תאונת דרכים תאונה רכב התנגשות
צילום: Istock

נהג בלי ביטוח - וזוכה בתביעה שבה הואשם בתאונה

חברת ליסינג תבעה נהג שלטענתה פגע ברכב שלה, בגין נזקי רכוש. ואולם הנהג, שלרכבו היה ביטוח לבני 60 ומעלה בלבד, שלא כיסה אותו, טען כי האשם בתאונה הוא הרכב השני. לדברי השופט, רכב התובעת ניזוק בחזיתו, בעיקר בצדו הימיני, ואילו רכב הנתבעים נפגע באזור הגלגל הימיני האחורי. נתון זה יש בו כדי ללמד כי בעת המגע בין הרכבים, כמעט כל צדו הימיני של רכב הנתבעים חלף על פני כל רוחב החזית של רכב התובעת"

עוזי גרסטמן |

בתוך השקט המנומנם של צומת ערד שבנגב, בבוקר שגרתי למראה של דצמבר 2022, נהפכה התנגשות בין שני כלי רכב למאבק משפטי, כזה שבו חברת הליסינג שתבעה על נזק לרכבה, מצאה את עצמה מתמודדת עם פסק דין מפתיע: האשם בתאונה הוא דווקא הנהג מטעמה. בפסק דין שפרסם השופט נצר סמארה בבית משפט השלום בתל אביב-יפו, נדחתה תביעתה של פסיפיק רכב ותחבורה, שתבעה את נהג הרכב השני ואת חברת הביטוח שלו לשעבר, בגין נזקי רכוש לרכב ששכרה. ואולם דווקא כאן, בין שורות הטענות והעדויות, בחר השופט לקבוע נחרצות: האחריות המלאה לתאונה מוטלת על נהג רכב התובעת – זה שבשליחותו פעלה החברה שתבעה.


במוקד הסכסוך נמצאת תאונת דרכים שהתרחשה ב-5 לדצמבר 2022 בצומת ערד. על פי כתב התביעה, הרכב של החברה נסע כחוק לכאורה באור ירוק, כשלפתע, כך כך לתטענת התובעת, הרכב של הנתבעים "התפרץ לצומת בניגוד לאור אדום שבכיוון נסיעתו". כתוצאה מהתאונה נגרם נזק לרכב החברה, והיא ביקשה להשית את העלות - שהוערכה על ידי שמאי - על נהג הרכב השני. אותו נהג היה צעיר בן 24, שנהג ברכב המבוטח על ידי ש. שלמה חברה לביטוח, שהוסרה מההליך במהלך הדיון, בשל טענה לאי-כיסוי ביטוחי (בפוליסה הותרה הנהיגה ברכב רק לבני 60 ומעלה).


בעוד שפסיפיק טענה שנהגה נסע באור ירוק, הנתבע טען את ההפך - שהוא היה זה שנהג כדין באור ירוק, ואילו הרכב של התובעת הוא זה שנכנס לצומת תוך עבירה על האור האדום, ופגע בו. הנתבע אף הדגיש כי רכבו נפגע "בחלקו האחורי הימיני" - נתון חשוב, שכאמור אומץ בהמשך גם על ידי בית המשפט.


