בורחים מהבנאלי: קמפיין וואלה שופס מצליח ליצור מטבע לשון
כאשר בריף הלקוח מדבר על "מגוון מוצרים למגוון קהלים", בריף הקריאטיב מאתגר במיוחד. מאז "ים של הפתעות" של גדעון אוברזון בשנות התשעים ועד לוואלה שופס - אחד ממותגי הריטייל אונליין הגדולים בישראל אם לא 'ה', נערמו אינספור "חגיגות של מבצעים" ו"כל מה שתרצו" - על גבי מרקע הטלוויזיה, ברדיו ובעיתונות...
וואלה תמיד היה מגה מותג בכל מה שהיה קשור לרשת, לרבות חדשות ואי מייל, אולם שפע הסחר האלקטרוני ומתחרים חזקים כגון זאפ - עמעמו את ייחודיותו.
הקמפיין הנוכחי לוואלה שופס מצליח לחמוק מהבנאליה הכמעט מתבקשת של מסר מהסגנון "אינסוף אפשרויות לכל המשפחה", הלא הוא המסר הקלאסי של חנות הכלבו, ויוצר מיתוג לרשת החנויות, מיתוג שהוא מפתיע ולא צפוי, ובכל זאת מעביר את מסריה השיווקיים.
הקמפיין מצליח לייצר "הפרעה", disruption בלעז. במקום לדבר בשפת השפע של הריטייל שאנו מכירים מהסופרפארם, המשביר לצרכן וכמובן רשתות המזון, עושה וואלה את ההיפך. וואלה מתכתבת איתנו דרך אייקון מינימליסטי שמתאים יותר לחנות קטנה ומטריפה בשינקין פינת מלצ'ט, בדמות שני חנונים מקורזלים וחינניים ובעיקר דומים זה לזה, עם אוצר מלים עני.
הם מדברים בעגת הרחוב הדלה המוכרת ממשפטים כגון "אמא שלי, אח שלה, בן שלו" - אלא שהשניים מדברים, למעשה, על תמהיל המוצרים ("משקף וכפכף"..) ועל קהלי היעד ("אח שלי, אמא שלי...").
שפת המינימליזם מתבטאת גם בעובדה שהשנים כה דומים וכביכול מסמלים, בהפוך על הפוך, חוסר מגוון אנושי... באופן פרדוקסלי וחכם אומרת לנו וואלה: "יש לנו כל כך הרבה מוצרים בכל כך הרבה חנויות לכל כך הרבה קהלים, שהטקסט לא יוכל להכיל, אז בואו נדגים את ההיפך הגמור"...
בתוך ההומור ההפוך הזה שלוכד רשת ריטייל ענקית עם אינסוף חנויות שיש בהן אינסוף SKU באינסוף תחומים - בשני קווי מתאר, אנחנו מקבלים יישות חדשה ברורה הלא היא "זירת הקניות של ישראל". זירה היא דבר פשוט וקל לדמיין. זירה נראית כמו קניון או מרכז מסחרי או שוק ענק. זירת קניות, בפנטזיה יכולה להיות מכורה או תחת כיפת השמים, אבל היא מוחשית, ולא לינק שמובילים לחלונית שמבקשת את מספר כרטיס האשראי שלך. זירת קניות היא חווית קניה ולא חווית תשלום, בעוד שכולנו יודעים שחוויית הקניות ברשת לנצח תהיה יותר חלשה מחוויית קניות בעולם הלא וירטואלי.
לצד סרט הטלוויזיה התדמיתי שמשיק את הקונספציה החצופה, יש סרטי מבצע שמוכרים בשפת ה'וואלה? שופס!' מבצעים קונקרטיים למדפסות, מכונות קפה ועוד. כמו כן מתקיימת פעילות ברשת ברוח הקמפיין, פעילות בה מככבים שני ה-dudes כ"מבוקשים ביותר ברשת".
ההאנשה של המותג, ההתמודדות עם הפיתוי לייצר עוד מאותו הדבר, יצירת מטבע הלשון ה"וואלה? שופס!" וכמובן מיצוב הרשת כ"זירת קניות" - כל אלה משמשים פלטפורמה חדשה, רעננה ובעיקר נחשקת למסחר ולתקשורת ממוקדת של הצעות מכר כאלו ואחרות. עבור הצרכן מדובר ביותר מאשר תשלום עבור כרטיס קולנוע או קנית מגהץ, ועבור הרשת יש פה מקפצה להעמקת נתח לקוח וכן הגדלת נתח שוק.
- 6.נ 03/04/2012 16:26הגב לתגובה זוהמסר לא ברור וקהל היעד, כפי שכולנו יודעים, לא יצליח להגיע למסקנה שאת הגעת אליה. בעיני קמפיין טיפשי ולא מעניין.
