תאונת דרכים תאונה רכב התנגשות
צילום: Istock

נהג בלי ביטוח - וזוכה בתביעה שבה הואשם בתאונה

חברת ליסינג תבעה נהג שלטענתה פגע ברכב שלה, בגין נזקי רכוש. ואולם הנהג, שלרכבו היה ביטוח לבני 60 ומעלה בלבד, שלא כיסה אותו, טען כי האשם בתאונה הוא הרכב השני. לדברי השופט, רכב התובעת ניזוק בחזיתו, בעיקר בצדו הימיני, ואילו רכב הנתבעים נפגע באזור הגלגל הימיני האחורי. נתון זה יש בו כדי ללמד כי בעת המגע בין הרכבים, כמעט כל צדו הימיני של רכב הנתבעים חלף על פני כל רוחב החזית של רכב התובעת"

עוזי גרסטמן |

בתוך השקט המנומנם של צומת ערד שבנגב, בבוקר שגרתי למראה של דצמבר 2022, נהפכה התנגשות בין שני כלי רכב למאבק משפטי, כזה שבו חברת הליסינג שתבעה על נזק לרכבה, מצאה את עצמה מתמודדת עם פסק דין מפתיע: האשם בתאונה הוא דווקא הנהג מטעמה. בפסק דין שפרסם השופט נצר סמארה בבית משפט השלום בתל אביב-יפו, נדחתה תביעתה של פסיפיק רכב ותחבורה, שתבעה את נהג הרכב השני ואת חברת הביטוח שלו לשעבר, בגין נזקי רכוש לרכב ששכרה. ואולם דווקא כאן, בין שורות הטענות והעדויות, בחר השופט לקבוע נחרצות: האחריות המלאה לתאונה מוטלת על נהג רכב התובעת – זה שבשליחותו פעלה החברה שתבעה.


במוקד הסכסוך נמצאת תאונת דרכים שהתרחשה ב-5 לדצמבר 2022 בצומת ערד. על פי כתב התביעה, הרכב של החברה נסע כחוק לכאורה באור ירוק, כשלפתע, כך כך לתטענת התובעת, הרכב של הנתבעים "התפרץ לצומת בניגוד לאור אדום שבכיוון נסיעתו". כתוצאה מהתאונה נגרם נזק לרכב החברה, והיא ביקשה להשית את העלות - שהוערכה על ידי שמאי - על נהג הרכב השני. אותו נהג היה צעיר בן 24, שנהג ברכב המבוטח על ידי ש. שלמה חברה לביטוח, שהוסרה מההליך במהלך הדיון, בשל טענה לאי-כיסוי ביטוחי (בפוליסה הותרה הנהיגה ברכב רק לבני 60 ומעלה).


בעוד שפסיפיק טענה שנהגה נסע באור ירוק, הנתבע טען את ההפך - שהוא היה זה שנהג כדין באור ירוק, ואילו הרכב של התובעת הוא זה שנכנס לצומת תוך עבירה על האור האדום, ופגע בו. הנתבע אף הדגיש כי רכבו נפגע "בחלקו האחורי הימיני" - נתון חשוב, שכאמור אומץ בהמשך גם על ידי בית המשפט.


בדיון שנערך בספטמבר 2024, נשמעו העדויות של הנהגים המעורבים. לאחר מכן, הצדדים הגיעו להסכמה דיונית שלפיה בית המשפט יכריע על דרך הפשרה, לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט, וללא נימוק מחייב - אך השופט בחר בכל זאת לפרט, לפחות באופן תמציתי, את הנימוקים להכרעתו. לדבריו, "לאחר ששמעתי את עדויות העדים והתרשמתי מהן באופן ישיר ובלתי אמצעי, על רקע מוקדי הנזק ונתוני הכביש בו ארעה התאונה, אני קובע כי גרסתו של נהג רכב הנתבעים לקרות התאונה הנה מסתברת יותר מאשר גרסתו של נהג רכב התובעת". עוד הוסיף השופט סמארה בפסק הדין שפורסם כי הניתוח של הנזקים בשני כלי הרכב מעלה מסקנה ברורה, שלפיה "רכב התובעת ניזוק בחזיתו, בעיקר בצדו הימיני, ואילו רכב הנתבעים נפגע באזור הגלגל הימיני האחורי. נתון זה יש בו כדי ללמד כי בעת המגע בין הרכבים, כמעט כל צדו הימיני של רכב הנתבעים חלף על פני כל רוחב החזית של רכב התובעת". ובמלים אחרות, הנהג הנתבע כבר היה כמעט בסיום הפנייה בצומת כשהרכב של התובעת התנגש בו - תרחיש שמחזק את גרסתו של הנתבע, שלפיה נהג רכב החברה נכנס לצומת מבלי לוודא שהיא פנויה.


