"אתם רוצים לקבל כסף מהנאצים?" – על כספי השילומים מגרמניה וההשפעה שלהם על הכלכלה
מאבק פוליטי, קרב מוסרי וזעזוע רגשי עמוק. הסכם השילומים עם גרמניה לא היה רק עסקה פיננסית – אלא אחת ההחלטות הכי טעונות בתולדות ישראל; "אם לא היו כספי השילומים, ישראל היתה ממשיכה להיות מדינה נחשלת".
בספטמבר 1952, לאחר חודשים של דיונים פנימיים, משברים פוליטיים והפגנות אלימות ברחובות ירושלים, חתמה ממשלת ישראל על הסכם רשמי עם גרמניה המערבית: גרמניה תשלם לישראל פיצויים על השמדת יהדות אירופה. מדובר היה בצעד חסר תקדים ובפצע פתוח עד היום. איך אפשר לקבל כסף מהנאצים? למה שמישהו יחשוב שאנחנו אולי סולחים להם? אין סליחה על השואה. על רצח של 6 מיליון אנשים. כולם חשבו כך, גם אלו שהעבירו באומץ רב ובנחישות את ההחלטה ובראשם דוד בן גוריון. הוא חשב על העתיד ולא על העבר, הוא הבין שהכסף הזה הוא הכרח כדי לקלוט עולים, כדי להביא את ישראל להיות חזקה יותר כלכלית. ישראל היתה מדינה בחיתולים, עם סימני שאלה כלכליים גדולים. יש שטוענים שהשילומים "הצילו אותנו", אבל גם אם הם לא "הצילו", אלא "רק" עזרו מאוד, זה במבחן הקר, במבחן השכל ולא הרגש, היה מוצדק.
התגובה הציבורית הייתה מיידית ונפיצה. מנחם בגין, אז ראש תנועת חרות, נאם מול אלפים בכיכר ציון:
"האם יש בכוחכם למחול בשם העם היהודי כולו? בשם מי אתם מדברים? בשם מי תקבלו כסף מהעם הגרמני שרצח את ילדינו? אין לכם זכות!"
מאות מתנגדים התפרעו וניסו לפרוץ למשכן הכנסת. עשרות נפצעו, יותר ממאה נעצרו. דוד בן גוריון, ראש הממשלה, הגיב בכובד ראש:
"אני מבין את הכאב. אינני מקבל את האלימות. אבל לא נוכל לברוח מהאחריות להקים מדינה יהודית חזקה. אם אויבינו השמידו את עמנו – עליהם לשלם."
הבחירה שבין מוסר לפרקטיקה
הדיון הציבורי חרג הרבה מעבר למחלוקת פוליטית. זה היה דיון על זהות. על זיכרון. על שכול. האם קבלת כסף מגרמניה אינה סוג של מחילה? האם היא פוגעת בזכרם של הנרצחים? האם זה מוסרי בכלל "לתמחר" רצח עם?
יצחק טבנקין, חבר הכנסת מטעם מפ"ם, אמר בדיון בכנסת:
"לא רק זכות מוסרית יש לנו לדרוש. יש לנו חובה כלפי הנרצחים וכלפי הבאים. זו זכות להחזיר לעצמנו רכוש שנשדד, אבל זו גם חובה – לא להניח לגרמניה להלבין את פשעיה."
קיראו עוד ב"בארץ"
לעומתו, ח"כ שמואל תמיר (חרות), היה תקיף:
"הכסף הזה הוא דם על הידיים. אין לו מקום על שולחן הכנסת. מי שמושיט את ידו לשטרות האלה – יכתים את עמו."
הסכם לוקסמבורג – ההחלטה הסופית
ב-10 בספטמבר 1952 נחתם הסכם לוקסמבורג. גרמניה התחייבה להעביר לישראל סך של 3 מיליארד מארק (כ-850 מיליון דולר לפי שערי התקופה - מעל התמ"ג השנתי של ישראל אז שהכילה 1.6 מיליון תושבים) לאורך 14 שנים. הכסף לא הועבר ישירות במזומן (רק חלקו הקטן) – אלא באמצעות סחורות, ציוד תעשייתי, אוניות, קטרים, דשנים, ציוד רפואי ועוד.
