גירושים פרידה מריבה הסכם ממון
צילום: Istock

זכה במחיר למשתכן לפני שנישא - האם הדירה היא רכוש משותף?

הגבר השתתף בהגרלה כשהיה עדיין רווק, ורק אחרי הזכייה הכיר את מי שנהפכה בהמשך לאשתו. השניים רכשו ביחד את הדירה, שילמו עבורה וגרו בה. כעבור כמה שנים, כשהחליטו להיפרד, טען הבעל שהדירה אינה רכוש משותף מכיוון שהזכייה בהגרלה היתה לפני היכרותם. לדברי האשה, "מדובר בבית שחיינו בו יחד, גידלנו בו ילדים, שילמנו משכנתא מחשבון משותף - זו ליבת השיתוף"

עוזי גרסטמן | (4)

על פניו, מדובר בסיפור פשוט: גבר משתתף בהגרלת מחיר למשתכן, זוכה, קונה דירה בזול, נושא אשה והשניים מקימים יחד בית חם בישראל. ואולם כדרכן של דרמות אנושיות, המציאות מורכבת הרבה יותר. במקרה שהגיע באחרונה לפתחו של בית הדין הרבני בפתח תקווה, המציאות הזו נבחנה לעומק, עם שאלה אחת מהותית שמרחפת מעל: האם עצם הזכייה בהגרלה מעניקה לבעל זכויות בלעדיות בדירה, גם אם הרכישה עצמה והחיים בה נעשו בשותפות עם אשתו?


הגבר, בשנות השלושים לחייו, השתתף לפני נישואיו בהגרלת מחיר למשתכן - תוכנית ממשלתית שמעניקה אפשרות לרכוש דירה חדשה במחיר מופחת לזכאים. הוא זכה. אך באותו הזמן הוא היה רווק. זמן קצר לאחר הזכייה, הוא הכיר את מי שנהפכה לאשתו, השניים נישאו, ובמהלך הנישואים נרכשה הדירה ונבנתה בפועל. בני הזוג עברו אליה, גידלו בה ילדים, חיו בה כמה שנים, עד שהקשר התערער והתפרק. כשהגיעו לבית הדין לצורך הסדרת הגירושים, טענה האשה כי הדירה היא רכוש משותף - הם הרי חיו בה יחד, בנו בה את חייהם, שילמו עליה מתוך תקציב משפחתי משותף. מנגד, טען הגבר שהדירה היא שלו בלבד, מכיוון שהזכייה התקבלה לפני הנישואים, ובזכותו האישית.


במהלך הדיונים, עלו טענות משפטיות ועובדתיות מורכבות משני הצדדים. הבעל טען, באמצעות בא-כוחו, כי הזכייה בהגרלה היא "זכות אישית מוקנית", כלומר מעין קניין פרטי שרכש עוד בהיותו רווק. "המדינה הקצתה לי את הזכות הזו, מתוך בחינה פרטנית של זכאותי האישית, כלכלית ומשפחתית", אמר. לדבריו, האשה לא היתה צד בזכייה, לא תרמה דבר לקבלתה, והזכות לדירה הוענקה לו לבדו. הוא אף ציין כי במסמכי הרכישה מופיע שמו בלבד, ובחוזה המכר מול הקבלן לא מוזכרת אשתו.


ואולם האשה טענה בתוקף אחרת. לדבריה, עצם העובדה שהזכייה קדמה לנישואים אינה שוללת את ההשקעה המשותפת ואת כוונת השיתוף שבפועל מומשה. "לא מדובר באירוע פיננסי בלבד", הסבירה עורכת דינה. "מדובר בבית שחיינו בו יחד, גידלנו בו ילדים, שילמנו משכנתא מחשבון משותף - זו ליבת השיתוף". עוד נטען כי ההליך המשפטי בישראל, כולל הפסיק


