מכתב של טרומפלדור הועמד למכירה פומבית ב-100 אלף דולר - ההמשך מפתיע

הוא קצר. שורות ספורות. אך המילים שחותמות אותו מהדהדות כמעט מאות שנה: "תדע שנפל בנך גבור בעד עם ישראל ובעד ארץ ישראל." כך כתב יוסף טרומפלדור - הלוחם העברי שדמותו הפכה לנכס צאן הברזל של הציונות - לאביו השכול של בנימין ורטהיימר, שנפל במערכות גליפולי במלחמת העולם הראשונה.

אותן מילות נחמה, שמהדהדות את האמרה המזוהה עם רגעיו האחרונים של טרומפלדור בתל-חי - "טוב למות בעד ארצנו" - הפכו בשנת 2019 לנקודת מוצא לסכסוך משפטי בין מוסד ציבורי לאספן פרטי. קרב שהגיע עד ערכאה העליונה, ונסתיים בפסיקה שעשויה לשנות את כללי המשחק בכל הנוגע לסחר בקניין תרבותי לאומי.

מי הוא ורטהיימר, ואיך נולד המכתב

הרקע ההיסטורי לפרשה מרתק בפני עצמו. ורטהיימר היה בן למשפחה אדוקה מהיישוב היהודי בחברון, שבחר לשרת בגדוד נהגי הפרדות - הכוח העברי הזעיר שפעל לצד הבריטים באחת המערכות הקשות של מלחמת העולם הראשונה, במיצרי הדרדנלים. טרומפלדור, שכיהן כסגן מפקד הגדוד, שמר על זכרו של ורטהיימר: הוא חיבר סיפור על גבורתו שהתפרסם בביטאון הציוני ברוסיה.

לאחר נפילת ורטהיימר, שלח אביו, יהושע הרשל, מכתב מרגש לטרומפלדור שבו ביקש את התפילין של בנו: "לא נעלם מכבודו שבני וורטהיימר נהרג במלחמה. ולא על החפצים אני מצר ודואג. כי אם הדלי איננו למה לי החבל. אבל בין חפציו נשארו התפילין שלו. ומאוד חפצתי שישאר לזכרון אצלי. הכותב והחותם בדמע, יהושע הרשל וורטהיימר."

• מיליונים על קלף: ספר תפילה עתיק יוצא למכירה פומבית
• "מאות חולצות מנור סולומון נמכרות בשבועות האחרונים": כמה כסף זה שווה?
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

טרומפלדור השיב לאב, הפנה אותו לגורמים שעשויים להחזיק בתפילין, ובסגירת מכתבו כתב את המשפטים שהפכו למוקד המחלוקת: "תקבל כבוד שלי בעד זה שיכולת ללמד ככה בנך, שהוא היה גם איש טוב, גם יהודי טוב וגם איש צבא טוב. אני מבין שלבך כואב הרבה, אבל תדע שנפל בנך גבור בעד עם ישראל ובעד ארץ ישראל."

הגילוי המקרי ושיחת הטלפון המפתיעה

מכון ז'בוטינסקי בישראל, שהוקם בשנת 1937 תחת השם "מכון בית"ר" ועוסק בשימור מורשתו של זאב ז'בוטינסקי והתנועה הרוויזיוניסטית, הוכרז בשנת 1958 כ"ארכיון ציבורי" לפי חוק הארכיונים. בין כתליו שמורים פריטים יקרי ערך הקשורים לטרומפלדור, שהופקדו אצלו במהלך השנים על ידי ארוסתו, הגב' אסתר עוזיאלי.

• רעש מנתב"ג, 25 שנות מאבק - ובסוף אין פיצויים
• האחים חילקו ביניהם דירות - העירייה דרשה כסף
• תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
• אב הוריש את כל האדמות לבן - האחות תבעה אחרי 47 שנה

בחודש יוני 2019 פורסמה כתבה באתר "ישראל היום" ובה תמונה של מכתב טרומפלדור - ועל גביו חותמת מוזיאון בית"ר. המכתב עמד למכירה פומבית על ידי "המלך דוד מכירות פומביות" בירושלים, במחיר פתיחה של 100,000 דולר. אנשי המכון נתקלו בכתבה באופן מקרי, וניגשו לבדוק בארכיון - לגלות שהמכתב נעלם.

מנכ"ל המכון, גדעון מיטשניק, יצר קשר טלפוני מיידי עם בית המכירות וצורף אליו המחזיק במכתב - מר זוהר שלומוב. מתמלול השיחה שהוגש לבית המשפט עולה תמונה מרתקת: המנכ"ל הצהיר כי המכתב יצא מהמכון "בדרך לא כשרה" ואיים בתלונה למשטרה. שלומוב, מנגד, טען כי רכש את המכתב מעיזבונו של אספן יהודי-אמריקאי בשם בוב כהן, תמורת 600 דולר בלבד - ואף הציע כי אולי מנהל קודם של המכון מכר את המכתב לכהן.

