אשה מבוגרת, שניהלה אורח חיים פשוט, וגידלה משפחה ירושלמית לתפארת, הלכה לעולמה. היא ניהלה חשבון בנק בבנק לאומי, בתחילה לבדה, ולאחר כמה שנים, ב-2002, אף צירפה אליו את בתה, בתור שותפה מלאה לכאורה. ואולם כשהיא הלכה לעולמה ב-2017, התחוללה סערה משפטית לא קטנה סביב אותו חשבון בנק, ובעיקר סביב השאלה מי זכאי לכספים שהיו בו באותה העת: הבת השותפה בחשבון, או יתר היורשים של המנוחה? פסק הדין במקרה הזה, שניתן באחרונה בבית המשפט לענייני משפחה בירושלים, בידי השופטת מיכל דבירי-רוזנבלט, הכריע בסוגיה שעשויה להעסיק כל משפחה: האם חתימה בטופס פתיחת חשבון עם סעיף "אריכות ימים" מקנה זכות אמיתית לכספי המנוח?

ששת התובעים, בני משפחה של המנוחה, עתרו לבית המשפט בבקשה לקבוע כי הכספים שבחשבון המשותף עם הבת שייכים כולם לעיזבון המנוחה. לפי צוואתה, כולם זכאים באופן שווה לירושתה. אלא שלמרות הצוואה, בתה - שהיתה השותפה בחשבון - סירבה להעביר את הכספים לשאר היורשים. עבור הנתבעת והבת של המנוחה, השאלה כלל לא היתה במחלוקת. מבחינתה, החשבון נוהל עמה במשותף, והיות והיה בו סעיף "אריכות ימים", הרי שבמות האם הכספים כולם שייכים לה. הסעיף האמור, שהוא סעיף 13א לפקודת הבנקאות, קובע כי לאחר פטירת אחד מהשותפים לחשבון, בן הזוג שנותר בחיים רשאי להמשיך ולבצע פעולות בחשבון. ואולם כאן בדיוק מתחילה הסוגיה המשפטית.

סעיף 'אריכות ימים' - לא מה שחשבתם

השופטת דבירי-רוזנבלט הבהירה כבר בתחילת הכרעתה, כי סעיף 13א לפקודת הבנקאות אינו מעניק זכויות קנייניות לבן-הזוג שנותר בחיים, לדבריה בפסק הדין שפורסם, "מטרת הסעיף להגן על הבנק ולהבטיח את פעולתו הסדירה במקרה של מות אחד מבעלי החשבון המשותף, אך אין הוא בא להסדיר את זכויותיהם של בעלי החשבון בינם לבין עצמם". לדבריה, הסעיף מתייחס אך ורק למערכת היחסים בין הבנק לבין הלקוחות, ולא למעמדם של הכספים כלפי עיזבון או יורשים. בהתאם לכך, בית המשפט נדרש לבחון את מהות השותפות בין האם לבין בתה – האם ניתנה מתנה בפועל? האם הייתה כוונה ברורה לשיתוף?

ההלכה הפסוקה קובעת הבחנה ברורה: כאשר אדם מצרף שותף לחשבון בנק שכבר היה בבעלותו קודם, מדובר בפעולה שדורשת הוכחה של כוונת מתנה. השופטת ציטטה את דברי השופט נעם הנדל מבית המשפט העליון: "על מנת שנראה בשותף המצטרף כמקבל מתנה, יש להוכיח את גמירות הדעת האמורה להענקת המתנה למצטרף לאלתר - מרגע הענקת המתנה, ולא לאחר המוות... מדובר בשני תנאים: הוכחת כוונה לתת, והוכחת העיתוי - טרם המוות". כלומר אין די ברישום טכני של שם נוסף בחשבון כדי להקנות זכויות קנייניות בכספים. יש להוכיח שמדובר במתנה אמיתית עם כוונה ברורה, תיעוד תומך, ועיתוי נכון.

• טענה שהיתה ידועה בציבור; השופט: היכן התמונות?
• 500 מיליון שקל ל-4 אחים - אז על מה יש לריב?
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

הנתבעת, לצערה, לא הצליחה להרים את נטל ההוכחה. לטענתה, הפקידה כספים לחשבון המשותף, אך לא הציגה כל ראיה לכך. כאשר נשאלה בבית המשפט אם העבירה כספים לחשבון, היא לא ידעה לענות. היא הודתה שיש לה חשבון בנק פרטי, לשם הועברו כספי הביטוח הלאומי שלה, ולבסוף אף אישרה: "לא הופקדו כספים מחשבוני לחשבון המשותף".