בדיון שנערך בספטמבר 2024, נשמעו העדויות של הנהגים המעורבים. לאחר מכן, הצדדים הגיעו להסכמה דיונית שלפיה בית המשפט יכריע על דרך הפשרה, לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט, וללא נימוק מחייב - אך השופט בחר בכל זאת לפרט, לפחות באופן תמציתי, את הנימוקים להכרעתו. לדבריו, "לאחר ששמעתי את עדויות העדים והתרשמתי מהן באופן ישיר ובלתי אמצעי, על רקע מוקדי הנזק ונתוני הכביש בו ארעה התאונה, אני קובע כי גרסתו של נהג רכב הנתבעים לקרות התאונה הנה מסתברת יותר מאשר גרסתו של נהג רכב התובעת". עוד הוסיף השופט סמארה בפסק הדין שפורסם כי הניתוח של הנזקים בשני כלי הרכב מעלה מסקנה ברורה, שלפיה "רכב התובעת ניזוק בחזיתו, בעיקר בצדו הימיני, ואילו רכב הנתבעים נפגע באזור הגלגל הימיני האחורי. נתון זה יש בו כדי ללמד כי בעת המגע בין הרכבים, כמעט כל צדו הימיני של רכב הנתבעים חלף על פני כל רוחב החזית של רכב התובעת". ובמלים אחרות, הנהג הנתבע כבר היה כמעט בסיום הפנייה בצומת כשהרכב של התובעת התנגש בו - תרחיש שמחזק את גרסתו של הנתבע, שלפיה נהג רכב החברה נכנס לצומת מבלי לוודא שהיא פנויה.


עוד נימוק מרכזי להכרעה של השופט נמצא בעדותו הלא-עקבית של נהג רכב החברה, שלדברי השופט היתה "מהוססת ומתפתחת". כך לדוגמה, הוא העיד בתחילה כי ראה את הרכב של הנתבע עומד בשול שמאל, אך לאחר מכן שינה את גרסתו וטען שראה אותו רק כשנכנס לצומת. מבחינת בית המשפט, עדות זו מלמדת על חוסר תשומת לב מצד נהג החברה. "נהג רכב התובעת לא נתן דעתו לצומת ולרכב הנתבעים טרם הכניסה לצומת והמשיך בנסיעתו הישרה", כתב השופט בהכרעתו. ובשורה התחתונה הוא סיכם כי, "השתכנעתי כי רכב התובעת נכנס לצומת מבלי לוודא כי הצומת פנוי ולכן הופתע לגלות את רכב הנתבעים המצוי כבר בצומת".


משרדי עורכי הדין שזוכים להרבה חשיפה ומי המאכזבים
אתר ביזפורטל וחברת הדאטה והמחקר Makam, משיקים מדד שמדרג את החשיפה של משרדי עורכי הדין בתקשורת המקומית - הנה עורכי הדין המדוברים ביותר; וגם מי המשרדים הגדולים ביותר?

לאחר שקבע כי הנהג של החברה הוא זה שאחראי לתאונה, פסק השופט סמארה כי התביעה תידחה. בנוסף, חויבה התובעת, חברת הליסינג, לשלם לנתבע הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסכום כולל של 5,500 שקל, וכן לשלם 500 שקל נוספים כשכר לעד מטעמה. כמחווה פורמלית לסיום ההליך, קבע השופט כי החברה לא תחויב במחצית השנייה של אגרת בית המשפט, אך הנזק התדמיתי נותר.


מדוע חברת פסיפיק, ולא הנהג עצמו, היא זו שתבעה את הנתבע?

במקרים של כלי רכב בבעלות חברת ליסינג, האחריות על ניהול התביעה בגין נזקים לרכב לרוב מוטלת על החברה עצמה, לא על הנהג ששכר את הרכב. גם כשנהג בשימוש פרטי מעורב בתאונה, החברה - כבעלת הרכב - נחשבת הניזוקה הישירה. לכן היא זו שתובעת על נזקי רכוש. במקרה הזה, התביעה הוגשה בשם פסיפיק רכב ותחבורה, ולא בשמו האישי של הנהג מטעמה.

קיראו עוד ב"משפט"


האם חברת הביטוח של הנתבע היתה יכולה להיות מחויבת בפיצוי, למרות טענת אי-הכיסוי הביטוחי?

לא. חברת הביטוח ש. שלמה טענה כי הפוליסה לא מכסה נהגים מתחת לגיל 60, והנתבע היה בן 24 בלבד. מכיוון שבית המשפט קיבל את הטענה ולא מצא לנכון להרחיב את חבות המבטחת, נמחקה החברה מההליך בהסכמה וללא צו להוצאות. ההכרעה עסקה באחריות הנהגים בלבד, לא בכיסוי הביטוחי.


