לשון הרע/החלת כלל "הצפיות" בעבירות לשון הרע/עליון
עובדות וטענות: סעיף 6 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 מציין כי אחריות פלילית בגין לשון הרע קיימת רק אם הפרסום נעשה "בכוונה לפגוע". בתחילת שנות השמונים החליט בית המשפט העליון בפסק הדין בעניין בורכוב כי "כלל הצפיות", אינו חל בעבירת לשון הרע. קרי, על מנת להרשיע בעבירת לשון הרע קיים צורך להוכיח כוונה של ממש לפגוע, ולא די בצפייה בהסתברות גבוהה. בשנת 1994, במסגרת תיקון 39 לחוק העונשין, תוקן סעיף 20 (ב) לחוק וכיום הוא קובע: "לעניין כוונה, ראייה מראש את התרחשות התוצאות, כאפשרות קרובה לוודאי, כמוה כמטרה לגרמן". כלומר, תיקון 39 עיגן מפורשות את כלל הצפיות במשפט הישראלי בכל הנוגע לעבירות תוצאתיות (עבירות שהתוצאה מהווה חלק בלתי נפרד מהן) בעלות יסוד נפשי של כוונה. לטענת היועץ המשפטי לממשלה סעיף 20 (ב) שהוסף במסגרת תיקון 39, מחיל ישירות את כלל הצפיות גם על כל עבירות המטרה ההתנהגותיות (עבירות שלצורך גיבושן די בכך שהמבצע התנהג באופן מסוים גם אם לא השיג את התוצאה הצפויה). כמתחייב מכך יש להפוך את הלכת בורוכוב ולהורות שכלל הצפיות חל, ככלל, גם בעבירות מטרה התנהגותיות, ובפרט בעבירה לפי סעיף 6 לחוק איסור לשון הרע (המהווה עבירת התנהגותית).
דיון משפטי:
כב' הנ' א' ברק (בדעת רוב):
האם יש בתיקון חוק העונשין כדי לחייב את שינוייה של הלכת בורוכוב? התשובה היא שלילית. ה"כוונה" לה מורה סעיף 20(ב) היא, כאמור, "מטרה לגרום לאותן תוצאות", שהן מן היסודות העובדתיים של העבירה (סעיף 20(א)). תיקון 39 עיגן, אפוא, מפורשות את כלל הצפיות במשפטנו בכל הנוגע לעבירות תוצאתיות בעלות יסוד נפשי של כוונה. הוא לא עשה כן ביחס לעבירות התנהגותיות בעלות יסוד נפשי של מטרה (או מניע). אף בסעיף 90א(2), שנועד להתאים את החלק הכללי החדש של חוק העונשין למושגיות שקדמה לו בעבירות מטרה התנהגותיות, נמנע המחוקק מלהורות כי כלל הצפיות יחול עליהן בתחולה כללית. בחירת המחוקק לייחד את התחולה הכללית של כלל הצפיות רק לעבירות כוונה תוצאתיות עשויה לבטא עמדה עקרונית, כי ראוי להחמיר בהיקף האחריות הפלילית, כאשר לכוונה להשיג תוצאה שלילית מצטרף מימושה של אותה תוצאה. על כל פנים, אין לקבל את מסקנת היועץ המשפטי לממשלה, כאילו מקביעת סעיף 20(ב) מתבקשת החלה ישירה של כלל הצפיות על כל עבירות המטרה ההתנהגותיות שכן העמדה הקוראת לתוך סעיף 20(ב) יותר ממה שיש בו, אינה מתיישבת עם עקרון החוקיות. עם זאת, אין חולק, כי ניתן וראוי לשוב ולבחון מעת לעת הלכות היוצאות מלפני בית המשפט העליון, נוכח שינוי העיתים והתחדשות הנסיבות. לאור זאת, עדיין עשויה לעמוד הטענה, כי בחלוף כעשרים שנה ממתן פסק הדין בפרשת בורוכוב, ראוי לקבוע איזון חדש בהחלת כלל הצפיות על העבירה של לשון הרע. לעניין זה, טוען היועץ המשפטי לממשלה, כי האיום על שלום הציבור בהווה כתוצאה מפרסומים פוגעניים גדול משמעותית מזה ששרר בעבר. רבים מן המפרסמים, הגם שאינם מתכוונים לפגוע ממש, צופים את ההשלכות האפשריות מפרסומיהם, אך בבקשם להשיג תהילה, ממון או הישג ציבורי או פוליטי אחר, מתעלמים מהסיכון שבמעשיהם ונהנים מפטור מאחריות פלילית. זמינותה של הגישה לקהלים גדולים דרך אמצעי התקשורת המגוונים מעצימה אף היא את החשש הזה. מערכת