עוד נימוק מרכזי להכרעה של השופט נמצא בעדותו הלא-עקבית של נהג רכב החברה, שלדברי השופט היתה "מהוססת ומתפתחת". כך לדוגמה, הוא העיד בתחילה כי ראה את הרכב של הנתבע עומד בשול שמאל, אך לאחר מכן שינה את גרסתו וטען שראה אותו רק כשנכנס לצומת. מבחינת בית המשפט, עדות זו מלמדת על חוסר תשומת לב מצד נהג החברה. "נהג רכב התובעת לא נתן דעתו לצומת ולרכב הנתבעים טרם הכניסה לצומת והמשיך בנסיעתו הישרה", כתב השופט בהכרעתו. ובשורה התחתונה הוא סיכם כי, "השתכנעתי כי רכב התובעת נכנס לצומת מבלי לוודא כי הצומת פנוי ולכן הופתע לגלות את רכב הנתבעים המצוי כבר בצומת".


משרדי עורכי הדין שזוכים להרבה חשיפה ומי המאכזבים
אתר ביזפורטל וחברת הדאטה והמחקר Makam, משיקים מדד שמדרג את החשיפה של משרדי עורכי הדין בתקשורת המקומית - הנה עורכי הדין המדוברים ביותר; וגם מי המשרדים הגדולים ביותר?

לאחר שקבע כי הנהג של החברה הוא זה שאחראי לתאונה, פסק השופט סמארה כי התביעה תידחה. בנוסף, חויבה התובעת, חברת הליסינג, לשלם לנתבע הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסכום כולל של 5,500 שקל, וכן לשלם 500 שקל נוספים כשכר לעד מטעמה. כמחווה פורמלית לסיום ההליך, קבע השופט כי החברה לא תחויב במחצית השנייה של אגרת בית המשפט, אך הנזק התדמיתי נותר.


מדוע חברת פסיפיק, ולא הנהג עצמו, היא זו שתבעה את הנתבע?

במקרים של כלי רכב בבעלות חברת ליסינג, האחריות על ניהול התביעה בגין נזקים לרכב לרוב מוטלת על החברה עצמה, לא על הנהג ששכר את הרכב. גם כשנהג בשימוש פרטי מעורב בתאונה, החברה - כבעלת הרכב - נחשבת הניזוקה הישירה. לכן היא זו שתובעת על נזקי רכוש. במקרה הזה, התביעה הוגשה בשם פסיפיק רכב ותחבורה, ולא בשמו האישי של הנהג מטעמה.

קיראו עוד ב"משפט"


האם חברת הביטוח של הנתבע היתה יכולה להיות מחויבת בפיצוי, למרות טענת אי-הכיסוי הביטוחי?

לא. חברת הביטוח ש. שלמה טענה כי הפוליסה לא מכסה נהגים מתחת לגיל 60, והנתבע היה בן 24 בלבד. מכיוון שבית המשפט קיבל את הטענה ולא מצא לנכון להרחיב את חבות המבטחת, נמחקה החברה מההליך בהסכמה וללא צו להוצאות. ההכרעה עסקה באחריות הנהגים בלבד, לא בכיסוי הביטוחי.


האם העובדה שמדובר בפסיקה לפי סעיף 79א מונעת מהתובעת לערער?

המשמעות של פסיקה לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט היא שהצדדים מוותרים מראש על נימוקים מלאים לפסק הדין, ומקבלים הכרעה לפי שיקול דעת רחב של בית המשפט. לכן, היכולת לערער על פסק דין כזה היא מוגבלת מאוד, ומתאפשרת רק במקרים חריגים כמו טעות מהותית בהליך. התובעת הסכימה מראש למתווה הזה, ולכן אין באפשרותה כמעט בכלל את היכולת לערער.


מה המשמעות המשפטית של קביעה שהאחריות לתאונה חלה במלואה על אחד הצדדים?

קביעה של אחריות מלאה משמעותה שהצד האחראי, במקרה זה נהג רכב התובעת, יישא בכל הנזק. אם היתה לשני הצדדים אחריות משותפת, ייתכן שבית המשפט היה מפצל את האחריות באחוזים ומחייב תשלום חלקי בלבד. במקרה כזה, הקביעה החדה של השופט מייתרת כל שיח על גובה הנזק, שכן אין זכאות לפיצוי כלל.


האם הנהג הנתבע יכול כעת לתבוע את פסיפיק על נזקים לרכבו?

