עובדות וטענות:

התובעת הינה חברה מובילה בתחום ייבוא ושיווק של מוצרים מתכלים למחשבים ולמדפסות, אשר הוקמה בשנת 1987. הנתבעת 1, הינה חברה שהוקמה, במהלך שנת 2002, והעוסקת אף היא בייבוא ושיווק מוצרים מתכלים למחשבים ולמדפסות. הנתבע 2 הועסק כמנהל מכירות בתובעת החל מחודש ספטמבר 1998 ועד שהתפטר בחודש אוגוסט 2002 ועבר לעבוד בנתבעת (להלן: לוין). הנתבע 3 הועסק כסוכן מכירות בתובעת, בה החל לעבוד, באמצעות הנתבעת 4 שהינה חברה בבעלותו, בחודש ספטמבר 2000, עד אשר הודיע בחודש אוקטובר 2002 על הפסקת ההתקשרות עם התובעת, ועבר לעבוד עם הנתבעת (להלן: סרור).

התביעה דנן, עניינה גזל נטען של סוד מסחרי של התובעת על ידי הנתבעים והפרת חובותיהם החוזיות כלפיה. נטען, כי במשך 15 שנות פעילותה צברה התובעת מוניטין רב והיא מעניקה שירותים ללקוחות רבים, במגזר הציבורי והפרטי, בענף שבו רף הכניסה גבוה ומורכב, ורק חברות בודדות שורדות בשוק זה, שבו ישנם אלפי מוצרים, וקיימת חשיבות להרכיב סל מוצרים ללקוחות. התובעת טענה, כי נאלצה לעבור במשך שנים מסלול של ניסוי ותהייה עד שהרכיבה רשימה של ספקים מן הארץ והעולם, המתאימים לדרישות לקוחותיה, כאשר רשימה זו של ספקים ותנאי המסחר עם כל אחד מהם הינם סודות מסחריים בלבדיים שלה והם נשמרים בסודיות רבה.

לוין הגיע לתובעת ללא כל היכרות או ידע בתחום וברבות השנים התקדם למעמד של איש מכירות בכיר, המנהל את תיק הלקוחות העיקרי של התובעת. גם סרור, אשר הגיע לתובעת מתחום הטקסטיל והאופנה, לא הכיר את התחום ורכש עם השנים ניסיון רב בעבודתו בה. נטען, כי לחברה המתחרה ולמייסדה אין כל ידע והיכרות קודמת בתחום העיסוק של התובעת, והיא הוקמה אך ורק בהתבסס על מעבר הנתבעים 4-2 לעבוד בשירותיה, מתוך מטרה ברורה לגזול מהתובעת את המידע הסודי, תוך שימוש במידע זה שלא כדין, ומתוך הסתמכות על קשריה עם הנתבעים.

הסודות המסחריים של התובעת כוללים, בין היתר, את רשימת הספקים, כתובותיהם, הציוד והמוצרים שנרכש מכל ספק, התנאים המסחריים להתקשרות עם כל ספק. הידע הצבור הנוגע להיכרות מעמיקה עם לקוחותיה, סוגי המוצרים המועדפים עליהם. וכן ידע רב באשר לגורמי השפעה והכוח במערך השיווק וההפצה וניהול נכון של עובדים.

נטען, כי כתוצאה ממעשי הנתבעים נגרמו לתובעת נזקים כבדים של אובדן מכירות וירידה במכירות, וכן פגיעה במוניטין, והתובעת זכאית לפיצוי על כל נזקיה על פי דיני החוזים, דיני הנזיקין ודיני עשיית עושר ולא במשפט, כאשר היקף הנזקים אינו ידוע בשלב זה ומוערך בכ-2.5 מיליון ש"ח לצורכי אגרה וכן תובעת התובעת פיצוי בסך 100,000 ש"ח ללא הוכחת נזק מכוח סעיף 13 לחוק עוולות מסחריות.

דיון משפטי:

כב' הש' ד' אפרתי:

שאלת פרשנותם הראויה של המונחים "סוד" ו-"סוד מקצועי", נידונה בהלכת צ'ק פוינט, בה הובהר כי 'סוד מסחרי' איננו בבחינת מילת קסם שמעביד רשאי לנופף בה כנגד כל עובד אשר הפך למתחרה, וכי על מעביד הטוען לקיומו של סוד מסחרי להוכיח באופן ממשי את קיומו של הסוד ולהמחישו. עוד נקבע שם, כי במסגרת הוכחת הסוד המסחרי על המעביד להוכיח לא רק את ממשות הסוד המסחרי, אלא גם את היקפו ואת משך הזמן שעליו להיוותר בגדר "סוד", וכי הוא נוקט באמצעים סבירים במטרה להבטיח את שמירתו של הסוד.

