בשנים האחרונות נדמה שיש פער בין חוסר האמון של השוק בהנהגה הפיסקאלית של ארצות הברית, כלומר הממשל והקונגרס, לאמון העיוור כמעט בהנהגה המוניטארית, דהיינו הבנק המרכזי והעומד בראשו בן ברננקי. והנה, מינויה הצפוי של ג'נט יאלן לתפקיד נגידת הבנק המרכזי הפיח בשוק משב רוח חיובי בימים בהם הפוליטיקאים בוושינגטון מנהלים ביניהם קרב תרנגולים ומובילים את הכלכלה האמריקנית לעבר אסון.

ג'נט יאלן היתה בחודשים האחרונים המועמדת הכמעט ודאית לתפקיד, אבל מעולם לא היתה הפייבוריטית של אובמה. נראה שהוא ניסה למצות את כל שאר האופציות, אך לאחר שכשל בניסיונות למנות את המועמדים שלו, נאלץ למנות את יאלן (האם יש עדיין סיכוי להתפתחות דומה במינוי קרנית פלוג לתפקיד נגיד בנק ישראל?). יאלן, יהודיה גם היא, תהיה האישה הראשונה שתכהן בתפקיד יושב(ת) ראש הבנק הפדרלי, אחד התפקידים החשובים והמשפיעים ביותר בעולם כיום. מועד כניסתה לתפקיד, הוא אחד הצמתים הגורליים ביותר בניהול המדיניות של הבנק הפדרלי.

יאלן וברננקי, שהנהיגו את הבנק הפדרלי, דוגלים באותה אידיאולוגיה - התערבות מוניטארית מאסיבית בתקופה של משבר ושמירה על יציבות המערכת הפיננסית בכל מחיר. בתקופה הנוכחית, בה הפוליטיקאים בוושינגטון אינם מסוגלים להתעלות מעל המחלוקות ולבצע את הצעדים הנדרשים, הפד הוא עוגן של יציבות עבור המערכת הפיננסית והבנקאית.

אז למה השווקים הגיבו בעליות שערים אתמול כשהתפרסמו הידיעות על מינוי יאלן (כפי שהגיבו כשירדה מועמדתו של לארי סאמרס מהפרק)? יאלן היא תומכת נלהבת בהרחבה הכמותית, ואולי אף יותר מברננקי עצמו. יש האומרים שכמות ההרחבה הנוכחית - 85 מיליארד דולרים לחודש המוזרמים בימים אלו לתוך שוק האג"ח הממשלתי ושוק האג"ח המגבה משכנתאות - מייצגת את דעתה יותר מאשר של ראש הפד הנוכחי. פרוטוקולי הפד מראים שהיא היתה תמיד בצד היונים, ולא הניצים, בכל הקשור להדפסה.

יחד עם זאת, יאלן נכנסת לתפקידה ברגע קריטי של יישום מדיניות זו. השאלות הרבות שעל הפרק כרגע, האם הגיע הזמן להתחיל בצמצום (חשבנו ששאלה זו כבר הוכרעה, אבל הבנק הפדרלי הפתיע אותנו בחודש שעבר)? מעניין יהיה אם יאלן תדע לקבל החלטות קשות. האם נראה שוב הרעה בכלכלת ארצות הברית, ובעיקר בשוק התעסוקה, או במידה של משבר פיננסי, יאלן לא תהסס ותפתח שוב את ברז ה-QE, בזרם חזק הרבה יותר מכפי שעשה ברננקי?

ואולם, השאלה המעניינת ביותר, היא כיצד תפעל יאלן אם הסטטוס קוו הכלכלי הנוכחי יימשך? כלומר אם ארצות הברית תמשיך לדשדש בקצב צמיחה בו התוצר הנומינלי קרוב לאינפלציה ושוק התעסוקה ימשיך להתדרדר ולהציג קיטון מתמיד של שיעור ההשתתפות, ורווחי החברות יעלו רק כתוצאה מהתייעלות ולא הודות לעלייה בביקושים?