גירושים פרידה מריבה הסכם ממון
צילום: Istock

זכה במחיר למשתכן לפני שנישא - האם הדירה היא רכוש משותף?

הגבר השתתף בהגרלה כשהיה עדיין רווק, ורק אחרי הזכייה הכיר את מי שנהפכה בהמשך לאשתו. השניים רכשו ביחד את הדירה, שילמו עבורה וגרו בה. כעבור כמה שנים, כשהחליטו להיפרד, טען הבעל שהדירה אינה רכוש משותף מכיוון שהזכייה בהגרלה היתה לפני היכרותם. לדברי האשה, "מדובר בבית שחיינו בו יחד, גידלנו בו ילדים, שילמנו משכנתא מחשבון משותף - זו ליבת השיתוף"

עוזי גרסטמן | (4)

על פניו, מדובר בסיפור פשוט: גבר משתתף בהגרלת מחיר למשתכן, זוכה, קונה דירה בזול, נושא אשה והשניים מקימים יחד בית חם בישראל. ואולם כדרכן של דרמות אנושיות, המציאות מורכבת הרבה יותר. במקרה שהגיע באחרונה לפתחו של בית הדין הרבני בפתח תקווה, המציאות הזו נבחנה לעומק, עם שאלה אחת מהותית שמרחפת מעל: האם עצם הזכייה בהגרלה מעניקה לבעל זכויות בלעדיות בדירה, גם אם הרכישה עצמה והחיים בה נעשו בשותפות עם אשתו?


הגבר, בשנות השלושים לחייו, השתתף לפני נישואיו בהגרלת מחיר למשתכן - תוכנית ממשלתית שמעניקה אפשרות לרכוש דירה חדשה במחיר מופחת לזכאים. הוא זכה. אך באותו הזמן הוא היה רווק. זמן קצר לאחר הזכייה, הוא הכיר את מי שנהפכה לאשתו, השניים נישאו, ובמהלך הנישואים נרכשה הדירה ונבנתה בפועל. בני הזוג עברו אליה, גידלו בה ילדים, חיו בה כמה שנים, עד שהקשר התערער והתפרק. כשהגיעו לבית הדין לצורך הסדרת הגירושים, טענה האשה כי הדירה היא רכוש משותף - הם הרי חיו בה יחד, בנו בה את חייהם, שילמו עליה מתוך תקציב משפחתי משותף. מנגד, טען הגבר שהדירה היא שלו בלבד, מכיוון שהזכייה התקבלה לפני הנישואים, ובזכותו האישית.


במהלך הדיונים, עלו טענות משפטיות ועובדתיות מורכבות משני הצדדים. הבעל טען, באמצעות בא-כוחו, כי הזכייה בהגרלה היא "זכות אישית מוקנית", כלומר מעין קניין פרטי שרכש עוד בהיותו רווק. "המדינה הקצתה לי את הזכות הזו, מתוך בחינה פרטנית של זכאותי האישית, כלכלית ומשפחתית", אמר. לדבריו, האשה לא היתה צד בזכייה, לא תרמה דבר לקבלתה, והזכות לדירה הוענקה לו לבדו. הוא אף ציין כי במסמכי הרכישה מופיע שמו בלבד, ובחוזה המכר מול הקבלן לא מוזכרת אשתו.


ואולם האשה טענה בתוקף אחרת. לדבריה, עצם העובדה שהזכייה קדמה לנישואים אינה שוללת את ההשקעה המשותפת ואת כוונת השיתוף שבפועל מומשה. "לא מדובר באירוע פיננסי בלבד", הסבירה עורכת דינה. "מדובר בבית שחיינו בו יחד, גידלנו בו ילדים, שילמנו משכנתא מחשבון משותף - זו ליבת השיתוף". עוד נטען כי ההליך המשפטי בישראל, כולל הפסיק


פסק הדין, שניתן כאמור בבית הדין הרבני האזורי, בחן לעומק את נסיבות המקרה ולא הסתפק במישור הטכני-רישומי של מועד ההגרלה. "לא ניתן להתעלם מהשאלה - מה נעשה בזכות הזו לאחר הזכייה?", כתבו הדיינים. הם הדגישו בהכרעתם כי, "הזכייה בהגרלה אינה מעניקה, כשלעצמה, בעלות בדירה, אלא רק את האפשרות לרכוש אותה בתנאים מסוימים". מבחינה מהותית, כך קבעו, הזכות מומשה רק לאחר הנישואים, והדירה נרכשה ונבנתה כשהשניים כבר היו נשואים, מתוך משאבים משותפים, לצורך מגורים משפחתיים. עוד נכתב בפסק הדין כי "עצם העובדה שהבעל זכה בהגרלה קודם הנישואין, אין בה כדי לבטל את חזקה השיתוף שנוצרה בדירת המגורים, שעה שהנכס מומש, נרכש והשתכן בו כאשר הצדדים ניהלו משק בית משותף". לפיכך, הדירה תיחשב רכוש משותף, ויש לחלק את שוויה בין הצדדים, גם אם רישום הבעלות על שמה של האשה לא נעשה בפועל.