רשימת הספקים כסוד מסחרי: בפסיקת בית הדין לעבודה נקבע, לא אחת, כי ניתן לראות ברשימה סודית של ספקים, כמו גם בהסכמים הקיימים בין חברה לספקים, כמסמכים ורשימות המהווים סוד מסחרי. הפסיקה הכירה ברשימת לקוחות וספקים כאינטרסים לגיטימיים של המעביד הראויים להגנה ובלבד שהמדובר בלקוחות וספקים של "ממש".

ממכלול הראיות שוכנע בית המשפט, כי הידע הסודי שרכשו הנתבעים אודות זהות הספקים הזרים של התובעת, הניב עבורם את הסחורה שביקשו לרכוש. וכי תנובה זו הייתה פרי השקעת זמן ומשאבים שהשקיעה התובעת ביצירה ובפיתוח הקשר עם הספקים הזרים המשווקים לה מוצרים שקיים קושי ברור לרכוש אותם בתנאי השוק החופשי, ללא ידע והיכרות מוקדמים. ללא הידע הרלוונטי המוקדם, הנוגע למהימנותם ואמינותם של הספקים הותיקים של התובעת בחו"ל, היו הנתבעים נדרשים ליטול על עצמם סיכון כלכלי רב, בשים לב לתנאי התשלום מראש, הנוהגים בענף ולקושי לחדור לענף ספציפי זה, בו נדרשות החברות המייבאות מוצרים מתכלים בייבוא מקביל, לעבוד לעיתים באמצעות חברות קש, על מנת לעקוף את איסורי יצרניות המוצרים המתכלים. לפיכך, זהותם של הספקים הזרים של התובעת הינה בגדר מידע סודי של התובעת, אשר הנתבעים נטלו ממנה ועשו בו שימוש מסחרי ללא הסכמתה, עת פנו לספקים הזרים למטרות התקשרות עמם.

רשימת הלקוחות כסוד מסחרי: בדומה להלכות הפסוקות שנקבעו לעניין רשימת ספקים, הכירה הפסיקה כי בנסיבות מסוימות בהן הוכח מאמץ מיוחד להשגת רשימת הלקוחות, ניתן יהיה להגדיר רשימת לקוחות כסוד מסחרי וזאת, בהתקיים מספר תנאים מצטברים: נדרש מן המעביד להוכיח שדרוש מאמץ מיוחד להשיגה, וכי יש ערך מוסף כלשהו בקבלת הרשימה "מן המוכן". כמו כן, רשימת לקוחות תזכה להגנה רק אם הינה סודית; ראוי להתחשב בהיקף התחרות בין המעסיק הקודם למעסיק החדש. דהיינו, האם הם מתחרים על אותו פלח שוק ועל אותו מוצר, או שמא פועלים באותו ענף בלבד; בנוסף, חשיבותה של רשימת לקוחות אינה נובעת מזהות הלקוח אלא מתנאי העסקאות עמו, מהמוצרים שהוא רוכש ומהטיפול שלו הוא זוכה. כך, במקרים רבים ההיבט החשוב לגבי רשימת לקוחות הוא המחירים המיוחדים ותנאי התשלום שניתנים ללקוחות.

נקבע כי התובעת לא עמדה בתנאי המקדמי הדרוש לשם הוכחת קיומו של "סוד" – נקיטת אמצעים כלשהם לשמירת החיסיון על רשימת הלקוחות. התובעת אף לא הציגה כל ראייה לכך שרשימת לקוחותיה הינה בבחינת מידע עסקי שאינו ניתן לגילוי בנקל, אשר סודיותו מקנה לה יתרון עסקי כלשהו או כי התובעת נקטה אמצעים סבירים לשמור על סודיותו. יתרה מכך, אף בתצהירה של מנכ"לית התובעת נאמר, כי מהותו של הסוד המסחרי בתובעת איננו טמון כלל בזהותם של לקוחותיה, אלא בהרכב סל המוצרים שמציעה התובעת לכל לקוח ולקוח ובשיטת התמחור שקובעת התובעת לכל לקוח, באמצעותם מפיקה התובעת את הרווח הכלכלי בעסקת השיווק. נראה, אם כן, כי שיווק חלק מהמוצרים במחיר גבוה יחסית לעלות רכישתם, לצד המוצרים המתכלים, הזולים באופן יחסי ממחירם בשוק המקומי, הוא ה"סוד" המעניק לתובעת את היתרון.