- 5.יש לי הרגשה שהעטרה הזו היא spoof (ל"ת)רוברטו ייצוג פרצים 03/04/2012 10:15הגב לתגובה זו
- 4.שלומית 01/04/2012 21:10הגב לתגובה זועטרה, הגזמת. להעניק לפרסומת של טמיר כהן משנת 85 ניתוח עומק כאילו היתה קומדיה נוקבת של מולייר... נו באמת!
- 3.מי המשרד שעומד מאחורי הקמפיין? (ל"ת)א 01/04/2012 19:26הגב לתגובה זו
- 2.מתיתיהו 01/04/2012 19:10הגב לתגובה זואני מעריך שהחמסין שיבש את דעתה.
- 1.עמרי 01/04/2012 18:22הגב לתגובה זו1 באפריל!!! עטרה, את גאונה!
 חיים לוינסון (צילום מסך)
חיים לוינסון (צילום מסך)כמה עולה לקנות עיתונאי?
הפרשן המדיני של "הארץ", חיים לוינסון, פוטר לאחר שהתברר שקיבל כ-200 אלף שקלים מחברת יועץ תקשורת בחקירת "קטאר-גייט" - מבלי לגלות זאת לקוראים. לוינסון דיווח לפני הודעת "הארץ" כי הוא עוזב. בעיתון רצו להדגיש כי פוטר וסיפרו את הסיבה - ואז לוינסון אמר שעבד במקביל בעוד עבודות באישור של העיתון; האם קנו את העיתונאי?
עיתון "הארץ" הודיע על סיום דרכו של הפרשן המדיני חיים לוינסון, לאחר שנחשף כי קיבל תשלומים בהיקף של כ-200 אלף שקלים מחברת "פרספשן" שבבעלות היועץ האסטרטגי שרוליק איינהורן. העניין, שפרץ כמה שעות לאחר פוסט פרידה שפרסם לוינסון עצמו, מעלה הרבה שאלות עקרוניות על קשר בין עיתונאים לנטשאי הסיקור שלהם, וגם על ההתנהלות של לוינסון בכל השנים האלו ואפילו ביום פיטוריו - הוא רץ להודיע שהוא פורש, אבל הוא פוטר? גם ביום העזיבה הוא רצה להימנע מלספר על הפשלה הענקית? איך נאמין לו אם הוא משקר פעמיים - השקר השני: הניסיון להסתיר את השקר הראשון חמור בפני עצמו.
בכל מקרה, בעוד "הארץ" מציג את ההחלטה כצעד להגנת אמון הקוראים, לוינסון טוען שפעל בשקיפות מול מערכתו והודה בהמשך בטעותו בחוסר גילוי נאות מלא. הסיפור, שמשתרע על פני חמש שנים הוא נורת אזהרה לתחום העיתונות - דנה וויס, קרן מרציאנו ועשרות עיתונאים בכירים משני הצדדים מקבלים כסף גדול על הנחיית כנסים, כתיבה ועוד. כסף קונה עיתונאים גם אם הם חושבים שלא. כשאתה מקבל מאות אלפי שקלים מגוף מסוים, אתה כבר לא יכול להיות אובייקטיבי לגביו.
לוינסון יכול להגיד עוד שנים שהוא באמת חושב שאיינהורן ששילם לו הוא זכאי, ויכול להיות שהוא באמת מאמין בזה, אבל אין לו את הזכות לדבר על זה אם הוא מקבל אלפי שקלים מאיינהורן.
חיים לוינסון, בן 41, הצטרף ל"הארץ" ב-2008, בתחילה ככתב שטחים ולאחר מכן ככתב פוליטי, בעל טור בגלריה ופרשן מדיני. לוינסון ידוע בביקורת על הממשלה הנוכחית, תמיכה בדמוקרטיה מערבית והגנה על ערכי שמאל-מרכז. בפוסט הפרידה שפרסם תיאר את 17 שנותיו בעיתון כ"עיטור הגבורה על החזה". עם זאת, הפוסט הזה, שכלל הודאה בשחיקה אישית, נכתב כמה שעות לפני החשיפה, והפך במהרה לבדיחה ולעג - "פוטרת ואתה מוכר לנו שאתה גיבור"
שרוליק איינהורן הוא יועץ תקשורת ופוליטיקה ותיק, שמנהל קמפיינים בינלאומיים ומקומיים. חברת "פרספשן" שלו, המתמחה באסטרטגיות השפעה על דעת קהל, עומדת במרכז פרשת "קטאר-גייט", חקירה משטרתית שחשפה חשד לקבלת מימון מקטאר לניהול קמפיינים נגד ישראל. איינהורן נחקר בחשד להדלפת מסמכים רגישים. לוינסון, שמתח ביקורת חריפה על החקירה עצמה, הביע תמיכה פומבית באיינהורן, מבלי לחשוף את הקשר הכלכלי ביניהם.

