשמר" ב-1960:

"אפשר להתווכח על המוסר. קשה להתווכח על העובדות. שילומים אלה הם הדלק של מנוע הפיתוח הישראלי."

דיון שלא נגמר

שבעים שנה אחרי, הוויכוח לא שכך. בשנים האחרונות התעוררו מחדש דיונים על אופן ניהול כספי השילומים, על התנהלות ועידת התביעות, על כך שעדיין יש ניצולים שחיים בעוני – בעוד מיליארדים זרמו למדינה, לעמותות, ולארגונים.

פרופ’ אניטה שפירא כתבה בספרה על דור המדינה:

"הסכם השילומים היה לא רק על העבר – אלא על העתיד. בן גוריון הבין שמדינה יהודית זקוקה ליציבות כלכלית כדי להבטיח את הישרדותה. אבל הוא ידע גם את המחיר הרגשי והפוליטי שהוא משלם."

השילומים מגרמניה לישראל ולניצולי שואה

1945 – סיום מלחמת העולם השנייה
גרמניה המובסת מחולקת לארבעה אזורי שליטה. מאות אלפי ניצולי שואה נותרו במחנות עקורים, ללא רכוש וללא מדינה. הוויכוח על "מה לעשות עם גרמניה" מתחיל.

1949 – הקמת הרפובליקה הפדרלית של גרמניה (מערב גרמניה)
קונראד אדנאואר הופך לקנצלר. אחת המטרות שלו: להשיב לגרמניה מעמד בינלאומי. הוא מבין שהכרה בפשעים של גרמניה הנאצית תהיה שלב הכרחי.

1951 – נאום אדנאואר בבונדסטאג
אדנאואר מצהיר:

"בשם העם הגרמני, יש עלינו חובה מוסרית לתקן, במידת האפשר, את העוול הנורא שנעשה לעם היהודי."
ההצהרה יוצרת קרקע לדיון מדיני – והכנה למו"מ עם ישראל.

1952 – חתימת הסכם לוקסמבורג
ב-10 בספטמבר 1952 נחתם ההסכם ההיסטורי בין ישראל לגרמניה. ההתחייבות: 3 מיליארד מארק (850 מיליון דולר) לישראל, ועוד 450 מיליון מארק לקונגרס היהודי העולמי ולוועידת התביעות.

1953–1966 – תקופת העברת השילומים הראשית
במהלך 14 השנים שלאחר החתימה מועברים כספים בשווי מצטבר של 3 מיליארד מארק לישראל, בצורת סחורות, תשתיות, ציוד ומיכון. במקביל, נפתחים הליכי תביעות פרטיות דרך ועידת התביעות.

1960 – שיא תהליך התיעוש בישראל
בשלב זה, ניתן כבר לראות תוצאה ממשית של השילומים: תחנת הכוח רידינג בתל אביב, אוניות צי סוחר, רכבות חדשות, מכונות בבתי חרושת, תשתיות מים וחשמל – רובם נרכשו בכספי שילומים.

1970–1980 – הרחבת פיצויים אישיים
גרמניה מעבירה חוקים נוספים שמאפשרים גם לניצולים שלא חיו בישראל בתחילת שנות ה-50 לתבוע פיצויים. הוקמו קרנות פיצוי נוספות, כולל כאלה המתייחסות לשירות עבודה בכפייה, מחלות, ושירות בגטאות.

1988 – גרמניה מתחייבת להגדיל את הקצבאות לניצולים החיים בישראל
בשל לחץ ממשלת ישראל, גרמניה מסכימה לשדרג את הקצבאות בהתאם למדד המחיה, ולבחון תביעות שלא הוכרו קודם.

2000 – הקמת קרן לפיצוי עובדי כפייה יהודים
הקונגרס היהודי העולמי וגרמניה מקימים קרן ייעודית לפיצוי יהודים שעבדו בכפייה בתקופת השואה. גובה הקרן: כ-5 מיליארד דולר, חציו מהממשלה וחציו מהתעשייה הגרמנית.

2010–2020 – תיקונים בחוק והכרה בתביעות מאוחרות
גרמניה ממשיכה להרחיב את רשימת הזכאים, כולל בני משפחה של ניצולים שנפטרו, ויוצאי מחנות עבודה במזרח אירופה. קרן סיוע לחולי דמנציה וניצולים עם בעיות נפשיות מוקמת.

2022–2025 – המשך תשלומים וניהול מחדש של הקרנות
הוועידה לתביעות מצהירה כי התשלומים האישיים לניצולים ימשיכו לפחות עד 2027. גרמניה מקצה מדי שנה כ-600 מיליון יורו למימון קצבאות, טיפול רפואי ושירותים סוציאליים.

שאלות ותשובות מורחבות בנושא כספי השילומים

האם גרמניה ביקשה לשלם – או שישראל דרשה?

גרמניה לא הציעה פיצויים באופן עצמאי. ישראל שלחה משלחת רשמית לדרוש החזר רכוש ונזקים. הקנצלר הגרמני קונראד אדנאואר ראה בכך גם אחריות מוסרית וגם דרך להשיב את גרמניה לחיק המדינות המתורבתות.

האם הייתה הבנה בין הציבור לשלטון על השימוש בכסף?

לא ממש. הציבור ראה את השימוש בתשתיות, אבל התחושות היו מעורבות. לחלק מהציבור – במיוחד יוצאי השואה – התחושה הייתה שהמדינה "עשתה כסף על חשבונם".

מה היו ההבדלים בין התשלום לישראל לתשלום לניצולים?

התשלום לישראל נעשה על בסיס של "פיצוי לאומי", ונועד לחיזוק המדינה. התשלומים לניצולים – בעיקר דרך ועידת התביעות – התבצעו בנפרד, לאחר הליך אישי. אך הביקורת על ההפרדה הזאת נמשכת עד היום.

האם יש היום דיון מחודש בנושא?

תביעות חדשות מוגשות, בעיקר מטעם צאצאים של ניצולים. יש דיונים על הרחבת ההכרה במחלות נוספות, בשירות עבודה בכפייה, ובעיוותים בהליך קבלת הפיצויים.