פסק הדין, שניתן כאמור בבית הדין הרבני האזורי, בחן לעומק את נסיבות המקרה ולא הסתפק במישור הטכני-רישומי של מועד ההגרלה. "לא ניתן להתעלם מהשאלה - מה נעשה בזכות הזו לאחר הזכייה?", כתבו הדיינים. הם הדגישו בהכרעתם כי, "הזכייה בהגרלה אינה מעניקה, כשלעצמה, בעלות בדירה, אלא רק את האפשרות לרכוש אותה בתנאים מסוימים". מבחינה מהותית, כך קבעו, הזכות מומשה רק לאחר הנישואים, והדירה נרכשה ונבנתה כשהשניים כבר היו נשואים, מתוך משאבים משותפים, לצורך מגורים משפחתיים. עוד נכתב בפסק הדין כי "עצם העובדה שהבעל זכה בהגרלה קודם הנישואין, אין בה כדי לבטל את חזקה השיתוף שנוצרה בדירת המגורים, שעה שהנכס מומש, נרכש והשתכן בו כאשר הצדדים ניהלו משק בית משותף". לפיכך, הדירה תיחשב רכוש משותף, ויש לחלק את שוויה בין הצדדים, גם אם רישום הבעלות על שמה של האשה לא נעשה בפועל.


מה היה שיקול הדעת ההלכתי של הדיינים בהחלטה?

משרדי עורכי הדין שזוכים להרבה חשיפה ומי המאכזבים
אתר ביזפורטל וחברת הדאטה והמחקר Makam, משיקים מדד שמדרג את החשיפה של משרדי עורכי הדין בתקשורת המקומית - הנה עורכי הדין המדוברים ביותר; וגם מי המשרדים הגדולים ביותר?

הם הפעילו את עקרון "כוונת שיתוף" ואת כללי ההשתייכות לרכוש שנרכש בתקופת הנישואים. למרות הרישום הפורמלי, הם בחנו את ההקשר המשפחתי-חברתי והסיקו שכוונת הצדדים היתה לראות בדירה נכס משותף.


האם ייתכן שפסק הדין היה משתנה אם בני הזוג לא היו גרים יחד בדירה?

כן. המגורים המשותפים היוו נדבך משמעותי בהחלטת הדיינים. לו היתה הדירה נותרת ריקה, או מושכרת לצד ג' - ייתכן שההכרעה היתה נוטה לטובת בעלות נפרדת.

קיראו עוד ב"משפט"


האם העובדה שהבעל לא רשם את אשתו כבעלים נחשבת לרלוונטית?

הדיינים ציינו שהיא בעלת משקל, אך לא מכריעה. העובדה שהרישום לא כלל את שמה חיזקה את טענת הבעל, אך לא הצליחה לגבור על ראיות לשיתוף בפועל: תשלום המשכנתא מחשבון משותף, השקעה של האשה בבית, ומגורים משפחתיים לאורך זמן.


כיצד מתייחס הדין האזרחי לסוגיות מסוג זה?

בדין האזרחי קיימת דוקטרינת "חזקת השיתוף". כשבני זוג חיים יחד ומנהלים משק בית משותף, יש להניח ששיתוף כזה חל גם על נכסים - גם אם הם רשומים רק על שם אחד מהם. בית הדין הרבני שילב את ההיגיון הזה בפסיקתו.


מה קורה אם הצד שזכה בהגרלה מוכיח שמימן את כל הרכישה בעצמו?

ייתכן שהתוצאה היתה שונה. אם היה מוכח כי הבעל מימן את רכישת הדירה באופן מלא מכספים אישיים, ללא שימוש בתקציב משפחתי - בית הדין יכול היה לקבוע שמדובר ברכוש אישי.