בהיעדר ראיות, ובהינתן שהבת צורפה לחשבון רק ארבע שנים לאחר פתיחתו, ובעיתוי שעלה בקנה אחד עם עריכת הצוואה, קבע בית המשפט כי לא הייתה כל מתנה או כוונת שיתוף אמיתית. "מדובר בכספים שהיו בבעלות המנוחה בלבד", פסקה השופטת דבירי-רוזנבלט, "ומכאן, שמדובר בכספי העיזבון ואין בסעיף 'אריכות הימים' בכדי להועיל לנתבעת". בית המשפט הורה לבנק לאומי לחלק את הכספים בהתאם לצו קיום הצוואה ולהסכם בין התובעים, והטיל על הבת תשלום הוצאות בסך של 5,000 שקל לטובת שאר היורשים.

ניסיון הסחה שלא צלח

במהלך הדיונים, ניסתה הנתבעת להסיט את תשומת הלב לחשבון בנק אחר – כזה שנוהל לכאורה בין המנוחה לבין תובעת נוספת. היא דרשה לקבל תדפיסים מחשבון זה בבנק דיסקונט. אך בירור קצר העלה כי למנוחה לא היה כל חשבון כזה בבנק דיסקונט, לפחות לא החל מה-1 בינואר 2000. "טענה זו חסרת רלוונטיות", כתבה השופטת והוסיפה כי לא הובאה כל ראיה לקיום החשבון.

• הקבלן נגד החברה המזמינה - איזה הסכם מחייב?
• עובדות תבעו את הכללית בטענה לאפליה - ביהמ"ש הכריע
• תוכן שיווקי צברתם הון? מה נכון לעשות איתו?
• הרכב "הגנוב" חנה בחוץ - והתובע הגיע איתו לבית המשפט: פסק...

עניין נוסף שהתברר במהלך ההליך היה כי כל ששת התובעים, יורשים של המנוחה, הגיעו ביניהם להסכם: כל אחד מהם זכאי לשביעית מהעיזבון, אך חמשה מהם העבירו את חלקם לתובעת הראשונה, והדבר אושר בפסק דין. כך שהכספים, על פי ההסכם, צפויים להיות מועברים לה בלבד, בשם יתר היורשים. השופטת ציינה בפסק הדין את הסכמה זו, וכן את העובדה שתובעת אחרת הוצאה מהצוואה בפסק דין קודם, ולכן אין לה מעמד כיורשת.

מעבר לסיפור המשפחתי הספציפי, פסק הדין הזה שולח מסר חשוב וברור לכל אדם שפותח חשבון משותף, בין אם עם בן או בת זוג, ובין אם עם ילדים: צירוף אדם נוסף לחשבון אינו מקנה לו בהכרח זכויות קנייניות בכספים. רישום של סעיף "אריכות ימים" לא מקנה אוטומטית זכות ירושה. מי שטוען למתנה, עליו להוכיח זאת בבירור בזמן אמת, ובמסמכים. בתי המשפט, כך מסתמן, אינם ממהרים להניח כי רצונו של אדם הוא להקנות במתנה רכוש של חיים שלמים, ללא ראיה חותכת.

האם סעיף "אריכות הימים" יכול בכלל להיחשב צוואה?

לא. בתי המשפט קבעו כבר בעבר כי טופס פתיחת חשבון בנק, גם כשמופיע בו סעיף "אריכות ימים", אינו מהווה תחליף לצוואה. הוא אמנם מסדיר את היחסים בין הבנק לבין בעלי החשבון (כלומר, מתיר לבן הזוג שנותר בחיים להמשיך לפעול בחשבון), אך אינו קובע מי זכאי לכספים מבחינה קניינית או ירושתית. כדי להוריש כסף דרך חשבון בנק, יש צורך בצוואה תקפה או בראיות ברורות להעברת בעלות (למשל באמצעות מתנה).

מדוע דווקא עכשיו, כמעט שמונה שנים לאחר הפטירה, ניתן פסק הדין?

ההליכים המשפטיים בין הצדדים החלו כבר ב-2017, סמוך לפטירת האם. עם זאת, במהלך השנים נדונו כמה צוואות שנכתבו על-ידי המנוחה, ורק ב-2024 ניתן צו קיום לצוואה מ-2002, שנקבעה כצוואה התקפה. כלומר, רק לאחר סיום המאבק על עצם תקפות הצוואה, התאפשר לדון בחלוקת הכספים עצמם, ובפרט בשאלת הבעלות על החשבון המשותף.