שר האוצר לוי אשכול אמר אז:
"השילומים לא ירפאו את הכאב. הם גם לא יהפכו את גרמניה לצודקת. אבל הם יעזרו לנו לבנות את הארץ, ולוודא שלעם הזה יהיה עתיד."
ניצולים נקרעים מבפנים
בעוד המדינה התמקדה בפיתוח הכלכלה, חייהם של הניצולים היו מלאים התלבטויות אישיות. רבים מהם דחו את הרעיון לקבל פיצוי אישי. מרים פוגל, ניצולת אושוויץ, התראיינה ל"דבר" ב-1953 ואמרה:
"אני לא צריכה את הכסף שלהם. לקחו לי את כולם – הורים, אחים, ילדים. מה יעשו לי כמה מארקים?"
אבל אחרים, בחשש, פנו להליך הבירוקרטי המורכב לקבלת תשלום חד-פעמי. שמואל ברנר, ניצול טרבלינקה:
"לקח לי חמש שנים עד שהסכמתי לחתום. ואז הבנתי – זה לא עליהם, זה בשבילי. בשביל שאוכל לקנות תרופה, או להדליק חימום בחורף."
בשורה כלכלית – אבל מחיר מוסרי
על רקע ההתלבטות, אי אפשר להתעלם מהעובדות: כסף השילומים שינה את הכלכלה הישראלית. המשק עבר תיעוש מואץ, מערכות החשמל והתחבורה הוקמו מחדש, והיצוא הישראלי צמח פי שלושה בתוך מספר שנים. ד"ר דב יעקובי כתב ב"על המשמר" ב-1960:
"אפשר להתווכח על המוסר. קשה להתווכח על העובדות. שילומים אלה הם הדלק של מנוע הפיתוח הישראלי."
דיון שלא נגמר
שבעים שנה אחרי, הוויכוח לא שכך. בשנים האחרונות התעוררו מחדש דיונים על אופן ניהול כספי השילומים, על התנהלות ועידת התביעות, על כך שעדיין יש ניצולים שחיים בעוני – בעוד מיליארדים זרמו למדינה, לעמותות, ולארגונים.
פרופ’ אניטה שפירא כתבה בספרה על דור המדינה:
"הסכם השילומים היה לא רק על העבר – אלא על העתיד. בן גוריון הבין שמדינה יהודית זקוקה ליציבות כלכלית כדי להבטיח את הישרדותה. אבל הוא ידע גם את המחיר הרגשי והפוליטי שהוא משלם."
השילומים מגרמניה לישראל ולניצולי שואה
1945 – סיום מלחמת העולם השנייה
גרמניה המובסת מחולקת לארבעה אזורי שליטה. מאות אלפי ניצולי
שואה נותרו במחנות עקורים, ללא רכוש וללא מדינה. הוויכוח על "מה לעשות עם גרמניה" מתחיל.
1949 – הקמת הרפובליקה הפדרלית של גרמניה (מערב
גרמניה)
קונראד אדנאואר הופך לקנצלר. אחת המטרות שלו: להשיב לגרמניה מעמד בינלאומי. הוא מבין שהכרה בפשעים של גרמניה הנאצית תהיה שלב הכרחי.
1951
– נאום אדנאואר בבונדסטאג
אדנאואר מצהיר:
"בשם העם הגרמני, יש עלינו חובה מוסרית לתקן, במידת האפשר, את העוול הנורא שנעשה לעם היהודי."
ההצהרה יוצרת קרקע לדיון מדיני – והכנה למו"מ עם ישראל.