במקרה שבו אדם חייב למכור את הדירה שבה זכה במסגרת מחיר למשתכן מסיבות שונות, הוא יכול לפנות לוועדת חריגים של המשרד לבינוי והשיכון כדי שזו תבחן את את מכירת הדירה. כל מה שצריך הוא למלא מכתב עם פנייה לוועדה, לצרף מסמכים (אם הסיבה היא כלכלית או רפואית למשל), העתק של חוזה הרכישה, פרטים על הדירה, אישור מסירה במידה והיא מוכנה וכמובן פרטים אישיים. הוועדה רשאית לאשר מכירת דירה ללא קנס בתוך התקופה של חמש שנים מיום קבלת הדירה או שבע שנים מיום ההגרלה. יש מקרים כאלה, אבל הם מעטים יחסית. במשרד השיכון והבינוי, הוועדה מאשרת מהלך כזה במקרים של גירושים, פטירת הזוכה או מקרים חריגים אחרים כמו פשיטת רגל, אבל כל מקרה יידון לגופו.

תגובות לכתבה(4):

הגב לכתבה

השדות המסומנים ב-* הם שדות חובה
  • 3.
    שולתתת 09/05/2025 10:35
    הגב לתגובה זו
    ומה שאחרי חצי חצי.אם הגבר הביא 50 אחוז מסכום הדירה מרכוש לפני הנישואים ולקחו משכנתא יחד על ה 50 הנותריםהדירה שייכת 75 אחוז לבעל ו 25 לאישה.גם אם גרו בדירה וגם אם לא.כל דבר אחר זה עוול.
  • פצ 12/05/2025 12:22
    הגב לתגובה זו
    הוא הביא רק את הזכייה בהגרלה לא כסף ולא נעליים
  • 2.
    אנונימי 09/05/2025 06:55
    הגב לתגובה זו
    האישה צודקת.
  • 1.
    אנונימי 09/05/2025 04:39
    הגב לתגובה זו
    זכות אישית מוקניתהמדינה הקצתה לי את הזכות הזוסך הכל קיבל הנחה בקומבינה ממשלתית.
בית המשפט
צילום: Pixbay

בית המשפט חייב דוד להשיב לאחיינית יותר מ-220 אלף שקל

השופטת עפרה גיא מבית המשפט לענייני משפחה קבעה כי המנוח הפקיד בידי אחיו סכום משמעותי מכספי הירושה שקיבל מאמו, וכי הדוד הודה בהחזקת הכספים בשיחות מוקלטות ואף חזר ואמר למנוח “זה הכסף שלך”. גרסתו שלפיה תמך כלכלית באחיו ושהסכומים נועדו לקיזוז נדחתה. בית המשפט חייב אותו להעביר לאחיינית 221,342 שקל, בתוספת הוצאות ושכר טרחה

עוזי גרסטמן |

הפרשה הבאה החלה שנים לפני שהתגלגלה לבית המשפט, בתוך סבך משפחתי טעון, רגשות מעורבים וחשדנות שגברה והלכה ככל שחלפו הימים. אדם מבוגר, מוגבל בניידותו, מצא עצמו תלוי במשפחתו לאחר גירושיו, כשחייו מתנהלים בין דירת אמו לבין מוסד סיעודי. מאחורי הקלעים התנהל מסלול כספי מורכב, שבמרכזו סכום משמעותי שקיבל המנוח מעיזבון אמו. הכסף הופקד בידי אחד מאחיו, שהיה בנקאי, מתוך אמון, מתוך תקווה שאותו אח יסייע, ישמור וינהל את הכספים למענו. אלא שהאמון התערער, ועם מותו של המנוח נהפכה התחושה לחשד ממשי.

האחיינית, שהיתה הקרובה ביותר למנוח בשנותיו האחרונות, נותרה לבדה להתמודד עם המורשת הכלכלית שהותיר אחריו. בצוואתו קבע אביה כי כל רכושו עובר אליה, ובמקביל ציין מפורשות כי סכום של 256,442 שקל הופקד בידי אחיו, וכי נכון למועד עריכת הצוואה נותרו בידי אותו אח 221,342 שקל. ואולם בעוד שבצוואה העניין היה ברור לחלוטין, המציאות שאחרי הפטירה היתה שונה, טעונה ומעורפלת הרבה יותר. האח הכחיש, טען שלא קיבל דבר, טען שהמנוח הוא זה שהיה חייב לו ואף טען כי תמך בו לאורך שנים. אלא שהראיות הצביעו על תמונה אחרת. ובעיקר, קולו של המנוח עצמו.

