עובדות וטענות:

המבקשת הינה חברה העוסקת בשיווק ומכירת מותגי אופנה שונים בתחום ההלבשה ומאז שנת 1997, נהגה לספק למשביר את מותגיה.

עם כניסתו של המשביר למצב של הקפאת הליכים בשלהי שנת 2002, חדל המשביר לשלם למבקשת את התמורה עבור הטובין. במסגרת הבקשה דנן, התבקש בית-המשפט להורות לנאמני המשביר לבטל את החיובים הנ"ל, ולהצהיר, בנוסף, כי כל הטובין שסופקו למשביר עובר להקפאת ההליכים (בשווי כולל של כ-4.4 מיליון ש"ח לפני מע"מ) נותרו בבעלות המבקשת, לאור תניית שימור בעלות שכללה המבקשת בכל אחת מחשבוניות שהנפיקה למשביר בקשר עם הספקת הטובין, בה נקבע כי הסחורה בבעלות המבקשת כל עוד החשבונית לא נפרעה. כן התבקש בית-המשפט להורות לנאמנים למסור למבקשת את כל הטובין שסופקו למשביר עובר להקפאת ההליכים ואשר טרם נמכרו, ולהורות להם לשלם למבקשת את התמורה שהתקבלה מאותם טובין שסופקו עובר להקפאת ההליכים אך נמכרו כבר במהלכה.

דיון משפטי:

כב' הנש' הש' א' גורן:

שאלת תוקפה המשפטי של תניית שימור בעלות הכלולה בהסכם בין ספק לקמעונאי עברה טלטלות משפטיות, המשקפות (בין היתר) גישות עקרוניות שונות ביחס לנקודת האיזון הראויה בין גורם הפומביות בדיני הקניין המגן על צדדים שלישיים, מזה, לבין אוטונומיית הרצון וחופש החוזים של הצדדים לעסקה לעצבה לפי ראות עיניהם, מזה.

הלכת קולומבו (ע"א 455/89 קולומבו, מאכל ומשקה בע"מ נ' בנק למסחר בע"מ), שעמדה בתוקף משנת 1991 ועד לשנת 2003, נתנה דגש מרכזי לגורם הפומביות. בית-המשפט העליון העדיף את הגישה המחילה את הוראות חוק המשכון על כל עסקה המכוונת ליצור בטוחה, אפילו אין היא מקיימת את מאפייניו של משכון. גישת הבטוחה שאומצה בהלכת קולומבו נוגסת בחופש החוזים של הצדדים, שכן בעטיה עוברת הבעלות בטובין לידי הקמעונאי כבר בעת מסירת החזקה בהם לידיו, וזאת בניגוד לתניית שימור הבעלות עליה הסכימו הצדדים במפורש. הלכה זו עוררה ביקורת נוקבת, שהדגישה, בין היתר, את הקשיים המעשיים שהיא מערימה על חיי המסחר, בחייבה את הספק לרשום משכון, כל אימת שמתבצעת העברה של טובין ממנו לקמעונאי, על-מנת שתניית שימור הבעלות תהא תקפה – דבר שבפועל כמעט ולא נעשה.

בפרשת קידוחי הצפון (ברע"א 1690/00 מ.ש. קידוחי הצפון בע"מ נ' א. אבגל טכנולוגיה בע"מ (בפירוק זמני)) נהפכה הלכת קולומבו וניתן תוקף משפטי לתניית שימור בעלות. פסק-הדין חיזק את עיקרון חופש החוזים, באפשרו לצדדים לחוזה להגשים בפועל את אשר סוכם ביניהם, קרי: לשמר בידי הספק את הבעלות בטובין למרות שהחזקה בהם נמסרה כבר לקמעונאי, וזאת עד להשלמת התמורה.

לכאורה, על-יסוד הניתוח דלעיל צודקת אפוא המבקשת בטענותיה ואולם, בנסיבותיו העובדתיות של המקרה דנן לא הניחה המבקשת תשתית מספקת התומכת בטענתה כי בין הצדדים התקיים מפגש רצונות בשאלת תניית שימור הבעלות גופה. ביסוד מסקנה זו עומד טעם סובייקטיבי הנוגע לכוונתם ה"פנימית" של הצדדים כפי שהיא עולה מהחוזה שנקשר ביניהם, וטעם אובייקטיבי, הנוגע לנסיבות ה"חיצוניות" של ההתקשרות החוזית ביניהם, קרי למאפיינים שהתקיימו או שנעדרו הימנה, המשליכים על ההכרעה המשפטית.