עקרונית כן. מכיוון שבית המשפט קבע כי נהג רכב התובעת הוא האשם הבלעדי, הנהג הנתבע יכול, אם עדיין לא עשה זאת, להגיש תביעה נפרדת בגין נזקי הרכב שלו, עוגמת נפש או כל נזק אחר שנגרם לו. הקביעה בפסק הדין עשויה לשמש בסיס משפטי מוצק לטובתו.


האם ייתכן שהנהג מטעם פסיפיק יידרש לשלם אישית את הנזק?

ביחסים שבין חברת הליסינג לנהג שלה, אם קיים הסכם שבו הוגדרה אחריותו לנזקי תאונה שנגרמו באשמתו, ייתכן בהחלט שהחברה תפנה אליו בדרישה לשיפוי או ניכוי מהפקדון. הדבר תלוי בתנאי ההשכרה או ההעסקה, ובשאלה אם נהג ברכב כעובד, כמשתמש מזדמן או כשוכר.


מהי חשיבותן של תמונות הנזק בפסקי דין על תאונות דרכים?

התמונות ממוקמות במרכז הדיון. הן אפשרו לשופט להבין את זווית הפגיעה, מהירות התנועה האפשרית ותנועת כלי הרכב בזמן ההתנגשות. בפסק הדין הזה, קבע השופט כי, "כמעט כל צדו הימיני של רכב הנתבעים חלף על פני כל רוחב החזית של רכב התובעת". הממצא הזה התיישב עם עדות הנתבע, והכריע את גורל התיק.


האם ייתכן שבית המשפט יגיע למסקנה שונה אם היתה מצלמת רכב?

סביר מאוד להניח. תיעוד וידאו ממצלמת רכב הוא ראיה אובייקטיבית שיכולה להכריע מחלוקות מסוג זה בקלות. בהיעדר תיעוד, השופט נדרש לבחון את העדויות, את הנזק לכלי הרכב ואת התנהגות הנהגים. מדובר בשיקול דעת אנושי שמושפע גם מהתרשמות אישית, לעתים מכריעה.


במקרה אחר, הכריע בית משפט בראשון לציון במרץ האחרון בתביעה לפיצויים בעקבות תאונה מוזרה שבה רכב התנגש בתא שירותים נייד בזמן שאדם שהה בו. התוצאה: הנפגע פיתח תסמונת פוסט-טראומטית (PTSD), ובית המשפט חייב את חברת הביטוח של הרכב הפוגע לפצות אותו. התאונה התרחשה כשהתובע, גבר בשנות ה-30 לחייו, השתמש בתא שירותים כימיים נייד באתר בנייה. באותו זמן, נהג של רכב פרטי איבד שליטה והתנגש בתא השירותים. ההתנגשות גרמה לתא ליפול על צדו, ואילו התובע נלכד בתוכו למשך כמה דקות עד שחולץ על ידי עוברי אורח. לאחר האירוע, פונה התובע פונה לבית החולים עם חבלות קלות, אך בהמשך הוא החל לסבול מתסמינים נפשיים כמו חרדות, סיוטים והימנעות מיציאה למקומות ציבוריים. אבחון פסיכיאטרי קבע כי הוא סובל מ-PTSD בעקבות האירוע. התובע הגיש תביעה לפיצויים נגד הנהג הפוגע וחברת הביטוח שלו. הוא טען כי התאונה גרמה לו לנזק נפשי משמעותי, המגביל את תפקודו היומיומי ואת כושר עבודתו. התובע הציג חוות דעת רפואיות שתמכו בטענותיו והצביעו על פגיעה נפשית מתמשכת. כאמור, כמה עוברי אורח שהיו במקום ראו את הרכב מתנגש בתא השירותים ונחלצו לעזור לתובע לאחר שהתהפך. כמה מהם גם הגיעו כדי למסור עדויות בבית המשפט, שתמכו בגרסת התובע בנוגע לאופן התרחשות התאונה. עדויות אלה סייעו לשופט לקבוע שהתאונה אכן התרחשה כפי שתוארה.