בשיחת הטלפון הביע המנכ"ל עמדה נחרצת שתשוב ותצוטט בפסיקת העליון: "ב-DNA של המכון זה משהו שהוא לא סביר." ובנוגע למכירת פריטים - "יהרג ובל יעבור."

ערכאה ראשונה: ספק סביר, תקנת השוק, והמכתב נשאר אצל שלומוב

ביום שלפני המכירה הפומבית ניתן צו זמני שאסר על ביצועה. ההליך הגיע לבית המשפט המחוזי בירושלים, לפני השופטת ח' מאק-קלמנוביץ', שדחתה את תביעת המכון. פסיקתה: כן, המכתב היה בחזקת המכון ואף בבעלותו - אך לא הוכח כיצד יצא ממנו. בית המשפט המחוזי קיבל כסבירה את הגרסה שלפיה מנהל קודם של המכון מכר את המכתב לכהן, וקבע כי שלומוב עמד בתנאי תקנת השוק הקבועה בסעיף 34 לחוק המכר - שמגנה על קונה שפעל בתום לב ובמהלך עסקים רגיל.

בנוגע לפער הבוטה בין מחיר הרכישה (600 דולר) למחיר המכירה הפומבית (100,000 דולר), קבע בית המשפט המחוזי כי פעולותיו של שלומוב הן שהוכיחו את אותנטיות המכתב ו"ליטשו את המסמך שהיה בידיו, והפכוהו מאבן גולמית ליהלום." גם טענת "הקניין התרבותי" שהעלתה הייעוץ המשפטי לממשלה - שהצטרפה להליך - נדחתה, בקובעו כי מדובר "במכתב אחד בודד, קצר למדי", וספק אם הוא נמנה על "נכסי צאן ברזל של העם היהודי."

בית המשפט העליון בפסיקה היסטורית

הערעור הגיע לפני הרכב בית המשפט העליון שמנה את השופטת יעל וילנר (שכתבה את פסק הדין המרכזי), השופט עופר גרוסקופף, והשופט יחיאל כשר. ביום 8 במאי 2025 נשמע הדיון, ובפברואר 2026 ניתנה ההכרעה: הערעור התקבל, המכתב יושב למכון.

החזקה הציבורית - הנשק הדוקטרינרי

ליבת פסיקת השופטת וילנר נעוצה בהנחה עובדתית שלדבריה נגזרת מניסיון החיים: "ארכיונים בעלי אופי ציבורי מסוגו של המכון - אשר כאמור אינם פועלים למטרות רווח אלא למען שימור וזיכרון - אינם סוחרים, ככלל, בפריטים ארכיוניים שברשותם." חזקה עובדתית זו, קבעה השופטת, מעבירה את נטל הבאת הראיות מהמכון - כתובע - אל שלומוב, שצריך להפריך אותה.

השופטת ביססה את ההגיון הזה גם על הוראות חוק הארכיונים, ובפרט סעיף 14א שנוסף לחוק בשנת 1981 וקובע כי חומר ארכיוני שבארכיון ציבורי לא יועבר ממנו אלא לגנזך מדינת ישראל או לארכיון ציבורי אחר. "גם במנותק מהאיסור הקבוע בסעיף 14א לחוק הארכיונים," כתבה וילנר, "ניסיון החיים מלמד כי ארכיונים בעלי אופי ציבורי מסוגו של המכון אינם סוחרים, ככלל, בפריטים ארכיוניים שברשותם."

ומהו הסטנדרד שיוכל לסתור חזקה זו? לא "אמירה בעלמא" ולא העלאת סברה ש"אינה מופרכת". שלומוב כתב בתצהירו כי "הסברה כי מכון ז'בוטינסקי אכן מכר פריטים היסטוריים בעבר אינה כה מופרכת" - אך כפי שציינה השופטת, "ברי כי העלאת סברה ש'אינה מופרכת' לא יכולה להוות ראשית ראיה להוכחת פרקטיקה של מכירת פריטים על ידי המכון."

קניין תרבותי - עיקרון חדש בפסיקה הישראלית

הפסיקה חורגת מגדר הסכסוך הספציפי ומניחה תשתית דוקטרינרית רחבה. השופטת וילנר מנתחת בהרחבה את מארג הנורמות של "קניין תרבותי" בדין הישראלי - חוק הארכיונים, חוק העתיקות, חוק המוזיאונים, חוק הספריה הלאומית ועוד - וקובעת כי "תכליתם ומגמתם של דיני הקניין התרבותי היא להגן על נכסי תרבות, תוך שמירתם בידיים ציבוריות או העברתם לידיים כאלה."

העיקרון נשען גם על שיקולי הכוונת התנהגות: "אספנים יבקשו להעמיק-חקר בנוגע לשרשרת העסקאות שבוצעה בפריטים דוגמת המכתב שלפנינו, על מנת לוודא כי אותם פריטים יצאו כדין מהארכיון הרלוונטי." כלומר - הפסיקה נועדה גם ליצור תמריץ אצל רוכשים עתידיים לבדוק את מקור הפריט לפני הרכישה, ולא לעצום עיניים.

