א 2581/04 ש.ר.נ.ל בע"מ נ. הנהלת בתי הדין הרבנים ואח', ניתן ביום 26.1.2005.

עובדות

חברת ש.ר.נ.ל, חברת כוח אדם (להלן – החברה), התקשרה עם הנהלת בתי הדין הרבניים ומשרד הדתות בהסכם (להלן – ההסכם) לאספקת שרותי כח אדם למזכירות ופקידות כללית להנהלת בתי הדין הרבניים ולבתי הדין הרבניים.

הגב' ענת כהן (להלן – העובדת) הועסקה אצל הנהלת בתי הדין הרבניים במשך 8 חודשים, החל מחודש מרץ 2001. עבודתה של העובדת הופסקה על ידי הנהלת בתי הדין הרבניים ביום 6.11.2001, בהיותה בחודש הרביעי להריונה, מבלי שנתבקש אישורו של שר העבודה והרווחה (להלן – אישור השר) לפיטורין, כנדרש בסעיף 9 לחוק עבודת נשים, תשי"ד – 1954 (להלן – חוק עבודת נשים).

דבר היות העובדת בהריון במועד הפיטורין נודע לחברה, לטענתה, רק ביום 8.5.2002 שעה שהוגשה כנגדה תביעה בבית הדין האזורי לעבודה בירושלים על ידי העובדת. בית הדין חייב את החברה לשלם לעובדת פיצויים בסך של 18,000 ₪, וזאת כיוון שהפיטורין נעשו בניגוד לחוק עבודת נשים.

לטענת החברה, האחריות לפיטורי העובדת ולחיובה לשאת בתשלום פיצויים מוטלת על הנהלת בתי הדין הרבניים ומשרד הדתות ולכן עליהם להשיב לה את הסכום שאולצה לשלם. מכאן התביעה.

בית משפט השלום בירושלים פסק

סיום העסקתה של העובדת, כאשר הנהלת בתי הדין הרבניים ידעה שהיא בהריון, מבלי שגילתה עובדה זו לחברה, ומבלי שאפשרה לה לבקש את האישור הנדרש לכך על פי חוק עבודת נשים, ותוך ידיעה שהדבר מנוגד לחוק ויגרור אחריו תשלום פיצויים, מהווה התנהגות הלוקה בחוסר תום לב.

תכליתו המסחרית האמיתית של ההסכם הייתה כי הנהלת בתי הדין הרבניים תשמש מעבידתם (בפועל) של כל העובדים שיועסקו על ידה באמצעות החברה, והחברה תיטול על עצמה, כנגד קבלת עמלה, את כל החיובים הכספיים הנובעים מיחסי עובד – מעביד. במסגרת אותה תכלית וכתנאי משתמע ממנה, החברה לקחה על עצמה, גם את סיכוני הפיטורין של העובדים ותשלום פיצויי הפיטורין. אבל, ברור שהחברה לא לקחה על עצמה חיוב שנובע ממעשה שלא כדין ובניגוד לחוק של המעסיק בפועל.

המצב במקרה זה הוא מצב מוכר בו דמוי חברה למתן שירות, ממלאת תפקיד מצומצם וטכני, היינו, חברה המשמשת צינור לחתימת חוזה עבודה ותשלום שכר, בעוד המעביד האמיתי ממלא את כל התפקידים האחרים של המעביד, כגון: בחירת העובד, הכשרתו, שיבוץ העובד בתכניות העבודה, מתן הוראות לביצוע העבודה וכו'. כמו כן, במצב של דמוי חברה, העובד מועסק אצל המעביד האמיתי בלבד, וקבלן כח האדם אינו מנייד את העובדים בין מעסיקים שונים.

בנסיבות בהן מדובר בנותן שרותי כח אדם מדומה בלבד, כשהתקשורת בינו לבין העובד היא פורמאלית בלבד, יש לראות במעסיק בפועל את המעביד האותנטי של העובדים המעוסקים אצלו. סטאטוס של עובד אינו נקבע בהסכם, אלא יש לחלץ את קיומו ממכלול היחסים בין הצדדים. לאור כל האמור, יש רגליים לסברה לפיה היה מקום לראות בהנהלת בתי הדין הרבניים המעבידה האותנטית של העובדת. מקביעה זו נובעת לכאורה המסקנה כי הפסקת עבודתה על ידה הייתה שלא כדין.