הגב לכתבה

השדות המסומנים ב-* הם שדות חובה
גירושים פרידה מריבה הסכם ממון
צילום: Istock

אחרי 23 שנה: הוכרע קרב ירושה על עשרות מיליוני שקלים ומגדל בהרצליה

איש עסקים עתיר נכסים שהעביר את מניותיו לילדיו מנישואיו הראשונים, המשיך לנהל את החברות גם לאחר שנישא בשנית. כשפרץ הסכסוך, תבעה אותו אשתו השנייה בדרישה למחצית מהפירות שנצברו במהלך נישואיהם, כולל רווחים ממגדל משרדים יוקרתי בהרצליה פיתוח. המאבק המשפטי לא הסתיים גם לאחר מותם של השניים, עד שבית המשפט המחוזי קבע: אף שהמניות הועברו לילדים - האשה זכאית למחציתן

עוזי גרסטמן |

כמעט רבע מאה חלפה מאז נפתח התיק הזה, שמאחוריו עומדת דרמה משפחתית נדירה בעוצמתה. מדובר בסיפור על עושר עצום, נישואים שניים, הבטחות שנשכחו ומאבק משפטי ששרד את החיים עצמם. בסופה של הדרך, פסק דין תקדימי קובע שאשה שנישאה לאיש עסקים שהעביר את מניותיו לילדיו, אך המשיך לנהל את עסקיו, זכאית למחצית מהפירות שהניבו במהלך חייהם המשותפים. הפרשה נראית כמעט כמו עלילה מסדרת טלוויזיה על מאבקי ירושה, אך היא התרחשה במציאות, ובית המשפט המחוזי שם לה באחרונה סוף, או לפחות נקודה-פסיק, שכן הילדים מהנישואים הראשונים כבר פנו בבקשת רשות ערעור לעליון.

איש העסקים, אחד מבעלי ההון הבולטים בזמנו, החזיק בחברות קבלנות ובתעשיית מוצרי מלט, לצד נדל"ן יקר ערך, כולל מגרש בהרצליה פיתוח שעליו נבנה מאוחר יותר מגדל משרדים מרשים הפונה אל כביש החוף. בשלב מסוים, מתוך רצון להעביר את עושרו הלאה, העביר האיש את מניותיו לילדיו מנישואיו הראשונים. אלא שמה שנראה כהעברה טכנית בלבד, התברר בדיעבד כפעולה שהשאירה אצלו את השליטה בפועל.

אף שהמניות לא נותרו רשומות על שמו, הוא המשיך לנהל את החברות כרגיל: לקבל החלטות, להרוויח, ולמעשה להמשיך להחזיק בכוח הכלכלי. לאחר זמן קצר, הכיר איש העסקים את מי שתהיה אשתו השנייה, והשניים נישאו ב-1975. לשניהם היו ילדים מנישואים קודמים, אך לא נולדו להם ילדים משותפים. בית המשפט מתאר כיצד האשה נכנסה לנישואים "ללא כל רכוש", ואילו הבעל כבר היה "בעל הון, שליטה והשפעה כלכלית ניכרת". השניים חתמו על שני הסכמי ממון, אך אלה, ציין בית המשפט בהכרעתו, "לא קיבלו תוקף משפטי, ולפיכך אין להם נפקות מחייבת".

העברת המניות לילדים נעשתה למראית עין

שנים אחדות לאחר הנישואים, התגלעו בין בני הזוג מתחים שנהפכו למאבק משפטי מר. האשה, שראתה כיצד בעלה ממשיך לצבור רווחים ולהרחיב את עסקיו, טענה כי מגיעים לה חלק מהפירות שהניבו יחד במהלך חייהם המשותפים. לדבריה, עצם העובדה שהמניות הועברו לילדים לפני הנישואים אינה שוללת את זכותה, משום שהבעל המשיך לנהל את החברות ולקבל את הכספים לידיו. היא הגישה תביעה רכושית ובה ביקשה לקבוע כי העברת המניות לילדים נעשתה למראית עין בלבד. "הוא המשיך לנהל את כל עסקיו כבעבר, כאילו לא נעשתה כל העברה", טענה.

בית המשפט לענייני משפחה, בפסק הדין הראשון, דחה את תביעתה. נקבע אז כי לא ניתן לשלול את ההעברה שנעשתה עוד לפני נישואיהם, ולכן היא לא זכאית לחלק מהמניות שהועברו לילדים. ואולם האשה לא ויתרה. זמן קצר לאחר מכן, הגישה ערעור - הפעם בגישה מתונה יותר. היא ויתרה על הדרישה למחצית מהרכוש שהועבר לפני הנישואים, וביקשה להכיר בזכאותה רק "למה שהניבו יחד במהלך חייהם המשותפים" - כולל הרווחים ממגדל המשרדים היוקרתי שנבנה בהרצליה פיתוח בזמן נישואיהם.

