בוקר אחד בראשית פברואר 2017 הובאה אשה ירושלמית כבת 97 אל משרדו של עורך דין מוכר בעיר. השנים הארוכות והקשות שעברה - עלייה מעיראק בשנות החמישים, התאלמנות מוקדמת, גידול שתי בנות בעוני ובמאמץ מתמיד - כבר הותירו בה את חותמן. היא לא ידעה קרוא וכתוב, ראייתה לקתה עד שהוגדרה עיוורת, שמיעתה היתה ירודה והיא תלויה בעזרת הליכון כדי להתנייד. באותם ימים כבר כמעט שלא יצאה מביתה. הפגישה שנערכה באותו משרד תוליך אותה אל מסמך אחד - צוואה, שלימים תיהפך למוקד מאבק משפחתי ומשפטי עיקש, שבסופו הכרעה תקדימית.

הנכד, שהיה גם הנהג הקבוע שלה ומי שליווה אותה לכל מקום, ביקש לקיים את הצוואה. בתה של המנוחה, שהיא דודתו, התנגדה לקיומה. מאחורי ההתנגדות לא עמד רק כאב משפחתי, אלא שורה של טענות כבדות משקל: פגמים צורניים בצוואה, שאלות בדבר כושרה של האם לחתום עליה, מעורבות עמוקה של הנהנה בהכנתה, ותמונה רפואית ותפקודית שהציבה סימני שאלה קשים סביב יכולת גמירת הדעת של המנוחה.

בית המשפט לענייני משפחה בירושלים, מפי השופטת אורית בן דור ליבל, בחן במשך חודשים ארוכים את העדויות, המסמכים, חוות הדעת והקשרים המשפחתיים, ובסופו קבע בפסק דין מקיף כי הצוואה פסולה. בסיכומו של דבר הסבתא, שהיתה בת 97 בעת עריכתה לפי הרישום, לא הוכח שידעה מהו המסמך שעליו חתמה, לא נאמרה בפניה הצהרה כנדרש, העדים לא אישרו את שנדרש מהם, והנהנה - הנכד - היה בעל מעורבות עמוקה מדי בכל שלבי הכנת המסמך. הצוואה, כך נקבע, אינה יכולה לשקף את רצונה החופשי.

הפגמים בצוואה לא היו שוליים

הסיפור מתחיל בקביעה בסיסית שמנחה את דיני הירושה: כיבוד רצון המת. אלא שכפי שמזכירה השופטת בתחילת פסק הדין, הכלל הזה אינו מוחלט. לעתים אותות המציאות מצביעים על כך שהמסמך המוצג כמבטא את רצון המצווה אינו אלא צל של רצון, או תוצר של פגמים חמורים. "צוואה שיש בה פגם מבחינת הצורה אינה נהנית עוד מהחזקה שהיא משקפת את רצונו החופשי", ציינה השופטת. במקרה הזה הפגמים לא היו שוליים כלל - הם עמדו בלב ההכרעה.

• הבת התערבה בעריכת הצוואה - מה קבע ביהמ"ש?
• ביקש לפסול את צוואה שלטענתו נוגדת מסורת תימנית
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

בפסק הדין נכתב כי הצוואה לא כללה את אישור העדים לכך שהמצווה הצהירה בפניהם שזו צוואתה - פגם שהפסיקה רואה בו פגם צורני מובהק, שמעביר את נטל ההוכחה לכתפי מבקש הקיום. "על התובע מוטל הנטל להוכיח את היסוד העובדתי", קבעה השופטת בהחלטתה, "שהמנוחה הצהירה בפני העדים שזו צוואתה קודם לחתימה עליה". אלא שהתובע לא הצליח לשכנע בכך. לא העדים, לא המסמכים, ולא התצהירים תמכו בטענה שהמנוחה כלל אמרה את המלים האלה.

ואולם מעבר לפגם זה, השופטת עמדה על פגם מהותי נוסף: המנוחה לא ידעה לקרוא או לכתוב ולא היתה מסוגלת לקרוא את הצוואה בעצמה. על גוף הצוואה לא נכתב שהיא הוקראה לה, והעדויות לגבי הקריאה היו מעורפלות, סותרות ולעתים אף בלתי סבירות. באחד המקומות צוין בפסק הדין כי, "אין בהצהרת המנוחה… כדי לבסס במידה מספקת את זיהוי הצוואה ואישור תוכנה משום שלא יתכן חולק שלא היתה מסוגלת לקרוא בעצמה את הצוואה".

