להכיר את הזהות ואת המקום מאנדרטה לאנדרטה

אין דת המקדשת את החיים יותר מאשר היהדות. התורה מצווה: "ובחרת בחיים". פיקוח נפש, ואפילו ספק פיקוח נפש, דוחה את כל המצוות (למעט עבודה זרה, שפיכות דמים וגילוי עריות). יש המסבירים את הדינים החמורים של טומאת המת ברצון למנוע פולחן מתים. דיני האבלות המורכבים נותנים מענה פסיכולוגי מדורג להתמודדות עם מותו של קרוב ולחזרה לחיים.

ההנצחה היהודית היא בעיקרה בפעילות תוססת ולא באנדרטאות קרות. לימוד תורה, צדקה, תשמישי קדושה, תפילה. מצבות מפוארות ועתירות שבחים נבנות בידי החיים ולא על פי הוראותיהם של המתים, ומיועדות הרבה יותר לחיים מאשר למתים. המראה של מאות קברים זהים בבתי העלמין הצבאיים מצמרר ומציף דמעות הרבה יותר מאשר אנדרטאות נישאות.

ובכל זאת, ישראל היא חלק מהתרבות המערבית וגם בה נבנו ונבנות אנדרטאות - רבות מאוד מהן לזכר חללי צה"ל. 7 באוקטובר הפך מרחבים ציבוריים רבים בארץ למרחבי הנצחה, בעיקר בדמות המדבקות לזכר החיילים וגם בתמונות ומזכרות אישיות. הספר החדש "אבני דרך: מסע בעקבות 50 אנדרטאות ואתרי הנצחה בישראל" (מאת מיכאל יעקובסון, איורים של איתמר מגיד, הוצאת פיסת היסטוריה) מתחיל באנדרטת תל חי (הארי השואג, ממנה נלקח שמה של המלחמה נגד איראן) ומסיים בגן הגבורה והזיכרון בשדרות, ונציג בעזרתו אחדות מן האנדרטאות לחללי מלחמת השחרור.

קשר בין המיתוס ליום-יום

אנדרטת הטנק, דגניה א'

צבא סוריה פלש למדינת ישראל מיד עם הקמתה, וב-20 במאי 1948 התקדמו כוחותיו לעבר קיבוץ דגניה שלשפת הכנרת, ראשון הקיבוצים בעולם. חברי הקיבוץ ולוחמי פלמ"ח וחטיבת גולני הצליחו לבלום את הסורים, ובין היתר פגעו בטנק רנו תוצרת צרפת שחדר לקיבוץ.

"מאז נעצר הטנק בקרב הוא נותר במקומו, סמוך לשער הקיבוץ, והיה לאתר זיכרון לגבורתם של חברי הקיבוץ ומגיניו המקבל את פני הבאים למשק", כותב יעקובסון. "את מקומו של המטע שהיה במקום החליפו פרחים ומדשאות, ובחזיתו השתמרה תעלת המגן שחפרו מגיני דגניה. במשך 44 שנים עמד הטנק ללא קנה התותח שבחזיתו, עד שבשנת 1991 נודע מחברת רנו שהקנה הנעלם היה כל אותן השנים בתוך הטנק, בהתקן ייעודי לאחסנתו".

אנדרטת חללי הפלמ"ח, קרית ענבים

בית הקברות הצבאי הראשון בישראל שוכן בקיבוץ קרית ענבים, שהיה בסיס היציאה של לוחמי חטיבת הראל של הפלמ"ח - החטיבה שהובילה כמה מן הקרבות המכריעים במערכה על ירושלים. בין חלליה בלטה דמותו של אהרון שמי ("ג'ימי"), שהוריו הוציאו לזכרו את הספר "חברים מספרים על ג'ימי" - אחד מספרי הזיכרון הבולטים שעיצבו את דמותם המיתולוגית של לוחמי תש"ח, כותב יעקובסון.

 אביו של ג'ימי, האמן מנחם שמי, עיצב את האנדרטה לחללי החטיבה בבית הקברות בקרית ענבים, בקצה הצפוני שלו שנותר טבעי ופראי. הוא ביקש "להפיח את הרוח ההירואית של תקופתנו הסוערת והדינמית", ולצד זאת לייצג "זעקת שבר על העוול הגדול לחיים הצעירים שנקטפו באביב ימיהם".