מה היה שיקול הדעת ההלכתי של הדיינים בהחלטה?

משרדי עורכי הדין שזוכים להרבה חשיפה ומי המאכזבים
אתר ביזפורטל וחברת הדאטה והמחקר Makam, משיקים מדד שמדרג את החשיפה של משרדי עורכי הדין בתקשורת המקומית - הנה עורכי הדין המדוברים ביותר; וגם מי המשרדים הגדולים ביותר?

הם הפעילו את עקרון "כוונת שיתוף" ואת כללי ההשתייכות לרכוש שנרכש בתקופת הנישואים. למרות הרישום הפורמלי, הם בחנו את ההקשר המשפחתי-חברתי והסיקו שכוונת הצדדים היתה לראות בדירה נכס משותף.


האם ייתכן שפסק הדין היה משתנה אם בני הזוג לא היו גרים יחד בדירה?

כן. המגורים המשותפים היוו נדבך משמעותי בהחלטת הדיינים. לו היתה הדירה נותרת ריקה, או מושכרת לצד ג' - ייתכן שההכרעה היתה נוטה לטובת בעלות נפרדת.

קיראו עוד ב"משפט"


האם העובדה שהבעל לא רשם את אשתו כבעלים נחשבת לרלוונטית?

הדיינים ציינו שהיא בעלת משקל, אך לא מכריעה. העובדה שהרישום לא כלל את שמה חיזקה את טענת הבעל, אך לא הצליחה לגבור על ראיות לשיתוף בפועל: תשלום המשכנתא מחשבון משותף, השקעה של האשה בבית, ומגורים משפחתיים לאורך זמן.


כיצד מתייחס הדין האזרחי לסוגיות מסוג זה?

בדין האזרחי קיימת דוקטרינת "חזקת השיתוף". כשבני זוג חיים יחד ומנהלים משק בית משותף, יש להניח ששיתוף כזה חל גם על נכסים - גם אם הם רשומים רק על שם אחד מהם. בית הדין הרבני שילב את ההיגיון הזה בפסיקתו.


מה קורה אם הצד שזכה בהגרלה מוכיח שמימן את כל הרכישה בעצמו?

ייתכן שהתוצאה היתה שונה. אם היה מוכח כי הבעל מימן את רכישת הדירה באופן מלא מכספים אישיים, ללא שימוש בתקציב משפחתי - בית הדין יכול היה לקבוע שמדובר ברכוש אישי.


במקרה שבו אדם חייב למכור את הדירה שבה זכה במסגרת מחיר למשתכן מסיבות שונות, הוא יכול לפנות לוועדת חריגים של המשרד לבינוי והשיכון כדי שזו תבחן את את מכירת הדירה. כל מה שצריך הוא למלא מכתב עם פנייה לוועדה, לצרף מסמכים (אם הסיבה היא כלכלית או רפואית למשל), העתק של חוזה הרכישה, פרטים על הדירה, אישור מסירה במידה והיא מוכנה וכמובן פרטים אישיים. הוועדה רשאית לאשר מכירת דירה ללא קנס בתוך התקופה של חמש שנים מיום קבלת הדירה או שבע שנים מיום ההגרלה. יש מקרים כאלה, אבל הם מעטים יחסית. במשרד השיכון והבינוי, הוועדה מאשרת מהלך כזה במקרים של גירושים, פטירת הזוכה או מקרים חריגים אחרים כמו פשיטת רגל, אבל כל מקרה יידון לגופו.

תגובות לכתבה(4):

הגב לכתבה

השדות המסומנים ב-* הם שדות חובה
  • 3.
    שולתתת 09/05/2025 10:35
    הגב לתגובה זו
    ומה שאחרי חצי חצי.אם הגבר הביא 50 אחוז מסכום הדירה מרכוש לפני הנישואים ולקחו משכנתא יחד על ה 50 הנותריםהדירה שייכת 75 אחוז לבעל ו 25 לאישה.גם אם גרו בדירה וגם אם לא.כל דבר אחר זה עוול.
  • פצ 12/05/2025 12:22
    הגב לתגובה זו
    הוא הביא רק את הזכייה בהגרלה לא כסף ולא נעליים
  • 2.
    אנונימי 09/05/2025 06:55
    הגב לתגובה זו
    האישה צודקת.
  • 1.
    אנונימי 09/05/2025 04:39
    הגב לתגובה זו
    זכות אישית מוקניתהמדינה הקצתה לי את הזכות הזוסך הכל קיבל הנחה בקומבינה ממשלתית.
רכב גנוב מוסתר בשטח. קרדיט איתוראןרכב גנוב מוסתר בשטח. קרדיט איתוראן