השופטת המשיכה וקבעה בהכרעת הדין כי, "בנסיבות ענייננו כאשר מדובר באשה מבוגרת מאוד… הסובלת מלקות ראיה ושמיעה והיא אינה מסוגלת לקרוא מתבקש ביתר שאת שהמנוחה תאשר באופן פוזיטיבי שהיא עושה צוואה". הדבר לא קרה, ולכן הנטל על הנכד היה כבד במיוחד. בפסק הדין הודגש כי, "על בית המשפט להשתכנע ללא כל ספק שהצוואה משקפת את רצונה החופשי והאמיתי של המנוחה". רמת שכנוע גבוהה בהרבה מן המקובל במשפט האזרחי.

• סייעה להתאבדות - זה העונש שהטיל עליה בית המשפט
• פתק אחד הפך נכס של 15 מיליון שקל למוקד מחלוקת עזה
• תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
• הירושה נהפכה למכרז מחייב: 3 אחים ייאלצו למכור בית

תוצאה נמוכה באבחון קוגניטיבי

אלא שהנטל הכבד הזה פגש מציאות מורכבת, שנפרמה והלכה במהלך שמיעת העדויות. בחודשים שקדמו לעריכת הצוואה נחלש תפקודה של המנוחה באופן משמעותי. היא כבר לא יצאה לבדה מביתה, נזקקה לעזרת הליכון, היתה תלויה בסיוע יומיומי. ראייתה ושמיעתה הידרדרו, ובמסמכים רפואיים שונים צוין כי היא סובלת מ"ירידה בתובנה ובזיכרון". באבחון קוגניטיבי שנערך ארבעה חודשים בלבד אחרי מועד עריכת הצוואה קיבלה ציון 3 מתוך 30 - תוצאה נמוכה במיוחד.

המומחה שמונה מטעם בית המשפט סבר שהמנוחה היתה כשירה לערוך צוואה, אך השופטת קבעה שחוות דעתו אינה יכולה לגבור על מכלול האינדיקציות שהוצגו. היא אף ציינה בהכרעתה כי, "בחוות הדעת לא נתן המומחה משקל לשתי האינדיקציות הישירות היחידות למצבה הקוגניטיבי…". כלומר התמונה הכוללת הצביעה על כך שיכולת ההבנה של המנוחה היתה מוגבלת במועד החתימה.

גם נסיבות עריכת הצוואה היו רצופות תהיות. התובע היה זה שפנה לעורך הדין, הוא שקבע את הפגישה, הוא שכתב מסמך ובו תוכן הצוואה והרשימה המפורטת של פרטי הנכסים - מסמך שהמנוחה לא היתה מסוגלת לכתוב ולא לקרוא - והוא שהסיע אותה לפגישה. עורך הדין עצמו הודה שאינו זוכר אם המפגש היה בבית המנוחה או במשרדו, ומצד שני טען שזוכר היטב את עשרות השאלות שעלו. השופטת מצאה סתירות רבות בעדותו, ואלה העמיקו את הספק במידת ההקפדה של ההליך.

בפסק הדין נכתב כי, "מדוע הגיעה המנוחה ללא משקפיים והליכון כאשר ידוע לכל שבאותה עת היא נזקקה להם בכל תנועה ויציאה מביתה?… כיצד בעת הקראת הצוואה שני עורכי הדין לא הבחינו בטעות המהותית של זיהוי שגוי של עורך הצוואה כנוטריון?". השגיאה הזו בצוואה עצמה, שמתייחסת לצוואה בפני רשות במקום צוואה בעדים, הוגדרה בפסק הדין כשגיאה מהותית המעלה ספק לגבי עצם הקריאה. השופטת ציינה במפורש בהחלטתה כי, "מסופקתני אם אכן הוקראה הצוואה למנוחה… גם אם נניח שהצוואה הוקראה… לא ניתן להשתכנע שהקראה אחת, רגילה, ובשקט, אפשרה למנוחה לשמוע, להפנים ולהבין".

המנוחה תלויה בנכד פיזית וכלכלית

לצד כל אלה, בחנה השופטת גם את מידת תלותה של המנוחה בנכד באותה תקופה. המנוחה היתה, כך נקבע, תלויה בו פיזית וכלכלית. "המנוחה היתה תלויה בתובע הן מהבחינה הפיסית והן מהבחינה הכלכלית", נכתב, "ולא עשתה כל פעולה… בטרם קיבלה את אישורו". התלות הזאת, ביחד עם העובדה שהתובע יזם את עריכת הצוואה, יצרה חשד להשפעה בלתי הוגנת ולמעורבות ממשית בתהליך. גם הטענה של התובע כי אמו ובנות אחרות היו מרוחקות מן המנוחה נדחתה. מן העדויות עלה כי שתי הבנות טיפלו באמן במסירות במשך שנים, גם לאחר הניתוחים שעברה. הנתבעת היתה שותפה לחשבונות הבנק של האם במשך עשרות שנים וניהלה אותם עבורה; ודו"חות העובדות הסוציאליות בבתי החולים הצביעו על כך ש"הבנות מלוות לאורך כל האשפוז".