 יעקובסון מתאר: "מבנה האנדרטה אנכי ומתנשא אל-על, וקווים אלכסוניים המשולבים בה מעניקים תחושה שהיא כמו מזנקת מן האדמה. בחזיתות האנדרטה המחופות אבן גיר בהירה, מסותתים סמל הפלמ"ח ושמות המבצעים שבהם השתתפה החטיבה. בבסיסה הרחב משולב חדר התייחדות אינטימי, שאליו מובילה דלת אבן מעוצבת וכבדה ומעליה מסותתת המילה 'בזכותכם'. החדר מואר באור טבעי החודר מבעד לסבכת בטון מזוגגת, את דפנותיו מכסות תמונות חללי החטיבה ולצידם פרטים אחדים אודותיהם".

אנדרטת אם ובנה, עין-גב

קיבוץ עין-גב, על הגדה המזרחית-צפונית של הכנרת, נפגע קשות במלחמת השחרור אך שרד. חנה טוכמן בת ה-31, אמם של עמירם בן השבע וצביקה בן השנה וחצי, סירבה להתפנות איתם ונהרגה במגדל השמירה המזרחי ב-10 ביוני 1948, מאש הצבא הסורי. בסך הכל נהרגו חמישה מחברי הקיבוץ, ואת האנדרטה לזכרם יצרה הפסלת הידועה חנה אורלוף.

 אורלוף ראתה בביקורה בעין-גב את תמונתה של חנה נושאת את בנה צביקה והחליטה ליצור לפיו את האנדרטה. "אורלוף מציגה את זוג הדמויות היצוקות בברונזה - ובמיוחד את הקשר ביניהן - בעדינות, בעיצומה של פעולה מלאה בחיוניות יומיומית, מתוך גישה אוניברסלית המדגישה את הקשר שבין אם ובנה, נושא שכיח בתולדות האמנות", מתאר יעקובסון. הפסל הוצב בקצה הקיבוץ, ליד חוף הכנרת, ולצידו חרותים שמות חללי הקיבוץ במערכות ישראל.

אנדרטת הטייסים, תל אביב

מתי סוקניק ודוד שפרינצק היו אנשי צוות האוויר הראשונים שאיבד חיל האוויר במלחמות ישראל. אולי בשל כך, הם הונצחו באנדרטה אישית וייחודית, הניצבת במרומי גן העצמאות בתל אביב. ואולי משום שנמנו על שתיים מהמשפחות הידועות ביישוב: מטיל הפצצות מתי היה בנו של הארכיאולוג פרופ' אליעזר ליפא סוקניק, חושף המגילות הגנוזות, ואחיהם של הרמטכ"ל השני (והרמטכ"ל בפועל ברוב מלחמת השחרור) יגאל ידין והשחקן יוסי ידין; הטייס דוד היה בנו של יו"ר הכנסת הראשון, יוסף שפרינצק.

 ב-4 ביוני 1948 ניסה חיל הים המצרי לתקוף את תל אביב. ארבעה מטוסים ישראליים הצליחו להניס את ארבע הספינות המצריות, אך מטוסם של שפרינצק וסוקניק התרסק וגופותיהם מעולם לא נמצאו. האנדרטה לזכרם נבנתה עם הקמת הגן בשנת 1952 והיא עוצבה בידי האמן והסופר בנימין תמוז והאדריכל אבא אלחנני.

 הצעתם של תמוז ואלחנני הייתה שונה מיתר אנדרטאות מלחמת השחרור שהוצבו עד אז. הללו אופיינו בעמוד זיכרון או בקיר בו פוסלו דמויות לוחמים. ואילו זאת מורכבת מבמה רחבה, ממנה מתנשא עמוד גבוה שבראשו ציפור פלדה דמוית מטוס, שפניה מכוונים לעבר הנקודה בה נפל המטוס. "כנף אחת פרוסה במלוא הדרה, בעוד השנייה כפופה כמו פצועה", מוסיף יעקובסון. מיקומה של האנדרטה הצריך מומחה יוצא דופן: פרופ' היינריך נוימן מהטכניון גויס כדי להבטיח שהיא תשרוד את הרוחות, הלחות והמלחים - והיא אכן ניצבת במלוא הדרה עד היום.