הטעם הסובייקטיבי:

פרשת קידוחי הצפון אמנם ביטלה את הלכת קולמבו ונתנה תוקף לתניית שימור בעלות מוסכמת בין הצדדים, אף בלא רישומה כמשכון. עם זאת, אין בה כדי לבטל את הצורך בהסכמה משותפת של הצדדים על עצם שימור הבעלות בידי הספק.

במקרה דנן, המסמך היחיד בו מוזכרת תניית שימור הבעלות הוא, כאמור, החשבוניות שהנפיקה המבקשת למשביר כל אימת שסיפקה טובין לסניפיו. חשבוניות אלו אינן חתומות בידי גורם כלשהו מטעם המשביר וכל שנחתם על-ידי נציגי המשביר לאחר כריתתו של ההסכם בין הצדדים, הוא אישור קבלת הסחורה על ידי מחסנאים ולא על-ידי מנהליו או מורשי החתימה שלו. יוצא, אם כן, כי מועד מסירת הטובין לידי המשביר הוא המועד בו עברה גם הבעלות בהם לידיו.

החשיבות בבדיקת קיומה של הסכמה חוזית אמיתית בדבר תניית שימור הבעלות בולטת במיוחד במצבים של חדלות פרעון בכלל, והקפאת הליכים בפרט וזאת, נוכח התוצאה הקשה שיש להכרה בתנייה, כאמור, לגבי החברה הקמעונאית ונושיה, המוצאים עצמם ניגפים בפני ספק אשר לא רשם משכון וחרף זאת זכאי לטרוף מידי הנאמן או המפרק את הטובין או הציוד, אף אם אלו דרושים לחברה כאוויר לנשימה.

משכך, אין ליתן לתניית שימור הבעלות בענייננו כל תוקף משפטי.

הפן האובייקטיבי:

מתכונת היחסים המסחריים ששררה בין המבקשת למשביר לאורך השנים נעדרה סממנים אשר ניתן היה לצפות לקיומם אילו אכן הסכימו הצדדים לשמר בידי המבקשת את הבעלות בטובין עד להשלמת התמורה בגינם. כך למשל, אין מחלוקת בכך שהמבקשת נמנעה מלדרוש מהמשביר (בכתב או בעל-פה, בהסכם הספקים או בחשבוניות) כי יבטח את הטובין שנמסרו לו עד למכירתם ללקוחותיו, ויכלול את המבקשת כמוטבת על-פי הפוליסה. אדישותה של המבקשת ביחס לביטוחם של הטובין מלמדת על כך שלא ראתה במערכת היחסים שבינה לבין המשביר משום מערכת הנשלטת על-ידי עיקרון הקונסיגנציה.

אינדיקציות נוספות המעידות על היעדר הסכמה בין הצדדים הינן: עובדת רישומם של הטובין בספרי המשביר בעת קבלתם והיעדרה של תניה בהסכם הספקים או בכל מסמך אחר, האוסרת על המשביר לעשות כן; חוסר ההתאמה, עליו הצביע המפרק, בין יתר ההוראות שנכללו בחשבוניות לצד תניית שימור הבעלות, לבין הוראות הסכם הספקים שעל-פיהן נהגו הצדדים ביחסיהם המסחריים. פרט זה מצביע על כך, כי האמור בחשבוניות שהנפיקה המבקשת – ובכלל זה תניית שימור הבעלות – היה בבחינת כיתוב סטנדרטי ורוטיני, שלא נועד לחול באופן קונקרטי על קשריה העסקיים של המבקשת עם המשביר דווקא; וכן העובדה, כי הסכם הספקים בענייננו אינו כולל הוראה המאפשרת למבקשת להיכנס למחסני המשביר לצורך בדיקת הסחורה ופיקוח עליה.