האם העובדה שמדובר בפסיקה לפי סעיף 79א מונעת מהתובעת לערער?

המשמעות של פסיקה לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט היא שהצדדים מוותרים מראש על נימוקים מלאים לפסק הדין, ומקבלים הכרעה לפי שיקול דעת רחב של בית המשפט. לכן, היכולת לערער על פסק דין כזה היא מוגבלת מאוד, ומתאפשרת רק במקרים חריגים כמו טעות מהותית בהליך. התובעת הסכימה מראש למתווה הזה, ולכן אין באפשרותה כמעט בכלל את היכולת לערער.


מה המשמעות המשפטית של קביעה שהאחריות לתאונה חלה במלואה על אחד הצדדים?

קביעה של אחריות מלאה משמעותה שהצד האחראי, במקרה זה נהג רכב התובעת, יישא בכל הנזק. אם היתה לשני הצדדים אחריות משותפת, ייתכן שבית המשפט היה מפצל את האחריות באחוזים ומחייב תשלום חלקי בלבד. במקרה כזה, הקביעה החדה של השופט מייתרת כל שיח על גובה הנזק, שכן אין זכאות לפיצוי כלל.


האם הנהג הנתבע יכול כעת לתבוע את פסיפיק על נזקים לרכבו?

עקרונית כן. מכיוון שבית המשפט קבע כי נהג רכב התובעת הוא האשם הבלעדי, הנהג הנתבע יכול, אם עדיין לא עשה זאת, להגיש תביעה נפרדת בגין נזקי הרכב שלו, עוגמת נפש או כל נזק אחר שנגרם לו. הקביעה בפסק הדין עשויה לשמש בסיס משפטי מוצק לטובתו.


האם ייתכן שהנהג מטעם פסיפיק יידרש לשלם אישית את הנזק?

ביחסים שבין חברת הליסינג לנהג שלה, אם קיים הסכם שבו הוגדרה אחריותו לנזקי תאונה שנגרמו באשמתו, ייתכן בהחלט שהחברה תפנה אליו בדרישה לשיפוי או ניכוי מהפקדון. הדבר תלוי בתנאי ההשכרה או ההעסקה, ובשאלה אם נהג ברכב כעובד, כמשתמש מזדמן או כשוכר.


מהי חשיבותן של תמונות הנזק בפסקי דין על תאונות דרכים?

התמונות ממוקמות במרכז הדיון. הן אפשרו לשופט להבין את זווית הפגיעה, מהירות התנועה האפשרית ותנועת כלי הרכב בזמן ההתנגשות. בפסק הדין הזה, קבע השופט כי, "כמעט כל צדו הימיני של רכב הנתבעים חלף על פני כל רוחב החזית של רכב התובעת". הממצא הזה התיישב עם עדות הנתבע, והכריע את גורל התיק.


האם ייתכן שבית המשפט יגיע למסקנה שונה אם היתה מצלמת רכב?

סביר מאוד להניח. תיעוד וידאו ממצלמת רכב הוא ראיה אובייקטיבית שיכולה להכריע מחלוקות מסוג זה בקלות. בהיעדר תיעוד, השופט נדרש לבחון את העדויות, את הנזק לכלי הרכב ואת התנהגות הנהגים. מדובר בשיקול דעת אנושי שמושפע גם מהתרשמות אישית, לעתים מכריעה.