הרכב "הגנוב" חנה בחוץ - והתובע הגיע איתו לבית המשפט: פסק הדין היה חריג


סוכן הביטוח זייף חתימה והטעה את הלקוח - אבל המבוטח לא קיבל פיצוי על הרכב. מה קרה כאן?



עוזי גרסטמן |


בית משפט השלום בבאר שבע נתן פסק דין יוצא דופן בתביעת ביטוח שחושפת שרשרת כשלים חמורה בענף הביטוח. השופט ירון גולן קבע כי סוכן הביטוח טארק חורי זייף את חתימת הלקוח על טופס ויתור כיסוי גניבה והטעה אותו לאחר גניבת הרכב - ודחה את עיקר התביעה. הסיבה המפתיעה: התובע, ממדוב אבואלפוז, הגיע לדיון ההוכחות עם אותו רכב "גנוב" שבגינו תבע פיצוי של 108 אלף שקל.

"התהייה הראשונה והבסיסית בתביעה שלפניי היא בכך שממדוב עושה שימוש בימים אלה ברכב בגינו הוא הגיש תביעה לקבלת תגמולי ביטוח בגין גניבה", כתב השופט גולן בפתח פסק דינו. "ממדוב אף הגיע עם הרכב לדיון ההוכחות".

הסיפור המלא: מה באמת קרה עם אישור המיגון?

דצמבר 2019. ממדוב רוכש רכב בסכום של 60,000 שקל, חלקו באמצעות הלוואה מחברת מימון ישיר. הוא פונה לסוכן הביטוח טארק חורי ומבקש פוליסת ביטוח מקיף הכוללת כיסוי גניבה. כאן מתחיל הסיפור להסתבך.

בחקירתו בבית המשפט הודה ממדוב, לראשונה, פרט קריטי שהעלים בכתב התביעה: "טארק, או מי מטעמו, שלח אותו להביא אישור מיגון והוא אמר, בשלב כלשהו, שאין לו מאיפה להביא". כשנשאל מדוע לא הביא אישור כזה, השיב: "החשמלאי שהוא פנה אליו אמר לו שהוא לא יכול לתת לו אישור כי יש לו קודנית ברכב".

לשאלת בית המשפט "אדוני הבין כשהוא יצא מהמשרד שהוא צריך אישור להביא לה חזרה אישור קודנית? הוא הבין שהוא צריך? לכך הלכת לחפש?" השיב ממדוב בחיוב: "כן זה".

חדלות פירעון הסדר חובחדלות פירעון הסדר חוב

החברה תבעה עובדים לשעבר: הפרו חובת סודיות

העובדים הועסקו ב-FBC מקבוצת וואן טכנולוגיות בתפקידי יישום וניהול פרויקטים לתקופות שונות, חלקן קצרות יחסית, רובם בתחילת דרכם המקצועית. כולם חתמו על הסכמי עבודה שכללו סעיפי סודיות, אי-תחרות ואי-שידול. ואולם לאחר סיום עבודתם ב-FBC, מצאו עצמם העובדים מועסקים במידעטק טכנולוגיות, חברה מתחרה שפועלת גם היא בתחום הפריוריטי. FBC טענה כי העובדים פעלו "מאחורי גבה בצוותא וכל אחד מהם לחוד"

עוזי גרסטמן |

בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב הכריע באחרונה במקרה מעניין, ששפך אור על מערכת יחסים סבוכה בין מעסיקה לשעבר לשבעה מעובדיה. בלב הסכסוך ניצבה FBC טכנולוגיות, שדרשה פיצויים בסכום כולל של 1.7 מיליון שקל מעובדיה לשעבר, בטענה להפרת חובת הסודיות, גניבת סודות מסחריים, שידול עובדים, הפרת חובת הנאמנות ותום הלב, והפרת הסכמי עבודה. מנגד, העובדים הגישו תביעה נגדית בסכום כולל של 700 אלף שקל, בטענה להתעמרות, הוצאת לשון הרע ועוד. סיפור זה אינו רק מאבק משפטי על כסף; הוא חלון הצצה למתחים המורכבים בעולם התעסוקה המודרני, בין זכותו של מעסיק להגן על עסקיו לבין זכותו של עובד לחופש העיסוק.


