עובדות וטענות: סעיף 6 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 מציין כי אחריות פלילית בגין לשון הרע קיימת רק אם הפרסום נעשה "בכוונה לפגוע". בתחילת שנות השמונים החליט בית המשפט העליון בפסק הדין בעניין בורכוב כי "כלל הצפיות", אינו חל בעבירת לשון הרע. קרי, על מנת להרשיע בעבירת לשון הרע קיים צורך להוכיח כוונה של ממש לפגוע, ולא די בצפייה בהסתברות גבוהה. בשנת 1994, במסגרת תיקון 39 לחוק העונשין, תוקן סעיף 20 (ב) לחוק וכיום הוא קובע: "לעניין כוונה, ראייה מראש את התרחשות התוצאות, כאפשרות קרובה לוודאי, כמוה כמטרה לגרמן". כלומר, תיקון 39 עיגן מפורשות את כלל הצפיות במשפט הישראלי בכל הנוגע לעבירות תוצאתיות (עבירות שהתוצאה מהווה חלק בלתי נפרד מהן) בעלות יסוד נפשי של כוונה. לטענת היועץ המשפטי לממשלה סעיף 20 (ב) שהוסף במסגרת תיקון 39, מחיל ישירות את כלל הצפיות גם על כל עבירות המטרה ההתנהגותיות (עבירות שלצורך גיבושן די בכך שהמבצע התנהג באופן מסוים גם אם לא השיג את התוצאה הצפויה). כמתחייב מכך יש להפוך את הלכת בורוכוב ולהורות שכלל הצפיות חל, ככלל, גם בעבירות מטרה התנהגותיות, ובפרט בעבירה לפי סעיף 6 לחוק איסור לשון הרע (המהווה עבירת התנהגותית).

דיון משפטי:

כב' הנ' א' ברק (בדעת רוב):

האם יש בתיקון חוק העונשין כדי לחייב את שינוייה של הלכת בורוכוב? התשובה היא שלילית. ה"כוונה" לה מורה סעיף 20(ב) היא, כאמור, "מטרה לגרום לאותן תוצאות", שהן מן היסודות העובדתיים של העבירה (סעיף 20(א)). תיקון 39 עיגן, אפוא, מפורשות את כלל הצפיות במשפטנו בכל הנוגע לעבירות תוצאתיות בעלות יסוד נפשי של כוונה. הוא לא עשה כן ביחס לעבירות התנהגותיות בעלות יסוד נפשי של מטרה (או מניע). אף בסעיף 90א(2), שנועד להתאים את החלק הכללי החדש של חוק העונשין למושגיות שקדמה לו בעבירות מטרה התנהגותיות, נמנע המחוקק מלהורות כי כלל הצפיות יחול עליהן בתחולה כללית. בחירת המחוקק לייחד את התחולה הכללית של כלל הצפיות רק לעבירות כוונה תוצאתיות עשויה לבטא עמדה עקרונית, כי ראוי להחמיר בהיקף האחריות הפלילית, כאשר לכוונה להשיג תוצאה שלילית מצטרף מימושה של אותה תוצאה. על כל פנים, אין לקבל את מסקנת היועץ המשפטי לממשלה, כאילו מקביעת סעיף 20(ב) מתבקשת החלה ישירה של כלל הצפיות על כל עבירות המטרה ההתנהגותיות שכן העמדה הקוראת לתוך סעיף 20(ב) יותר ממה שיש בו, אינה מתיישבת עם עקרון החוקיות. עם זאת, אין חולק, כי ניתן וראוי לשוב ולבחון מעת לעת הלכות היוצאות מלפני בית המשפט העליון, נוכח שינוי העיתים והתחדשות הנסיבות. לאור זאת, עדיין עשויה לעמוד הטענה, כי בחלוף כעשרים שנה ממתן פסק הדין בפרשת בורוכוב, ראוי לקבוע איזון חדש בהחלת כלל הצפיות על העבירה של לשון הרע. לעניין זה, טוען היועץ המשפטי לממשלה, כי האיום על שלום הציבור בהווה כתוצאה מפרסומים פוגעניים גדול משמעותית מזה ששרר בעבר. רבים מן המפרסמים, הגם שאינם מתכוונים לפגוע ממש, צופים את ההשלכות האפשריות מפרסומיהם, אך בבקשם להשיג תהילה, ממון או הישג ציבורי או פוליטי אחר, מתעלמים מהסיכון שבמעשיהם ונהנים מפטור מאחריות פלילית. זמינותה של הגישה לקהלים גדולים דרך אמצעי התקשורת המגוונים מעצימה אף היא את החשש הזה. מערכת אכיפת החוק, כך נטען, זקוקה לאמצעים ממשיים כדי להתמודד עם הביטויים האלימים והתוקפניים הנהוגים במקומותינו. אחד מן האמצעים הללו הוא האפשרות להטיל אחריות פלילית על מי שפרסם לשון הרע בצפותו שיהיה בכך כדי לפגוע, גם אם אין רצון להשיג תוצאה זו. יש ממש בטענות אלה. השיח הציבורי בישראל מתלהט פעם אחר פעם, על עניינים כאלה ואחרים. הוא נושא לא אחת אופי פוגעני ומשפיל. עמו גואה האלימות המילולית והגופנית. אלא שאין זו התמונה כולה. מאז ניתן פסק הדין בפרשת בורוכוב נתקבל חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. עמו גברה ההגנה החוקתית הן על הזכות לחופש ביטוי והן על הזכות לשם טוב, המבטאות שתיהן היבטים של כבוד האדם. בד בבד עלתה גם החירות האישית למעמד של זכות חוקתית מעוגנת. לצד אלה נחקק, כפי שהוזכר, סעיף 34כא לחוק העונשין, המורה כי בין שני פירושים סבירים לנורמה בפלילים ראוי לבכר את זה אשר מצמצם את האחריות. הנה כי כן, העתים אמנם השתנו. אך עמן השתנה גם המערך הנורמטיבי המסדיר את הטיפול הפלילי בביטויים פוגעניים. במצב זה, לא נכון יהיה לסטות מן ההלכה הקיימת לפיה, כלל הצפיות אינו חל בעבירת לשון הרע. עוסקים אנו בהגבלה באמצעים פליליים של חופש הביטוי המהווה הגבלה חריפה וקיצונית שיש לתחמה לגבולות המדויקים של התכלית שלשמה היא נוצרה. אכן פרסום לשון הרע בהעדר כוונה לפגוע עשוי להיות פסול ומגונה, אך אין בכך כדי להכניסו לתחומה של העבירה הפלילית לפי סעיף 6 לחוק. "המקום הגיאומטרי" הראוי לטפל בו הוא במסגרת האזרחית של תביעת נזיקין בלשון הרע ובהטלת פיצויים ראויים, שישקפו את מלוא הנזק (הרכושי והלא רכושי) שנגרם לאדם אשר שמו הטוב נפגע.

סוף דבר: המסקנה היא על כן, שגם כיום אין להחיל את כלל הצפיות על עבירת לשון הרע. נוכח זאת, כדי לבסס את האישום חייב התובע להוכיח, מעבר לספק סביר, כי מי שפרסם את לשון הרע התכוון לפגוע באמצעות הפרסום.

כב' המ"נ מ' חשין (בדעת מיעוט):