1952 – חתימת הסכם לוקסמבורג
ב-10 בספטמבר 1952 נחתם ההסכם ההיסטורי בין ישראל לגרמניה. ההתחייבות: 3 מיליארד מארק (850 מיליון דולר) לישראל, ועוד 450 מיליון מארק לקונגרס היהודי העולמי ולוועידת התביעות.
1953–1966 – תקופת העברת השילומים הראשית
במהלך 14 השנים שלאחר החתימה מועברים כספים בשווי מצטבר של 3 מיליארד מארק לישראל, בצורת סחורות, תשתיות, ציוד ומיכון. במקביל, נפתחים הליכי תביעות פרטיות דרך
ועידת התביעות.
1960 – שיא תהליך התיעוש בישראל
בשלב
זה, ניתן כבר לראות תוצאה ממשית של השילומים: תחנת הכוח רידינג בתל אביב, אוניות צי סוחר, רכבות חדשות, מכונות בבתי חרושת, תשתיות מים וחשמל – רובם נרכשו בכספי שילומים.
1970–1980
– הרחבת פיצויים אישיים
גרמניה מעבירה חוקים נוספים שמאפשרים גם לניצולים שלא חיו בישראל בתחילת שנות ה-50 לתבוע פיצויים. הוקמו קרנות פיצוי נוספות, כולל כאלה המתייחסות לשירות עבודה בכפייה, מחלות, ושירות בגטאות.
1988 – גרמניה מתחייבת להגדיל את הקצבאות לניצולים החיים בישראל
בשל לחץ ממשלת ישראל, גרמניה מסכימה לשדרג את הקצבאות בהתאם למדד המחיה,
ולבחון תביעות שלא הוכרו קודם.
2000 – הקמת קרן לפיצוי עובדי כפייה יהודים
הקונגרס היהודי העולמי וגרמניה מקימים קרן ייעודית לפיצוי
יהודים שעבדו בכפייה בתקופת השואה. גובה הקרן: כ-5 מיליארד דולר, חציו מהממשלה וחציו מהתעשייה הגרמנית.
2010–2020 – תיקונים בחוק והכרה בתביעות מאוחרות
גרמניה ממשיכה להרחיב את רשימת הזכאים, כולל בני משפחה של ניצולים שנפטרו, ויוצאי מחנות עבודה במזרח אירופה. קרן סיוע לחולי דמנציה וניצולים עם בעיות נפשיות מוקמת.
2022–2025
– המשך תשלומים וניהול מחדש של הקרנות
הוועידה לתביעות מצהירה כי התשלומים האישיים לניצולים ימשיכו לפחות עד 2027. גרמניה מקצה מדי שנה כ-600 מיליון יורו למימון קצבאות, טיפול רפואי ושירותים סוציאליים.
שאלות ותשובות מורחבות בנושא כספי השילומים
האם גרמניה ביקשה לשלם – או שישראל דרשה?
גרמניה לא הציעה פיצויים באופן עצמאי. ישראל שלחה משלחת רשמית לדרוש החזר רכוש ונזקים. הקנצלר הגרמני קונראד אדנאואר ראה בכך גם אחריות מוסרית וגם דרך להשיב את גרמניה לחיק המדינות המתורבתות.
האם הייתה הבנה בין הציבור לשלטון על השימוש בכסף?
לא ממש. הציבור ראה את השימוש בתשתיות, אבל התחושות היו מעורבות. לחלק מהציבור – במיוחד יוצאי השואה – התחושה הייתה שהמדינה "עשתה כסף על חשבונם".
מה היו ההבדלים בין התשלום לישראל לתשלום לניצולים?
התשלום לישראל נעשה על בסיס של "פיצוי לאומי", ונועד לחיזוק המדינה. התשלומים לניצולים – בעיקר דרך ועידת התביעות – התבצעו בנפרד, לאחר הליך אישי. אך הביקורת על ההפרדה הזאת נמשכת עד היום.
האם יש היום דיון מחודש בנושא?
תביעות חדשות מוגשות, בעיקר מטעם צאצאים של ניצולים. יש דיונים על הרחבת ההכרה במחלות נוספות, בשירות עבודה בכפייה, ובעיוותים בהליך קבלת הפיצויים.