בפסק דין מקיף המשתרע על פני עשרות עמודים קבעה השופטת עפרה גיא כי הראיות, ובראשן ההקלטות והתיעוד בכתב ידו של הדוד עצמו, מוכיחות כי הכסף אכן הופקד בידיו. יתרה מכך, בית המשפט קבע כי הדוד הודה בכך “בקולו”, ושב ואמר למנוח באותה שיחה: “זה לא שלי, זה שלך, זה שלך”. בסופו של דבר קבע בית המשפט כי על הדוד להעביר לאחיינית את הכספים שהפקיד אביה אצלו. לצד זאת, דחתה השופטת גם את טענות הקיזוז וטענות אחרות שהעלה הדוד, וקבעה כי גרסתו אינה סבירה, אינה נתמכת בראיות וסותרת את הממצאים הברורים שעלו מהתיק.

האם הכספים אכן הופקדו אצל האח?

הסיפור נפרש תחילה ברקע עובדתי שהשופטת הגדירה כבלתי שנוי במחלוקת. המנוח נפטר ב-2019 והותיר אחריו צוואה שנערכה ב-2018. בצוואה הוא ציין במפורש כי הפקיד אצל אחיו סכום של 256,442 שקל, וכי לאחר משיכות שנעשו לאורך תקופה, נותרו בידיו 221,342 שקל. צו קיום צוואה ניתן ב-2020. מה שעמד לדיון לא היה קיומה של הצוואה, אלא השאלה האם הכספים אכן הופקדו אצל האח, כפי שטען המנוח בצוואתו, או שמא מדובר בטעות, או באמירה שאינה מתיישבת עם המציאות, כפי שטען הנתבע.

התובעת, בתו של המנוח, הציגה תשתית ראייתית רחבה: תיעוד בכתב על גבי יומן שנה של בנק הפועלים, שבו רשם הנתבע בעצמו את הכספים שהוחזרו ואת המשיכות שבוצעו; תמלילי שיחות שנערכו בין המנוח ובין האח; תמליל נוסף שבו הבטיח האח לתובעת לאחר מות אביה שיעביר לה את הכספים ברגע שיינתן צו קיום; עדויות של מכרים שאישרו כי המנוח סיפר להם שהפקיד את הכסף אצל אחיו; וכן הוכחה להעברה בנקאית אחת בסכום כולל של 20 אלף שקל, שביצע הנתבע ישירות לחשבון התובעת לבקשת אביה, וזאת בשעה שהמנוח כבר היה סיעודי ולא יכול היה לשלוט בחשבון בנק פעיל.

בית משפט   פסק דין
צילום: דאלי

ההבטחה לא נכללה בצוואה - זו הסיבה שהיא כן תצא לפועל

היא הגיעה לישראל בגיל 20, לאחר שהוריה של בעלה הנכה הביאו אותה מברזיל עם הבטחה: אם תינשא לו, תזכה לבית משלה. במשך 30 שנה היא טיפלה בו, גידלה ילדים, עבדה ופרנסה את המשפחה. ואז, בערוב ימיה, חמותה ערכה צוואה חד־צדדית שמנשלת אותה ואת בנה מכל נכסי המשפחה ומעבירה הכל לבתה. בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב הפעיל את דוקטרינת “זעקת ההגינות”, וקבע כי יש לכבד את ההבטחה שניתנה

עוזי גרסטמן |

הסיפור הבא, שהגיע לפתחו של בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב, נדמה כמעט כמו עלילה ספרותית: צעירה בת 20 מברזיל, שנמצאת בראשית דרכה, מתבקשת לעזוב את משפחתה, את שפתה ואת ארצה כדי להגשים חלום שאינו שלה, אלא חלום של אחרים. הוריו של גבר עיוור מילדות, בן 29, רקמו תוכנית לשדך לו אשה צעירה שתהיה לו לעזר, לבת זוג, לאם ילדיו ולמי שתעניק לו חיים משפחתיים. ההורים הגיעו לברזיל במיוחד, יצרו קשר עם משפחה מקומית, ופיזרו הבטחות גדולות כדי לשכנע את אותה צעירה להסכים לנישואים. בין ההבטחות, כך טענה האשה לאורך כל ההליך, היתה התחייבות ברורה: “נקנה לכם דירה בישראל, שלא יהיו לך דאגות”.