במקרה אחר, הכריע בית משפט בראשון לציון במרץ האחרון בתביעה לפיצויים בעקבות תאונה מוזרה שבה רכב התנגש בתא שירותים נייד בזמן שאדם שהה בו. התוצאה: הנפגע פיתח תסמונת פוסט-טראומטית (PTSD), ובית המשפט חייב את חברת הביטוח של הרכב הפוגע לפצות אותו. התאונה התרחשה כשהתובע, גבר בשנות ה-30 לחייו, השתמש בתא שירותים כימיים נייד באתר בנייה. באותו זמן, נהג של רכב פרטי איבד שליטה והתנגש בתא השירותים. ההתנגשות גרמה לתא ליפול על צדו, ואילו התובע נלכד בתוכו למשך כמה דקות עד שחולץ על ידי עוברי אורח. לאחר האירוע, פונה התובע פונה לבית החולים עם חבלות קלות, אך בהמשך הוא החל לסבול מתסמינים נפשיים כמו חרדות, סיוטים והימנעות מיציאה למקומות ציבוריים. אבחון פסיכיאטרי קבע כי הוא סובל מ-PTSD בעקבות האירוע. התובע הגיש תביעה לפיצויים נגד הנהג הפוגע וחברת הביטוח שלו. הוא טען כי התאונה גרמה לו לנזק נפשי משמעותי, המגביל את תפקודו היומיומי ואת כושר עבודתו. התובע הציג חוות דעת רפואיות שתמכו בטענותיו והצביעו על פגיעה נפשית מתמשכת. כאמור, כמה עוברי אורח שהיו במקום ראו את הרכב מתנגש בתא השירותים ונחלצו לעזור לתובע לאחר שהתהפך. כמה מהם גם הגיעו כדי למסור עדויות בבית המשפט, שתמכו בגרסת התובע בנוגע לאופן התרחשות התאונה. עדויות אלה סייעו לשופט לקבוע שהתאונה אכן התרחשה כפי שתוארה.

הגב לכתבה

השדות המסומנים ב-* הם שדות חובה
לחיצת יד הסכם
צילום: FREEPIK

הירושה נהפכה למכרז מחייב: שלושה אחים ייאלצו למכור בית

יורשי נכס ברעננה ביקשו לבחון את שוויו, אך מצאו עצמם מחויבים למכור אותו למציעים שזכו בהתמחרות.  השופטת יעל מושקוביץ קבעה כי נוצר הסכם מחייב, אף שהאחים חזרו בהם וסירבו לחתום.  התנהלותם במסגרת המכרז העידה על כוונת מכירה, והחוזה ייאכף, בצירוף שיערוך חלקי של יתרת התמורה עבור הבית
עוזי גרסטמן |

שלושה אחים מרעננה, בעלי זכויות משותפות בנכס שקיבלו מאביהם המנוח, החליטו לפעול לקראת מימושו. חילוקי דעות על שווי הבית - נכס ישן יחסית ברחוב פרץ 14 בעיר - הובילו אותם למסלול שנדמה היה בעיניהם טכני בלבד: פרסום הזמנה להציע הצעות ורכישת חוברת מכרז בסכום צנוע, לטובת קבלת הערכה אמיתית לשוויו של הנכס. את השלב הבא הם לא צפו.

הם בוודאי שלא תיארו לעצמם שבתום ההתמחרות, לאחר שהצעה בסכום של 8.5 מיליון שקל תוכרז כהצעה הזוכה ותשולם מקדמה של 10% על ידי הזוכים, יקבע בית המשפט כי אף מבלי שיש חתימה פיזית שלהם על החוזה, כבר נכרת בינם לבין הרוכשים הסכם מחייב שחובה לאוכפו. אלא שזה בדיוק מה שקרה, והסיפור שבמרכזו שלושה אחים, עורכי דין, קבוצת ווטסאפ סוערת והצהרות סותרות על כוונה למכור, הגיע לפתחו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד. משם יצא המקרה עם תוצאה ברורה: העסקה עומדת וקיימת.