איזה ראיות היו יכולות לשכנע את בית המשפט שהכספים בחשבון באמת שייכים לבת?

על פי ההלכה הפסוקה, הנתבעת היתה צריכה להוכיח שכוונת האם היתה להעביר לה מחצית מהכספים במתנה. לשם כך, היה עליה להציג ראיות חיצוניות חד-משמעיות, כמו מכתב או תיעוד חתום על כוונת המנוחה להעניק לה את הכספים, תיעוד עקבי של הפקדות מצד הנתבעת לחשבון, או מסמכים שבהם נכתב מפורשות כי מדובר ברצון לחלוק בבעלות. בהיעדר ראיות מסוג זה, בית המשפט אינו מניח שהייתה מתנה או כוונה כזו.

האם כל חשבון משותף עם הורה נחשב חשבון ירושתי?

לא בהכרח. בתי המשפט נוהגים לבדוק כל מקרה לגופו. אם החשבון נפתח מלכתחילה על-ידי שני הצדדים במשותף (למשל: אם ובת שפותחות יחד חשבון חדש, עם הפקדות משותפות), קיימת חזקה שהכספים שייכים לשניהם. אבל במקרה שבו ההורה פותח חשבון ומצטרף אליו אדם נוסף בשלב מאוחר, יש צורך להוכיח שהיתה כוונה להעביר בעלות. אחרת, ההנחה היא שהכספים שייכים להורה בלבד, ולפיכך הם חלק מהעיזבון.

מה החשיבות של העיתוי שבו צורפה הבת לחשבון?

העיתוי הוא קריטי. הבת צורפה לחשבון ארבע שנים לאחר פתיחתו, כלומר לאחר שכבר נצברו בו כספים משמעותיים, ולפני עריכת הצוואה ב-2002. העובדה שהצירוף היה בסמוך לעריכת הצוואה מחזקת את המסקנה כי לא היתה כוונה להעברת בעלות, אלא אולי רק לסייע טכנית בניהול החשבון (למשל: סיוע בתשלומים, משיכת קצבאות). העיתוי שולל את האפשרות שמדובר בשותפות "מלכתחילה" ומעביר את נטל ההוכחה לכתפי המצטרפת המאוחרת - הבת במקרה זה.

מדוע הנתבעת נדרשה לשלם הוצאות לתובעים?

בית המשפט קבע כי הנתבעת נקטה בעמדה שאינה מגובה בראיות, ונמנעה מלספק הסברים לשאלות מהותיות (כמו מקור הכספים בחשבון). כמו כן, היא לא ניצלה את ההזדמנות שניתנה לה לצרף ראיות, ואף בחרה לא לחקור את הצד השני. כל אלה מצביעים על ניהול הליך לא יעיל, שמנע את קידום ההליך המשפטי וגרם להוצאות לצדדים האחרים. לכן הושתו עליה הוצאות משפט בסכום כולל של 5,000 שקל.

במקרה אחר, בפברואר 2021 אשה שהיתה מאושפזת במצב קשה בבית החולים הדסה עין כרם בירושלים הזמינה עורך דין והחתימה אותו על צוואה חדשה: כל רכושה יועבר לאחר מותה לחברתה הקרובה, ולא לקרוב משפחתה היחיד, אחיינה, שמתגורר בחו"ל. שלושה ימים לאחר מכן, המנוחה נפטרה. מהר מאוד נהפכה הצוואה הזו למוקד סכסוך מר בין התובעת - חברתה הקרובה של המנוחה - לבין המתנגד, אחיינה היחיד. האחרון פנה לבית המשפט לענייני משפחה בירושלים במאי 2021, בדרישה לבטל את הצוואה, בטענה שנערכה כשהמנוחה לא היתה כשירה, ובנסיבות של השפעה בלתי הוגנת. בפברואר האחרון, כארבע שנים לאחר מות המנוחה, הכריעה השופטת אורלי שמאי-כתב את הדין: הצוואה תקוים. בית המשפט קבע כי המנוחה היתה כשירה, וכי אחיינה לא הוכיח שהיתה השפעה בלתי הוגנת כלשהי. תוך כדי פסק הדין, ביקרה השופטת שוורץ את המתנגד בחריפות בדבריה: "סליחה על הציניות, אבל כשהיה מדובר באינטרס כלכלי הצלחת להגיע לדיונים בישראל".