יכולתה של התובעת לשווק את המוצרים המתכלים במחירים זולים יותר ממחירי השוק, הינה פועל יוצא של התקשרותה עם הספקים הזרים המשווקים לה את המוצרים המתכלים, תוך הפרת תנאי הזיכיון שקיבלו מיצרני המוצרים המתכלים, ומכירתם ללקוחות בישראל במחירים זולים שאינם מגלמים את התשלומים בהם נושאים הנציגים המורשים של יצרניות המוצרים המתכלים. שיטות השיווק בהן נוקטת התובעת, שבהן נקטו גם הנתבעים 3-2 בעת ששיווקו את מוצרי התובעת ללקוחות במסגרת עבודתם וכחלק מן הידע והניסיון שרכשו בניסיונם כאנשי שיווק, אינן יכולות להיחשב כסוד מסחרי. לעניין זה כבר נקבע, כי הידע והניסיון שרכש עובד בעבודתו הופכים לחלק מכישוריו והוא רשאי לעשות בהם שימוש כרצונו. כאשר עובד עובר לעבוד במקום עבודה חדש הוא אינו חייב "למחוק" מזיכרונו את כל הידע והניסיון שצבר בעבודתו הקודמת; זאת, כל עוד העובד לא עושה שימוש ב"סוד מסחרי" השייך למעסיקו הקודם.

אף המחוקק הכיר בכך שעובד עשוי להיחשף במהלך עבודתו במקום עבודה מסוים, לשיטות עבודה וניהול הנהוגות במקום העבודה, בין שהוא המתווה והיוצר אותם ובין שהוא נוהג על פיהן, ואשר הופכות לחלק מכישוריו. בהתאם לכך סייג המחוקק במפורש את תחולת עוולת גזל הסוד המסחרי על מידע כאמור בסעיף 7 לחוק עוולות מסחריות. לפיכך, רשימת הלקוחות של התובעת, כמו גם שיטות השיווק שלה, אינן בגדר סוד מסחרי.

הנזקים הכספיים שנגרמו לתובעת: התובעת סירבה לחשוף נתונים אודות נזקיה הכספיים. הסבר אפשרי לכך ניתן היה למצוא בעדותו של עובד התובעת, אשר הודה כי ה'הסכמים' בין התובעת לבין ספקיה בחו"ל אינם מועלים על הכתב, בשל חששם של הספקים הזרים מאיבוד הזיכיון. נפסק, כי בכך יש לראות בתובעת כמי שזנחה לחלוטין תביעתה הכספית ולפיכך נדחית תביעתה הכספית.

התביעה לפיצוי בלא הוכחת נזק: משהוכיחה התובעת כי הנתבעים 1-3 גזלו את הסוד המסחרי של רשימת הספקים הזרים, הרי שקמה לה עילה לפי סעיף 13 לחוק עוולות מסחריות לפיצוי בלא הוכחת נזק. לאחר שקילה, מחד גיסא, בדבר זכותם של הנתבעים לחופש העיסוק ומאידך גיסא, את זכותה של התובעת להגנה על סודותיה המסחריים, ובשים לב לכך שלא הוכח נזק כספי, הוחלט להעמיד את סכום הפיצוי בגין ביצוע עוולה זו על סך של 20,000 ש"ח לכל אחד מהנתבעים 1-3.

הפרת חובת תום הלב: בית הדין הארצי אימץ את דוקטרינת תום הלב בדיני העבודה, והחיל אותה באופן מוגבר, בעת שקבע כי במערכת יחסי עובד ומעביד, קיימת חובה לקיים את חוזה העבודה בדרך מקובלת ובתום לב, מעבר לתום הלב הנהוג והמקובל בחוזים מסחריים אחרים. בהתאם לכך, מיושמת בבית הדין ההלכה שנקבעה בבית המשפט העליון, בדבר חובתו של עובד להימנע מלחשוף נתונים אליהם נחשף במסגרת עבודתו, אפילו אין הם בגדר סודות מסחריים.

בהקשר זה, קובע בית המשפט כי הנתבעים תכננו את עזיבתם ואת הקמת הנתבעת מאחורי גבה של התובעת, וכי בפעולות אלה, הפרו הנתבעים 3-2 את חובות תום הלב והאמון המוטלות עליהם, וזאת ללא קשר לחתימתם על הסכמי סודיות כאלו ואחרים. לענין זה כבר נפסק, כי עקרון תום הלב ישמש עקרון מנחה בקביעת נורמות וקנה מידה להתנהגות מוסרית, ערכית ואנושית בין עובד למעביד, שאינן תלויות רק בקיומה של חתימה על התחייבות לשמירה על סודיות. בנסיבות אלה, יש מקום לחייב את הנתבעים 3-2 בתשלום פיצוי בגין הפרת חובת תום הלב כלפי התובעת. בהלקח כל השיקולים בחשבון, ובכלל זה מידת הפסול שדבקה במעשיהם של הנתבעים וגובה שכרם בתובעת ובחברה המתחרה, ובשים לב לפסיקות בית הדין לעבודה בעניין זה, חוייב כל אחד מהנתבעים 3-2 בתשלום בסך של 20,000 ש"ח.