כך התבררה תמונה שבה הצוואה שנחתמה - מסמך שהעביר את כל עזבונה של המנוחה לנכד אחד בלבד, תוך הדרת שתי בנותיה ושאר נכדיה - לא היתה יוזמה שלה אלא תולדה של הכוונה מבחוץ. בית המשפט הדגיש כי לא די בכך שהמנוחה היתה נוהגת לומר על נכדה דברים חמים. השאלה, כפי שנכתב, היא "האם עת חתמה על הצוואה אכן הבינה שזו צוואתה ואת תוכנה". על כך לא הצליח התובע לתת תשובה ברורה.

בסיום פסק הדין, הגיעה השופטת למסקנה שאינה משתמעת לשתי פנים: "לא עלה בידי התובע להרים את הנטל המשמעותי שמונח על כתפיו להוכיח שהמנוחה ידעה ש'זו צוואתה'… ושהצוואה משקפת את רצונה החופשי והאמיתי". לאור זאת, הצוואה נפסלה. התובע חויב לשלם לנתבעת הוצאות משפט בסכום כולל של 70 אלף שקל.

למה בכלל חשוב אם אדם יודע לקרוא או לכתוב כשעורכים צוואה?

כשאדם לא יודע לקרוא או לכתוב, קשה מאוד לוודא שהוא באמת מבין מה כתוב במסמך שנותנים לו לחתום עליו. בצוואה זה קריטי, כי היא קובעת מה ייעשה ברכוש שלו אחרי מותו. לכן בית המשפט דורש שאם המצווה לא יכול לקרוא, על מי שמכין את הצוואה לוודא שהוא מבין כל מלה, ושההקראה תיעשה בצורה שמתאימה לקשיים שלו. במקרה הזה, המנוחה היתה עיוורת, אנאלפביתית וחירשת כמעט לחלוטין, ולכן הצורך בבירור ובהקפדה היה גדול הרבה יותר.

למה היה כל כך משמעותי שהנכד יזם את הפגישה עם עורך הדין?

כשנהנה מהצוואה הוא גם זה שמביא את המצווה לעורך הדין, קובע את המועד ומחזיק את כל האינפורמציה, זה מייצר חשד למעורבות יתר. לא תמיד זו בעיה, אבל כשמדובר באדם מבוגר מאוד ותלוי, החשד גדל. בית המשפט צריך לוודא שהרצון הוא באמת שלו ולא של מישהו אחר סביבו. כאן השופטת ראתה שהנכד היה במרכז כל התהליך, וזה העלה הרבה סימני שאלה.

למה לא קיבלו את חוות דעת המומחה שאמר שהמנוחה היתה כשירה?

המומחה הסתמך בעיקר על מסמכים רפואיים שהצביעו על כך שהמנוחה צלולה. אבל בית המשפט הסביר שצלולה זה לא בהכרח אומר שהיא מבינה ויכולה לקבל החלטות משפטיות מורכבות. בנוסף, היו שני מסמכים משמעותיים שהמומחה לא נתן להם מספיק משקל: תיעוד רפואי לפני הצוואה שבו נכתב שיש ירידה בזיכרון ובהבנה, ומבחן קוגניטיבי ארבעה חודשים אחרי כתיבת הצוואה שבו המנוחה קיבלה ציון 3 מתוך 30. השילוב הזה לא התיישב עם המסקנה שהיא היתה כשירה במועד החתימה.

איך בית המשפט קובע אם היתה השפעה בלתי הוגנת?

לא צריך להוכיח שמישהו איים או הכריח. מספיק להראות דפוס שבו המצווה היה תלוי מאוד באדם מסוים, ושהאדם הזה יזם את הצוואה, שלט בנכסים, או היה איתו בסיטואציה באופן המשפיע על רצונו. במקרה הזה, המנוחה היתה תלויה בנכד בכל דבר - פיזית, כלכלית ותפקודית - ולכן קל יותר לחשוד שהצוואה לא משקפת רצון עצמאי לחלוטין.

למה השופטת כל כך התעכבה על השאלה אם הצוואה הוקראה למנוחה?