תקנת השוק - הנפילה בגלל 600 דולר

גם אם היה מצליח שלומוב לסתור את החזקה העובדתית, הרי שהיה מוצא עצמו מול מחסום נוסף: תקנת השוק במיטלטלין. כדי להסתמך עליה, צריך הקונה להוכיח, בין היתר, כי שילם "תמורה ממשית" - ולא כל תמורה, אלא תמורה ביחס לשוויו האמיתי של הנכס.

השופטת וילנר דחתה את קביעת המחוזי שלפיה שלומוב הוא שיצר את ערך המכתב: "מדויק יותר יהיה לקבוע כי הוא לא השביח את הנכס, אלא לכל היותר הסיר את העננה שריחפה מעליו; כלומר, שהוא לא יצר את שווי המכתב, אלא חשף אותו." ומה ידע שלומוב על ערך המכתב? הרבה - שכן על גביו הופיעה חותמת מוזיאון בית"ר, ושלומוב הודה שבזמן הרכישה התעורר בליבו חשד. "גם ללא צורך במומחיות יתרה," כתבה השופטת, "ומבלי לנקוב בשוויו המדויק של המכתב, הרי שכבר עמדתי על ייחודו וסגולתו, ודומה כי אין חולק שהסכום הפעוט יחסית שבו נקנה המכתב על ידי שלומוב רחוק מלשקף את שוויו."

גרוסקופף: שלוש אמות מידה וכלל "נזיד העדשים"

השופט גרוסקופף הוסיף הסבר מסודר בשלושה כללי קניין שחלים על מצב בו ישנה אי-בהירות בשרשרת הבעלות. הכלל הראשון - המחזיק הנוכחי חזקה שהוא הבעלים. הכלל השני - חזקה זו ניתנת לסתירה, ובנסיבות כאן - המכון הצליח לסתור אותה. הכלל השלישי - "אין אדם יכול להקנות יותר זכויות מאשר יש ברשותו": שלומוב הוכיח שרשרת תקינה מבוב כהן אליו, אך לא יכול היה להוכיח כיצד הגיע המכתב לידי כהן מלכתחילה.

גרוסקופף הפנה להלכת כנען המפורסמת, שבה ממשלת ארצות הברית תבעה בהצלחה שתי ציורים של ראובן רובין שנמכרו תמורת כמה שקלים בשוק הפשפשים, לאחר שנגנבו מהמוזיאון היהודי בניו יורק. "בהלכת כנען נפסק, ברוב דעות, כי תנאי תקנת השוק דורשים תמורה ממשית, בהינתן הערך הנסתר של הנכס. לפיכך, במקרה כגון זה - בתחרות שבין הרוכש בנזיד עדשים לבין הבעלים המקורי - ידו של הבעלים המקורי על העליונה."

גרוסקופף הבהיר מדוע הלכת כנען לא רק רלוונטית אלא אף חזקה יותר בענייננו: בניגוד לגב' כנען, שלא ידעה על ערך הציורים שרכשה, שלומוב ידע בזמן הרכישה על ערכו ההיסטורי של המכתב - וגם ידע שהיה שייך בעבר למוזיאון בית"ר, שכן חותמתו מתנוססת על גבי המכתב. "הבדל זה מחליש בצורה מהותית את טענתו של מר שלומוב להתקיימות תנאי תקנת השוק."

בסוגיה עקרונית שהעלה גרוסקופף - האם יש לפסוק לשלומוב פיצוי בגין תרומתו לאיתור האותנטיות של המכתב - הוא ציין כי הצדדים לא טענו בעניין, ולכן לא ראה מקום לדון בו. ההוצאות שנפסקו לטובת שלומוב בבית המשפט המחוזי (20,000 שקלים) נותרו בידיו, אך לא נעשה צו להוצאות בערעור.

המסקנה: מה זה אומר לשוק האספנות

פסיקה זו שולחת מסר ברור לכל הפועלים בשוק האספנות של פריטים היסטוריים ולאומיים:

ראשית, חותמת של ארכיון ציבורי על פריט היא דגל אדום שמחייב בדיקה. לא ניתן לרכוש פריט שעליו חותמת מוסד ציבורי, לגלות לאחר מכן שוויו האמיתי, ולהגן על הרכישה בתקנת השוק.

שנית, "מחיר עסקה" לא יהיה סף הבדיקה לתמורה ממשית - השאלה היא מה שוויו האמיתי של הנכס, גם אם הצדדים לא ידעו זאת בשעת העסקה.

שלישית, בית המשפט העליון מביע נכונות ברורה לקרוא את כל מארג דיני הקניין התרבותי - חוק הארכיונים, חוק העתיקות, חוק המוזיאונים - ככלי לשמירה על נכסי תרבות בידיים ציבוריות, גם כאשר הדבר מסיג זכויות קניין פרטיות.

המכתב של טרומפלדור, שנסתיים ב"תדע שנפל בנך גבור בעד עם ישראל ובעד ארץ ישראל", חוזר כעת לבית שממנו נלקח - כך שיוכל לעמוד לצד שאר עיזבונו של גיבור תל-חי, לתועלת ציבור הלומדים, החוקרים, ושוחרי ההיסטוריה לדורותיהם.