- 2.אנונימיYL 24/04/2025 13:09הגב לתגובה זואן לי ספק שהושמדו ראיות מ הארכיון ו ידוע ש לאחר תחנונים הענקתם 100 מליון שח ערך של מגרש אחד במרכז. מכווה ש היה למנכל ו להנהלה אומץ לפתוח את הכיס ו להעניק רק ישירות לניצולים הבודדים ש עדיין שרדו
- 1.הגרמנים יצאו מזה בזול מאודהיו צריכים להימחק מהמפה. אבל לכסף אין ריח (ל"ת)אנונימי 24/04/2025 09:20הגב לתגובה זו

סטיב ויטקוף מכר מניות ב-120 מיליון דולר; הונו: מעל 350 מיליון דולר
השליח של טראמפ במזרח התיכון והאיש שאחראי בצד האמריקאי על השיחות לשחרור החטופים, נכנס לממשל כאיש עסקים אמיד; מחזיק במניות אובר, סיסקו, קריפטו, נדל"ן ועוד
סטיב ויטקוף, איש העסקים ואיש אמונו של טראמפ במזרח התיכון מכר חלק ממניותיו בחברת הנדל"ן שבשליטתו. בדיווח שלו נחשף היקף אחזקות מרשים שכולל השקעות במקרקעין, סטארט-אפים, מטבעות דיגיטליים, כלי טיס וחשבון מזומן בסך 50 מיליון דולר
ויטקוף, מכר אחזקות בשווי 120 מיליון דולר בחברת הנדל"ן הפרטית שלו Witkoff Group, במסגרת מהלך שנועד להפחית סיכונים של ניגוד עניינים. לפי הדיווח, המכירה בוצעה כחלק מתוכנית כוללת להקטנת חשיפות והכנסות פוטנציאליות שעלולות להתנגש עם תפקידו הדיפלומטי. ויטקוף משמש כשליח מיוחד מטעם טראמפ למזרח התיכון ומשימות שלום נוספות, כולל מעורבות פעילה במגעים בין ישראל לחמאס ואף הרחבת סמכויות לאזור אוקראינה.
הצצה לנכסים של ויטקוף
לפי המסמכים, לויטקוף שווי מינימלי של 350 מיליון דולר - אך מדובר בגילוי חלקי. ככל הנראה שוויו האמיתי גבוה בהרבה. בין הנכסים: נדל"ן יוקרתי במיאמי, ניו יורק ודרום פלורידה, מניות ברדיט, אובר, סיסקו ו-SpaceX והשקעות בקרנות גידור, מטבעות קריפטוגרפיים ואפילו כלי טיס.
המסמך כולל גם את פירוט ההכנסות מהשנה החולפת: 35 מיליון דולר שהתקבלו כדיבידנדים מאחת מחברות ההחזקות שבשליטתו - המחזיקה בין היתר בנדל"ן, חברת ניהול גולף, מלונות וחברת הקריפטו World Liberty Financial.
World Liberty Financial - שיתוף פעולה כלכלי עם משפחת טראמפ
ויטקוף ובניו הקימו בשנה שעברה את חברת הקריפטו World Liberty Financial יחד עם שלושת בניו של טראמפ: דונלד טראמפ ג'וניור, אריק טראמפ וברון טראמפ. החברה אחראית על השקת מטבע הקריפטו USD1, ששימש את קרן MGX מאבו דאבי להשקעת ענק של 2 מיליארד דולר בבורסת Binance. מדובר בקרן השקעות ממשלתית של איחוד האמירויות.
לפי גילוי קודם, טראמפ עצמו גרף רווחים של 58 מיליון דולר מהמיזם. ויטקוף, לעומת זאת, לא פירט את חלקו בהכנסות.