השופטת יעל מושקוביץ קבעה בפסק דין מקיף, המשתרע על פני עשרות עמודים, כי לפניה מקרה מובהק שבו התנהגות הצדדים, מצגיהם והתנהלותם החיצונית יצרו חוזה מחייב, גם אם בדיעבד ניסו הנתבעים לטעון אחרת. "התנהלותם האובייקטיבית והחיצונית של הנתבעים", כתבה השופטת בהכרעתה, "מעידה על גמירות דעתם להתקשר בהסכם, והתובעים רשאים היו להסתמך על התנהלותם זו". בכך נהפך מרוץ קצר לבדיקת שווי הנכס, כפי שטענו האחים מאוחר יותר, למסלול ארוך אל עבר אכיפת הסכם מכר שאותו הם ביקשו לבטל.

ההזמנה שהובילה לזכייה - ולסכסוך

הכל החל במרץ 2022. שלושת האחים, שזכויות החכירה בנכס שבמרכז הסיפור עדיין היו רשומות על שם האב המנוח, פרסמו הזמנה להציע הצעות. החוברת שנמכרה למתעניינים בעלות של 1,000 שקל כללה שומה רשמית שהעריכה את שווי המקרקעין ב-8.5 מיליון שקל, וכן טיוטת הסכם מכר מפורטת ומוכנה לחתימה. מי שרצה להגיש הצעה נדרש לערבות בנקאית של 5% מהסכום.

התובעים, שלושה שותפים עסקיים, רכשו את החוברת, ביקרו בנכס ואף נפגשו עם דיירים ובני משפחה. הם הגישו הצעה ראשונית של 5 מיליון שקל. זמן קצר לאחר מכן הם עודכנו על ידי עו"ד אלחנן ויניצקי, שליווה את המכירה מטעם האחים, כי תתקיים התמחרות ושעליהם להעלות את הערבות. הם עשו זאת, התייצבו להתמחרות, ולאחר כמה סבבים הוכרזו כזוכים. באותו ערב עצמו, כך התברר בהמשך, כבר הועברה אליהם טיוטה מתוקנת של חוזה המכר, מותאמת להצעה הזוכה. למחרת הם הפקידו בידי עו"ד ויניצקי תשלום ראשון של 487.5 אלף שקל - 10% מהתמורה. מבחינתם הכל התקדם כצפוי. ואולם מבחינת האחים, התמונה השתנתה.

חיפה. קרדיט: צלי אהרוןחיפה. קרדיט: צלי אהרון

התנגדות הדיירים נדחתה - פרויקט ההריסה והבנייה בחיפה יוצא לדרך

בית המשפט המנהלי קבע כי החלטת ועדת הערר התקבלה כדין, כי טענות העותרים הועלו באיחור וכי אין עילה להתערבות בשיקול הדעת התכנוני. למרות טענות על עומס, פגיעה באופי האזור וצפיפות חריגה מדי, הותרה הקמת בניין חדש בן שבע קומות וחצי במקום מבנה ישן בן שלוש קומות. פסק הדין מחזק שוב את מעמדה של תמ"א 38 ואת הצורך בתוספת יחידות דיור בלב הערים

עוזי גרסטמן |

בשדרות הנשיא, אחד הצירים הבולטים והירוקים של הכרמל בחיפה, ניצב מבנה ותיק בן שלוש קומות שבו מתגוררים במשך שנים חסן ומרים חג'יר. השניים לא שיערו כי בקשה של חברה יזמית להריסת המבנה ולהקמת בניין חדש בן שבע קומות וחצי תוביל למאבק משפטי הנמשך קרוב לארבע שנים, יחלוף במוסדות התכנון השונים, יגרור עררים, עתירות, דיונים חוזרים, ובסופו של דבר יסתיים בפסק דין מקיף שבו נדחתה עמדתם כמעט מכל בחינה אפשרית. סגנית נשיאת בית המשפט לעניינים מנהליים בחיפה, השופטת תמר נאות פרי, בחנה מחדש את טענותיהם, ופסיכולוגיית ההתנגדויות העירוניות המוכרות - עומס, צל, גובה, פגיעה במרקם, וצפיפות שנדמית גדולה מדי - לא הועילו להם.