אכיפת החוק, כך נטען, זקוקה לאמצעים ממשיים כדי להתמודד עם הביטויים האלימים והתוקפניים הנהוגים במקומותינו. אחד מן האמצעים הללו הוא האפשרות להטיל אחריות פלילית על מי שפרסם לשון הרע בצפותו שיהיה בכך כדי לפגוע, גם אם אין רצון להשיג תוצאה זו. יש ממש בטענות אלה. השיח הציבורי בישראל מתלהט פעם אחר פעם, על עניינים כאלה ואחרים. הוא נושא לא אחת אופי פוגעני ומשפיל. עמו גואה האלימות המילולית והגופנית. אלא שאין זו התמונה כולה. מאז ניתן פסק הדין בפרשת בורוכוב נתקבל חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. עמו גברה ההגנה החוקתית הן על הזכות לחופש ביטוי והן על הזכות לשם טוב, המבטאות שתיהן היבטים של כבוד האדם. בד בבד עלתה גם החירות האישית למעמד של זכות חוקתית מעוגנת. לצד אלה נחקק, כפי שהוזכר, סעיף 34כא לחוק העונשין, המורה כי בין שני פירושים סבירים לנורמה בפלילים ראוי לבכר את זה אשר מצמצם את האחריות. הנה כי כן, העתים אמנם השתנו. אך עמן השתנה גם המערך הנורמטיבי המסדיר את הטיפול הפלילי בביטויים פוגעניים. במצב זה, לא נכון יהיה לסטות מן ההלכה הקיימת לפיה, כלל הצפיות אינו חל בעבירת לשון הרע. עוסקים אנו בהגבלה באמצעים פליליים של חופש הביטוי המהווה הגבלה חריפה וקיצונית שיש לתחמה לגבולות המדויקים של התכלית שלשמה היא נוצרה. אכן פרסום לשון הרע בהעדר כוונה לפגוע עשוי להיות פסול ומגונה, אך אין בכך כדי להכניסו לתחומה של העבירה הפלילית לפי סעיף 6 לחוק. "המקום הגיאומטרי" הראוי לטפל בו הוא במסגרת האזרחית של תביעת נזיקין בלשון הרע ובהטלת פיצויים ראויים, שישקפו את מלוא הנזק (הרכושי והלא רכושי) שנגרם לאדם אשר שמו הטוב נפגע.
סוף דבר: המסקנה היא על כן, שגם כיום אין להחיל את כלל הצפיות על עבירת לשון הרע. נוכח זאת, כדי לבסס את האישום חייב התובע להוכיח, מעבר לספק סביר, כי מי שפרסם את לשון הרע התכוון לפגוע באמצעות הפרסום.
כב' המ"נ מ' חשין (בדעת מיעוט):
"לשלם מס של 2% או לחלק דיבידנד?"
חוק הרווחים הכלואים מאפשר לשלם קנס של 2% על הרווחים הכלואים או מס על דיבידנדים של 5% מהרווחים הכלואים - מה עדיף, והאם יש בכלל העדפה?
השאלה שעסקים וראי החשבון שלהם מתעסקים בה כעת היא האם לשלם מס-קנס של 2% על הרווחים העודפים או לחלק דיבידנד מתוך הרווחים העודפים? תזכורת מהירה: חוק הרווחים הכלואים מגדיר רווחים מהעבר תחת חישובים והגדרות כרווחים שמחוייבים בחלוקה כדיבידנד באופן מדורג - 5% השנה, 6% בשנה הבאה. אם לא מחלקים משלמים קנס-מס של 2% על יתרת הרווחים האלו.
המטרה של האוצר ורשות המסים היתה להגדיל את הקופה ולצד מהלכים נוספים הם הצליחו - ""אני ברווחיות של כמעט 30%, בגלל שאני מרוויח ויעיל, אני צריך לשלם יותר מס?". השאלה מה צריך לעשות בעל עסק שנכנס להגדרה הזו שהיא אגב כוללנית מאוד ועל פי ההערכות יש מעל 300 אלף גופים כאלו. בפועל, כל בעל שליטה שהעסק שלו לא ציבורי (חברות ציבוריות), לא עולה על מחזור של 30 מיליון שקל ומרוויח מעל 25% הוא בפנים.
יש הגדרות מדויקות לרווחיות, אבל ככלל אלו ההגדרות ואם תחשבו על זה - כמעט כל עסקי מתן השירותים והייעוץ בפנים, סיכוי טוב שגם עסקים קטנים, חנויות, רשתות, אפילו מאפיות, מסעדות וכו' בפנים. המונים בפנים והם מקבלים את ההודעות מרואי החשבון שלהם בשנה האחרונה.
