עזבו הסכמי גג, התשובה לקריסת מדיניות הדיור: העברת סמכויות לרשויות המקומיות

חודש אוגוסט האחרון ייצרב מן הסתם, כזמן שבו הופנמה בתודעה קריסת מדיניות הממשלה בנושא הדיור. המספרים מדברים בעד עצמם: במהלך העשור האחרון הוכפלו מחירי הדיור. מאז המחאה החברתית של 2011 עלו מחירי הדיור ביותר מ-40% אחוזים ובמקומות מסוימים אף יותר מכך. עליות המחירים גורפות ולא מבדילות בין תל-אביב, גוש דן, ערי הלווין והפריפריה הרחוקה. נראה שאנו מתבשרים על מחאה חברתית שתחזור מחר (חמישי) במלוא עוצמתה לכיכר רבין וסביבותיו.

ראשי הרשויות המקומיות בכל הארץ מאיימים בשביתה, ואלה שבצפון אף בהתנתקות מוחלטת ממדינת ישראל. הפרדוקס הגדול: ככל ששרי אוצר ושרי שיכון מעלים חדשות לבקרים פתרונות דיור במטה קסם, כך גם מצביעים המוני בית ישראל ברגליים ורצים לרכוש דירה, כמעט בכל מחיר. כמי שעוסקת שנים במיתוג ערים, ובראש ובראשונה בפריפריה, למדתי כי הבעיה מתחילה ונגמרת באימפוטנציה כמעט מוחלטת של ראשי הרשויות בנושא הדיור בעריהם.

כמעט תמיד נופלת ההחלטה בסופו של דבר בוועדות מחוזיות או בהסכמי גג שאינם קוהרנטיים כלל ועיקר לצרכים של אותה עיר או רשות מקומית. מישהו בדק האם לכל האוכלוסיות החדשות המתוכננות להגיע יהיו בד בבד מקומות עבודה הולמים? אילו חיי קהילה ותרבות פנאי יהיו להם? האם בכלל יירכשו את אותן דירות זוגות צעירים ומשפרי דיור שכן זקוקים להן או שמא הן יהוו עוד עסקה טובה לספקולנטים ומשקיעים?

לעת מצוא, כל אלה מחייבים חשיבה אחרת, מחוץ לקופסא. הצעתי הנה כדלקמן: להעניק לכל ראשי הערים את סמכות ההחלטה היכן וכמה דירות לקדם בעירם. בד בבד, יש להעניק להם את פררוגטיבת הפיקוח על כל תהליך "ייצור הדירות" וכן פיקוח על רמות המחירים, מה שלא קיים היום. כמובן שבידי הממשלה והוועדות המחוזיות תישמר זכות הוטו למקרים שבהם יהיו חריגות. עוד אציע כי יקוצרו משמעותית הליכי ההתנגדויות ויתוחמו בפרק זמן קצר עם אפשרות לפיצוי מוסכם לבעלי קרקע ולמתנגדים אחרים.

• חיפה: למה המחירים הנמוכים - דווקא הכי קרובים לים?
• באר יעקב: היתר ראשון להתחדשות עירונית – פרויקט של 1,880 דירות יוצא לדרך

נכון, יש בכך לכאורה "פחות דמוקרטיה", אולם קשה לדמיין מצב יותר קשה מזה הקיים היום. יותר ויותר זוגות צעירים אינם מסוגלים להגיע לדירה משלהם, ואחוז בעלי הדירה במדינת ישראל, שהיה לפני 40 שנה כ-75-80 אחוזים, ירד לכ-65 אחוזים בלבד. זוהי ללא ספק חבית חומר נפץ חברתית. למה שלא יעניקו הרבה יותר סמכויות לראשי הערים בתחום הדיור? הלוא הם מכירים הכי טוב את הצרכים של עריהם, ויוכלו לנווט נאמנה את תפישת הדיור המותאמת לאותו מקום. למה, למשל, שעפולה תהיה תואם קריית גת או נתיבות, זאת בשעה שהצרכים שלה הן מבחינת דיור, הן תעסוקה והן אוכלוסיות פוטנציאליות, שונים לחלוטין מהאחרונות?

מהפכה תפישתית זו תייצר גם אופטימיזציה של מדינות הדיור, גם תקל מאוד על הליכי הביורוקרטיה וקבלת ההחלטות, וגם, הפלא ופלא, תייצב סוף סוף את שוק הדיור המתאפיין כיום בתסמונת ורטיגו קולוסאלית. חומר למחשבה.