העותרים טענו כי מדובר בבנייה מוגזמת לסביבה המאופיינת בבנייה נמוכה, וכי הצפיפות המוצעת, 14 יחידות דיור על חלקה קטנה יחסית, הופכת את התוצאה לבלתי סבירה. בפסק הדין נאמר כי הם טענו לצפיפות של 23 יחידות לדונם, ואילו בדיונים בוועדת הערר דובר על מספר מעט נמוך יותר - כ-21 יחידות לדונם. בעיני העותרים, הצפיפות הזו "אינה עולה בקנה אחד עם האופי התכנוני של האזור". אלא שהטענה הזו לא שכנעה את הגורמים המקצועיים, ואף נדחתה תחילה על ידי הוועדה המקומית, אחר כך על ידי ועדת הערר, ולבסוף גם על ידי בית המשפט. כפי שנכתב בפסק הדין, בא כוח הוועדה המקומית הבהיר כבר בדיון הראשוני כי "מדובר בצפיפות התואמת את המגמה של מוסדות התכנון הארציים של ציפוף הבנייה במרכזי הערים", וכי ציפוף שכזה "הוא מספר סביר מאוד בסטנדרטים של תכנון בשנת 2023".

הסיפור כולו החל ביולי 2021, כשנורה יזמות הכרמל הגישה בקשה להיתר להריסת הבניין הקיים ולהקמת מבנה חדש בן שבע קומות וחצי על פי מסמכי המדיניות העירוניים לתמ"א 38. העותרים, שמתגוררים במבנה הישן, הגישו התנגדות. במקביל, ועדת השימור המליצה לצמצם את מספר הקומות לשבע בלבד, אך ההמלצה הזו לא היתה מחייבת, והוועדה המקומית בחרה לאמץ את עמדתה המקורית - לאשר את מלוא הזכויות המבוקשות בתנאים, לאחר שקבעה כי המגרש אינו כלול במתחמי השימור אלא במתחם ה', שמכונה "כרמל, ציר הרכס".

על ההחלטה הוגשו שני עררים: העותרים מצד אחד והיזמת מצד שני. ועדת הערר, בהחלטתה הראשונה, קיבלה חלקית את שני העררים, קבעה נסיגה של ארבעה מטרים בחזית הקומות העליונות אך הותירה את מספר הקומות על כנו. לאחר מכן הוגשה בקשה לעיון חוזר, ובהמשך התברר כי הוועדה המקומית החילה בטעות את מסמך המדיניות מ-2016 במקום זה מ-2020. בשל כך, החזיר בית המשפט את הדיון בבקשה לוועדת הערר, שנדרשה לבצע בחינה מחודשת. הבחינה הזו הובילה שוב לאותה מסקנה עקרונית: הפרויקט עומד בהוראות מסמך המדיניות המאוחר.

כשהעתירה הנוכחית הוגשה, היא כבר היתה השלב השלישי במסלול: אחרי התנגדות, ערר, עיון חוזר, עתירה קודמת ודיון חוזר. בית המשפט לא התרשם כי קיים פגם משפטי שמצדיק התערבות. בפסק הדין שפורסם, מפורטת התשתית הנורמטיבית המגדירה את היחסים בין ועדות התכנון לבית המשפט, כשנקבע כי ההתערבות בהחלטות מקצועיות של מוסדות תכנון שמורה למקרים חריגים בלבד. כפי שצוטט בפסק הדין, "הלכה מושרשת היא כי בית המשפט אינו 'מתכנן־על'... בבואו לבחון החלטה של מוסד תכנון, על בית המשפט להתמקד בבחינת חוקיות ההחלטה וסבירותה". כלומר העותרים נדרשו להראות פגם מהותי, אך לא הצליחו בכך.