שדה חיטה
צילום: pixbay

המשפחה מכפר טרומן הפסידה שוב - הפינוי ייצא לדרך

לאחר מאבק משפטי ממושך שנמשך יותר מעשור, בית משפט השלום דחה את תביעתן של בנות משפחת קלקודה, שביקשו לשמור על אחיזתן בשתי נחלות במושב, שנוצלו במשך שנים לשימושים מסחריים אסורים. פסק הדין מהווה חוליה נוספת במאבק שמנהלת רשות מקרקעי ישראל נגד שימושים לא חוקיים בקרקע חקלאית, ומעביר מסר ברור: הקרקע הציבורית שייכת למדינה, ולא למי שעושה בה שימוש פרטי או עסקי

עוזי גרסטמן |

בצהרי יום סתווי שקט במושב כפר טרומן, בסמוך לשדות הירוקים שמתמזגים עם שובל המטוסים של נתב"ג, נחתם עוד פרק ארוך במאבק מתוקשר על אדמות המדינה. אחרי שנים של הליכים משפטיים, פסקי דין, ערעורים ועתירות חוזרות, בית משפט השלום ברחובות דחה על הסף את תביעתן של בנות משפחת קלקודה - ליהי, טל ומעין, שביקשו לעצור את פינוי משפחתן מהנחלות שעליהן נבנו מבנים מסחריים וחניון "חנה וטוס" לא חוקי.

מדובר באחד התיקים הבולטים בשנים האחרונות במסגרת המאבק שמנהלת רשות מקרקעי ישראל (רמ"י) נגד שימושים חורגים וניצול עסקי של נחלות חקלאיות. פסק הדין החדש, שניתן על ידי השופטת אושרית הובר היימן, מאשר סופית כי גם הניסיון של הדור הצעיר במשפחת קלקודה לא הצליח לעקוף את קביעות בתי המשפט הקודמות, שהורו על השבת הקרקע למדינה. "ניכר כי בני משפחת קלקודה מסרבים להשלים עם התוצאה המשפטית הקובעת כי הם נדרשים לסלק ידם מן המקרקעין", כתבה השופטת בפסק הדין בהכרעתה, וקבעה כי מדובר ב"גלגול משפטי נוסף" שנועד להאריך את האחיזה בקרקע תוך הטרדת המדינה בהליכים חוזרים ונשנים.

שורשיה של הפרשה נעוצים עוד בשנות ה-90, אך הקונפליקט התלקח מחדש בראשית העשור הקודם. משפחת קלקודה, שחכרה שתי נחלות חקלאיות - נחלה 33 ונחלה 34 - מהמושב כפר טרומן, הפכה את האדמות החקלאיות לעסק משגשג. במקום לגדל גידולים חקלאיים, הוקמו שם חניונים מסחריים מסוג חנה וטוס, לצד מבנים מושכרים לעסקים פרטיים. על פי הערכות רמ"י, השימושים האלה גלגלו עשרות מיליוני שקלים בשנה.

"רמ"י זכאית להשבה מלאה של הנחלות, לרבות חלקות המגורים"

המדינה, באמצעות רמ"י, פתחה בשורת הליכים אזרחיים ופליליים נגד המשפחה, בטענה לשימוש חורג ולבנייה בלתי חוקית. ב-2019 ניתן פסק דין תקדימי בבית המשפט המחוזי מרכז־לוד, שבו נקבע כי יש להשיב את הנחלות למדינה. השופטת דפנה בלטמן קדראי קבעה אז כי, "בני הזוג קלקודה עשו שימוש חורג במקרקעין למטרות שאינן חקלאיות, בניגוד להסכם המשבצת ובהיקף נרחב ולאורך שנים רבות". בית המשפט חייב אותם גם בתשלום דמי שימוש ראויים בסכום כולל של כ-7 מיליון שקל. בערעור שהוגש לעליון נדחתה טענת המשפחה, ובית המשפט העליון חיזק את עמדת המדינה וקבע כי, "התנהלותם הקיצונית של המערערים עמדה בסתירה חזיתית לתכלית החקלאית של ההקצאה", וכי "המשיבה  רשות מקרקעי ישראל - זכאית להשבה מלאה של הנחלות, לרבות חלקות המגורים".

אחרי שההורים הפסידו בכל הערכאות, ניסו הבנות לפתוח דף חדש, משפטית לפחות. בתביעתן החדשה, שהוגשה ב-2021, טענו ליהי, טל ומעין קלקודה כי יש להכיר בהן כבעלות "זכויות עצמאיות" במקרקעין, נפרדות מזכויות הוריהן. הן ביקשו מבית המשפט להורות כי הנחלות יוקצו להן מחדש, או לחלופין שיוכרו כ"ברות רשות" שיכולות להמשיך להתגורר בבתים שבשטח. במקרה הגרוע, כך הן טענו, מגיע להן לפחות דיור חלופי או פיצוי הולם.