FBC טכנולוגיות, שהיא חלק מקבוצת וואן טכנולוגיות תוכנה (ONE), מתמחה במתן פתרונות ותמיכה בתחום הפריוריטי. העובדים - קורל ג'יבלי, הילה קרקו, אושרת שחר נש, רנן כחלון, יניב גנם, יניב יוסף, ואור אלחנתי - הועסקו בחברה בתפקידי יישום וניהול פרויקטים לתקופות שונות, חלקן קצרות יחסית, רובם בתחילת דרכם המקצועית. כולם חתמו על הסכמי עבודה שכללו סעיפי סודיות, אי-תחרות ואי-שידול. ואולם לאחר סיום עבודתם ב-FBC, מצאו עצמם העובדים מועסקים במידעטק טכנולוגיות, חברה מתחרה שפועלת גם היא בתחום הפריוריטי, מה שהצית את המחלוקת המשפטית העמוקה.


טענותיה של FBC היו נחרצות. החברה טענה כי העובדים, שנחשפו למידע סודי מסחרי רב ערך, פעלו "מאחורי גבה בצוותא וכל אחד מהם לחוד, שעה ששידלו אחד את השני ופעלו בניגוד גמור להתחייבויותיהם על פי הסכמי ההעסקה ועברו אחד אחרי השני, לעבוד יחדיו במידעטק - חברה מתחרה באופן ישיר לתובעת". לטענתה, בכך הם הפרו את חובת הסודיות, גזלו ממנה סודות מסחריים, הפרו את חובות הנאמנות ותום הלב המוגברת, והפרו את הסכמי העבודה. התמונה שציירה החברה היתה של עריקה מתוכננת, מונעת משידול הדדי וניסיון לנצל את הידע שצברו ב-FBC לטובת המתחרה.


"ניסיון לנהל 'משפט ראווה'"


מנגד, העובדים לא נותרו חייבים. הם טענו כי תביעתה של FBC אינה אלא "ניסיון לנהל 'משפט ראווה' שלא נועד להגשים אינטרס לגיטימי שיש לה ביחס לעובדים אלא כדי להעביר מסר מאיים מסוג 'למען יראו וייראו' כלפי עובדיה הקיימים לבל יעזו לעבור לעבוד במקום אחר". העובדים הדגישו כי רובם היו צעירים בתחילת דרכם, הועסקו במשרה חלקית ובשכר נמוך, בתפקידים זוטרים ולתקופה קצרה, ועל כן לא החזיקו ב"סודות מסחריים" כנטען. לטענתם, הם לא הפרו חובות סודיות, נאמנות או תום לב, לא שידלו עובדים אחרים, ותניית אי-התחרות בהסכמי ההעסקה אינה חוקית. יתרה מכך, בתביעה שכנגד, חשפו העובדים את סביבת העבודה הפנימית ב-FBC, אותה תיארו כ"מתח רב ועלתה פעמים רבות כדי ניצול והתעמרות". הם סיפרו על השפלות בפני עמיתים, שיחות נזיפה קשות, יחס מבזה מול לקוחות, סביבת עבודה עוינת, לחץ בלתי פוסק ועומס עבודה מתמשך. העובדים טענו גם לפגיעה בשמם הטוב ובמוניטין שלהם, וכי החברה ניסתה לחבל בעבודתם החדשה. בנוסף, העובדות קורל ג'יבלי והילה קרקו טענו לניכוי כספים שלא כדין משכרן, בטענה שמדובר בקנס על החזרת רכבי ליסינג מוקדם מהצפוי. FBC טענה מנגד כי התביעה שכנגד הוגשה רק כמשקל נגד לתביעה העיקרית, וכי טענות העובדים להתעמרות ולהוצאת לשון הרע משוללות יסוד, וניכוי השכר היה כדין.


בית הדין, בראשותו של השופט הבכיר כאמל אבו קאעוד, בחן לעומק את טענות הצדדים ואת הראיות שהוצגו. לאחר דיונים מקדמיים, הגשת תצהירי עדות ראשית ושמיעת עדויות העדים מטעם החברה והעובדים, הגיעה העת להכרעה. המסקנה הכללית של בית הדין הייתה כי "דין התביעה והתביעה שכנגד להידחות בעיקרן, למעט בנושא שולי כמפורט בהמשך". לב לבו של הדיון נסב סביב שתי שאלות מרכזיות: האם העובדים גזלו ועשו שימוש בסודותיה המסחריים של FBC, והאם יש ליתן תוקף לסעיף אי-התחרות בהסכמי העבודה.