בית הדין למשפחה הכריח את הגרוש להשאיר את הגרושה בביתו; בית הדין המחוזי הציל את המצב

אישה קיבלה מבן זוגה זכות לגור בדירה שבבעלותו עד יום מותה. אלא שבני הזוג התגרשו. האם הזכות הזו עדיין בתוקף? בבית משפט לענייני משפחה נקבע כי הזכות של האישה להתגורר בדירה נמשכת גם לאחר הגירושים. הנימוק של השופטת מירה דהן, היה הסתמכות על "לשון ההסכם". לטענת השופטת, אם הכוונה היתה רק לתקופה בה הם נשואים אזי היה הבעל צריך להדגיש זאת במפורש - כלומר לכתוב סעיף בהסכם שמסייג את המגורים של האישה בנכס אם לא תהיה אשתו.

ההסכם המקורי הוא בעצם פנייה כדי לרשם הערת אזהרה לטובת האישה כדי שתוכל להתגורר בנכס. הזוג, הכיר והתחתן בחו"ל ועבר להתגורר יחד בישראל בדירת הבעל. לאחר כשנתיים, הם רשמו הערת אזהרה בלשכת רישום מקרקעין  שם נכתב  - "מטרת הבקשה היא לאפשר לאשתי לגור ולשהות בדירה עד יום מותה!". השניים התגרשו והגרוש ביקש את ביטול הערת האזהרה.

השופטת דהן, כאמור התנגדה לכך ואף ציינה כי אם האישה תעזוב את הדירה על האיש לשלם לה תשלום חודשי של 4,000 שקל לחודש במשך כל חייה. 

המקרה הגיע לבית המשפט המחוזי, שם התהפכה ההחלטה.  השופט נפתלי שילה יחד עם השופטות עינת רביד וסיגל רסלר-זכאי קבעו כי זכות המגורים של האישה התבטלה עם הגירושים. השופטים הדגישו שההסכם היה במסגרת הסטטוס של האישה כאישתו של האיש ולראייה המילה אשתי מוזכרת שש פעמים בהערת האזהרה.  "אין ספק שהאיש לא העלה על דעתו שזכות המגורים שהוא העניק לאישה בדירתו לכל ימי חייה ללא תמורה, תמשיך להתקיים גם לאחר שהצדדים ייפרדו. לא יעלה על הדעת שהוא הסכים להותיר את גרושתו בדירתו שלו למשך כל חייה כששניהם מתגוררים יחדיו תחת קורת גג אחת. אף אדם סביר לא היה מסכים להעניק זכות כזו לגרושתו", ולכן קבעו השופטים כי מרגע שהיא אינה אשתו פקעה זכותה והיא לא יכולה להתגורר עוד בדירה.