מכיוון שזו נקודת המפתח. אם היא לא יכולה לקרוא, הקראה היא הדרך היחידה להבין מה כתוב. אם ההקראה לא בוצעה, או בוצעה בחופזה, או שלא התאימה ליכולות שלה, אין ערובה שהיא הבינה על מה היא חותמת. ממצאי בית המשפט הצביעו על כך שההקראה, אם בכלל היתה, לא בוצעה בצורה שמבטיחה הבנה אמיתית.

מה המשמעות של טעות בצוואה שבה נכתב "נוטריון" במקום "עד"?

זה לא רק טעות כתיב. זה מראה שהצוואה נבנתה כנראה מתבנית מוכנה שלא התאימה למקרה הזה, ושאף אחד מהנוכחים לא שם לב - אפילו כשהקריאו אותה. כשזה קורה בצוואה של אדם מבוגר מאוד עם מוגבלויות, זה פוגע באמון בהליך כולו.

אם המנוחה באמת אמרה כל חייה שהיא רוצה להוריש לנכד, למה זה לא הספיק?

מפני שהשאלה אינה מה אמרה בעבר, אלא האם במועד החתימה היא הבינה על מה היא חותמת. שופטים קוראים לזה "גמירת דעת", כלומר רצון מגובש ומודע. יכול להיות שהיא אהבה מאוד את הנכד ורצתה לתת לו הכל, אבל צריך להוכיח שבמועד עריכת הצוואה היא ידעה בדיוק מה המשמעות המשפטית של המסמך. לפי בית המשפט, לא הוכח שהיתה לה היכולת הזו.

למה בית המשפט לא הסתפק בכך שעדי הצוואה אמרו שהיא "דיברה לעניין"?

מכיוון ש"דיברה לעניין" זה לא בדיקה של יכולת קוגניטיבית. אדם יכול להיות נחמד, לספר סיפורים, להיות צלול חלקית, אבל עדיין לא מבין מסמכים משפטיים. בנוסף, העדים לא בדקו בשום שלב האם היא יודעת קרוא וכתוב, האם היא מבינה מהו חשבון בנק, האם היא זוכרת מה יש בבעלותה והאם היא יודעת שהיא מדירה את בנותיה מצוואתה. אלה שאלות שחובה לבחון אצל מצווה.

למה בכלל יש דרישה פורמלית שהמצווה יאמר "זו צוואתי"?

זה נשמע משפט טכני, אבל הוא חיוני. זו הדרך לוודא שהמצווה מזהה את המסמך כצוואה ושהוא מבין שזה מסמך משפטי מחייב. אצל אנשים מבוגרים או עם מגבלות, הדרישה הזו חשובה עוד יותר, כדי שלא יהיה מצב שהם חושבים שהם חותמים על "עוד נייר".

מה קורה עכשיו עם העיזבון?

משום שהצוואה נפסלה, הירושה עוברת לפי חוק הירושה, כלומר לפי החלוקה בין היורשים הטבעיים - במקרה הזה שתי הבנות (אמו של התובע ואחותה). הצוואה אינה בת תוקף, ולכן אין העברת נכסים לנכד.

במקרה אחר, לאחר מות האם הוגשה בקשה רגילה למתן צו ירושה, ובה הצהירה הבת, התובעת, כי לא קיימת צוואה. על בסיס זה ניתן צו ירושה שחילק את העיזבון של האם שווה בשווה בין ארבעת ילדיה. רק כעבור זמן רב, במסגרת הליך משפטי אחר בין הצדדים, התגלה לפתע מסמך נוסף: צוואה מ-2012, שעל פיה הורישה האם את כל רכושה לבת אחת בלבד, שהיא התובעת. הגילוי הזה חולל תפנית, ובית המשפט נדרש לבחון האם מדובר במסמך תקף או בצוואה שהושפעה מגורמים חיצוניים, ואף נוסחה ונערכה בנסיבות שאינן מאפשרות להעניק לה תוקף משפטי. הדיון שנפרש בפני בית המשפט היה רחב ומורכב, וכלל עשרות מסמכים, עדויות מומחים רפואיים ושני עורכי הדין שהיו חתומים כעדים לצוואה. כבר בראשית פסק הדין שניתן באחרונה, ציינה השופטת כי כדי לבטל או לתקן צו ירושה קיים, נדרשות עובדות חדשות שלא היו בפני בית המשפט בעת מתן הצו, וכי הפתח לכך "אינו כפתחו של אולם". אך במהרה התברר שהשאלה המרכזית אינה רק עיתוי הגשת הבקשה, אלא עומקה של המעורבות של הבת בכל שלבי עריכת הצוואה וההשלכות המשפטיות הנובעות מכך.