האישה הסכימה. היא נישאה לבן, עברה לישראל, התגיירה, הקימה משפחה וגידלה שתי בנות. במשך יותר מ-30 שנה היא ניהלה חיי משפחה לצד בן זוג מוגבל לחלוטין מעיוורון מולד, טיפלה בו, הובילה אותו לכל מקום, ופרנסה את הבית דרך עבודתה. אלא שהשנים חלפו, היחסים נסדקו, ובשלהי חייה של חמותה - האשה שממנה היא ציפתה להגינות - נחתה עליה מכה נוספת: צוואה חדשה, שנערכה ב-2018, ובה "המנוחה העניקה את מלוא עיזבונה לבתה בלבד", כפי שמתאר פסק הדין. בכך, נשלל מהבעל ומבת זוגו כל רכוש שהובטח להם.

המאבק המשפטי שנרקם בעקבות האירועים חשף שכבות רבות של כאב, הסתמכות, מניפולציות משפחתיות, ושאלה אחת גדולה: האם ההבטחה שניתנה לפני עשרות שנים - הבטחה שהשפיעה על חייה של צעירה - עומדת גם כיום, אף שלא נחתמה במסמך ברור? השופטת סגלית אופק, שדנה בתיק הארוך והמורכב, קבעה כי כן. היא קיבלה את טענתה של האשה לגבי קיומה של התחייבות ברורה מצד חמותה וחמיה לרכוש דירה לבני הזוג, והפעילה עיקרון שכמעט אינו נזכר בפסקי דין אך משמעותו עמוקה: זעקת ההגינות.

העובדות מצדיקות סטייה מהרישום שבמרשם המקרקעין

כבר בפתח פסק הדין, קבעה השופטת כי ההוכחה נדרשת להיות “כבדת משקל במיוחד”, שכן הרישום הרשמי במקרקעין מעניק לנתבעת, הבת, חזקה חזקה שהנכס שלה. אלא שהשופטת אופק קבעה כי “במקרה זה עלה בידי התובעת להרים את הנטל הרובץ לפתחה בעניין הבטחה להעניק דירה”, וכי המכלול העובדתי מצדיק סטייה מהחזקה שבמרשם המקרקעין.

המסמך הראשון שמככב בפרשה היה ההסכם הברזילאי, מסמך נוטריוני שנחתם ב-1987 בסאו פאולו, שבו נקבע כי בני הזוג יחלקו גם מתנות וירושות. השופטת קבעה כי כבר במסמך הזה, “טמונה הבטחה של המנוחים להעניק לבני הזוג דירה במתנה”, וכי המנוחים, שהיו אלה שניהלו את המשא ומתן ואף נכחו בחתימה, ביקשו להבטיח לכלה הצעירה ביטחון לפני שתעזוב את משפחתה ותתחיל את חייה בישראל. האשה העידה כי לא היתה נישאת לבעלה ללא אותה הבטחה. בעדותה בבית המשפט היא אמרה כי, “הבטיחו לי שהם יקנו לי דירה… לי ולב' כמובן”. עדותה, קבעה השופטת, היתה קוהרנטית ואמינה, ולא נסתרה בידי מי מהצדדים. עוד הדגישה השופטת כי בראייה הגיונית, הן בשל פערי הכוחות והן בשל הסיטואציה הייחודית של שידוך בין צעירה זרה לגבר עיוור, היתה חשיבות גדולה להבטיח לה קורת גג ומשענת לאורך זמן.