רפאל מציגה את "מגן אור" מערכת הלייזר החדשה
רפאל מציגה בתערוכת DSEI 2025 וחושפת את מערכת הלייזר החדשה "מגן אור", עם מכוון עוצמתי יותר, טווח מוגדל ותגובה מהירה; המטרה: יירוט מהיר, זול ומדויק, במהירות האור
חברת רפאל מערכות לחימה מתקדמות מציגה בתערוכת DSEI 2025 בלונדון את הדור החדש של מערכת "מגן אור" (IRON BEAM 450), מערכת לייזר מבצעית שמיועדת ליירוט מהיר של איומים אוויריים קצרי טווח. מדובר בתצורה משודרגת, עם מכוון חדש המאפשר לטפל באיומים בטווחים גדולים יותר, עם דיוק גבוה יותר ויכולת תגובה מהירה בהרבה לעומת הדגם הקודם.
המערכת החדשה מתוכננת לנטרל איומים במהירות האור, בעלות שולית נמוכה מאוד לכל יירוט, יתרון משמעותי ביחס למערכות טילים קיימות, שבהן כל יירוט עשוי לעלות עשרות אלפי דולרים. היא מיועדת להגן על שטחים נרחבים, פועלת ברצף ויכולה לתת מענה גם לתרחישים מורכבים שבהם נדרש יירוט רב־שכבתי ומתואם.
לדברי מנכ"ל רפאל, יואב תורג'מן, מדובר בפריצת דרך טכנולוגית שמסמנת שינוי תפיסתי בתחום ההגנה האווירית: "הצגת המכוון החדש IRON BEAM 450 בתערוכת DSEI ממחישה כיצד פריצות דרך בטכנולוגיית לייזר רב עוצמה משנה את כללי המשחק בתחום ההגנה האווירית ומאפשרות יירוטים יעילים מאוד ובעלות נמוכה. לצד מערכות ההגנה האווירית שלנו, מערכת "מעיל רוח, מערכת ההגנה האקטיבית המבצעית הראשונה והיחידה בעולם לרק״ם. המערכת מותקנת על טנקים ורכבים משוריינים במספר צבאות, מגנה על הצוותים והפלטפורמות מפני איומים נ״ט ומבססת את ההגנה האקטיבית כסטנדרט מרכזי בכוחות מתמרנים. בנוסף, עם פתרונות הנ״ט, מערכות נגד כטב״מים והמערכות הימיות, רפאל מספקת פתרונות משולבים העונים על צרכי ההווה ומתכוננים לאתגרים של המחר”.
בין המערכות המשלימות שמציגה רפאל בתערוכה: כיפת ברזל לטווחים קצרים, "קלע דוד" לטילים בטווחים ארוכים, ומערכות ספיידר לטווחים בינוניים. לצד מערכות שליטה ובקרה כמו MIC4AD ו-SKY SPOTTER, וכן DRONE DOME ו־LITE BEAM שנועדו להתמודדות עם רחפנים וחימושים משוטטים.
- דירוג 100 הביטחוניות 2025: אלביט ורפאל עלו, תע״א באותו המקום
- תעשייה אווירית, רפאל, אלביט מערכות - מי קיבלה יותר פרסים?
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
במימד הימי מציגה החברה את הגרסאות המותאמות של מערכות היירוט: C-DOME, שהיא הגרסה הימית של כיפת ברזל, וכן Naval Iron Beam ו-TORBUSTER. כל אלו מבוססים על ארכיטקטורה פתוחה שמאפשרת שילוב בציים
קיימים, גם בשגרה וגם בלחימה. IRON BEAM צפויה להשלים את ההגנה הרב־שכבתית של ישראל, תוך צמצום משמעותי של עלויות והתאמה לאיומים משתנים, בין אם מדובר בירי רקטות, ברחפנים או במטחים מרובי ראשי קרב. המערכת טרם נכנסה לשימוש מבצעי, אך עם ההתקדמות הטכנולוגית הנוכחית,
נראה שהיא בדרך להפוך לחלק בלתי נפרד מהגנת העורף והחזית גם יחד.