ברגע שהם בפנים שי שני סוגי מיסוי - הראשון על הרווחים של שנים קודמות והשני על השוטף. נתחיל בשני - אם אתם עומדים בהגדרות האלו, אז המיסוי השוטף שלכם יהיה לפי המס השולי, יעלו בעצם את הרווחים מהעסק אליכם, יורידו את "המחיצה" שבינכם לבין העסק. המיסוי יהפוך להיות אישי, לא "ישותי".
- מחלבות גד: צמיחה בהכנסות, שחיקה ברווחיות - ודיבידנד ראשון כחברה ציבורית
- אחרי 12 שנה, סלקום תחלק 200 מיליון שקל דיבידנד
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
חוץ מזה, ממסים כאמור את העודפים. מגדירים מה הם הרווחים העודפים, אלו לא הרווחים החשבונאיים, ואת הסכום הזה רוצים שתחלקו כדיבידנד כדי שקופת המדינה תתמלא במס. יש שתי אפשרויות - תחלקו 5% שיעלו ל-6% מסכום הרווחים העודפים או תשלמו קנס של 2% על העודפים. מה עדיף, שואלים בעלי החברות: "לשלם מס של 2% או לחלק דיבידנד?"
חשד להפרות וזיהום אוויר: בז"ן הוזמנה לשימוע במשרד להגנת הסביבה
עידית סילמן: "הממצאים מצביעים על מספר רב של הפרות ובכללן כאלה הגורמות לזיהום אוויר חזק או בלתי סביר וכן הפרות של תנאי היתר הרעלים, מתוך סיכון בריאות הציבור והסביבה" קבוצת בזן: "קבוצת בזן פועלת ותמשיך לפעול בשקיפות מלאה אל מול גורמי המקצוע בתחום הגנת
הסביבה"
בזן מחוז חיפה של המשרד להגנת הסביבה שלח התראה וזימון לשימוע לבז"ן בזן 0.87% , לכרמל אולפינים ולגדיב, בעקבות שורה של הפרות לכאורה של תנאי היתרי הפליטה והרעלים ושל הוראות חוק אוויר נקי וחוק החומרים המסוכנים. המסמכים שנמסרו לחברות מתארים ליקויים חוזרים בפליטות מזהמות, בתשתיות ובניהול חומרים מסוכנים.
השרה להגנת הסביבה, עידית סילמן, אמרה כי "הממצאים מצביעים על מספר רב של הפרות ובכללן כאלה הגורמות לזיהום אוויר חזק או בלתי סביר וכן הפרות של תנאי היתר הרעלים, מתוך סיכון בריאות הציבור והסביבה. המשרד להגנת הסביבה לא יאפשר למפעלים לסכן את בריאות הציבור והסביבה ויפעל בכל הכלים העומדים לרשותו כדי להבטיח עמידה מלאה בחוק".
על פי נתוני המשרד, בתחנות הניטור ובדיגומים על גדר המתחם נרשמה מגמת עלייה עקבית בריכוזי בנזן, חומר המוגדר כמסרטן, החל מ-2020 ועד 2024. לפי המשרד, העלייה נובעת מפליטות המתחם המשותף של בז"ן וגדיב, וחשפה את הציבור לרמות מזהם הגבוהות מאלה שנקבעו בערכי הסביבה. בנוסף לכך נמצאו חריגות רבות מערכי הפליטה המותרים לבז"ן ולכאו"ל לגבי מזהמים שונים, בהם תחמוצות גופרית, תחמוצות חנקן וחלקיקים. בחלק מהמקרים דווח על פליטות עשן שחור שהוגדרו כזיהום אוויר חזק או בלתי סביר, בניגוד לתנאי היתר הפליטה.
בממצאים הנוגעים לגדיב התגלו שתי הפרות מהותיות של תנאי היתר הרעלים: הפעלה של קווי דלק חוץ-מפעליים המוליכים חומרים מסוכנים ללא מערכת הגנה קתודית במקטע מסוים, מצב שמגביר את הסיכון לקורוזיה ולדליפות; וכן הפעלה מחדש של מכלי אחסון מסוכנים אחרי אירועים חריגים ללא אישור מחודש של בודק מוסמך, בניגוד לדרישות ההיתר.
- בזן: עליה במרווחי הזיקוק, התקבולים על הפגיעה במתקנים תרמו למעבר לרווח
- בזן הפסידה 37 מיליון ד' ברבעון - מרווח הזיקוק הסתכם על 10.5 דולר לחבית
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
בשל הליקויים, המשרד להגנת הסביבה שוקל צעדי אכיפה ובהם צו מינהלי לפי חוק אוויר נקי לצמצום ומניעת זיהום, וכן הטלת עיצומים כספיים. לפני קבלת החלטה סופית זומנו החברות לשימוע.
