ניו יורק ממסה את העשירים, וזה לא בהכרח רעיון גרוע

זוהראן ממדאני עושה עכשיו בדיוק את מה שהבטיח בקמפיין. הוא לא נבחר כדי ללטש את המודל הישן של ניו יורק, אלא כדי לאתגר אותו. ולכן, כאשר הוא מקדם מס חדש על מי שמחזיקים דירה שנייה בשווי של יותר מ-5 מיליון דולר ואינם מתגוררים בעיר, צריך להסתכל על המהלך הזה לא רק דרך הכעס המיידי של מיליארדרים, יזמים ואנשי שוק ההון, אלא גם דרך השאלה הפשוטה יותר: האם ניו יורק באמת יכולה להמשיך להתנהל באותו אופן, עם אותה מערכת מס, עם אותו עומס על מעמד הביניים, ועם אותם פערים, ולקוות שהתוצאה תהיה שונה.

התשובה היא כנראה שלא.

קל מאוד לתקוף את ממדאני. קל גם למצוא שמות נוצצים שייצאו נגדו. טראמפ כבר אומר שהוא "הורס את העיר". ביל אקמן מזהיר מבריחה של משקיעים ושל בעלי הון. אך אלה אינם קולות ניטרליים. אלה אנשים שמייצגים במידה רבה את הסדר הכלכלי הקיים, זה שממנו הם נהנו מאוד. לכן, הביקורת שלהם אולי מעניינת, אך היא ודאי לא אובייקטיבית. היא גם צפויה. כל ניסיון לגעת בהון הגדול בניו יורק תמיד ייתקל באותה טענה: הכסף יברח, העיר תיפגע, כולם יסבלו. לפעמים זה נכון, אבל לא תמיד. ובוודאי לא באופן אוטומטי.

מי שבחר בממדאני לא ביקש עוד מאותו דבר

הבוחרים של ממדאני לא בחרו בו מפני שהם רצו עוד גרסה רכה של המדיניות הישנה. הם בחרו בו כי ניו יורק מרגישה לרבים כעיר שעובדת נהדר עבור חלק קטן מאוד מהאוכלוסייה, והרבה פחות טוב עבור מי שמנסים פשוט לגור בה, לגדל בה ילדים, לקנות מזון, לשלם שכירות ולהחזיק מעמד.

במציאות כזאת, הרעיון של יותר מסים על בעלי דירות יוקרה שאינם חיים בעיר בכלל, ופחות עומס על מי שחיים בה בפועל, הוא לא רק פופוליסטי. הוא גם אינטואיטיבי. אם יש בעיר אנשים שמחזיקים נכסי יוקרה של עשרות מיליוני דולרים, נהנים מעליית ערך, מחזיקים את הנכס כחלק מתיק הון רחב, וכמעט לא חיים בעיר עצמה, אפשר להבין למה ציבור רחב שואל למה שלא ישלמו יותר.

• ממדאני באולטימטום: או שהעשירים ישלמו יותר, או שהארנונה תעלה כ-10%
• ממדאני ניסה לסכל עסקה של סאמיט בברוקלין והפסיד במאבק משפטי
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

אפשר כמובן להתווכח על המבנה המדויק של המס, על דרך היישום, על הגדרות של דירה ראשונה ושנייה, על מנגנוני האכיפה, ועל האפקט המצטבר. אלה ויכוחים חשובים. אך עצם הרעיון, למסות יותר את מי שמחזיקים בנדל"ן יוקרה פסיבי בעיר שצמאה להכנסות, אינו רעיון מופרך. להפך, הוא נשמע כניסיון פוליטי וכלכלי סביר להעביר חלק קטן יותר מהנטל אל מי שיש להם הכי מעט, וחלק גדול יותר אל מי שיש להם הרבה מאוד.

ניו יורק צריכה כסף, והרבה

ניו יורק צריכה כסף. הרבה כסף. לעיר יש צרכים אדירים בתחבורה, בדיור ציבורי, בתשתיות, בשירותים עירוניים, בביטחון, בחינוך, ובתחזוקה שוטפת של מערכת עירונית עצומה. כל מי שמביט במספרים מבין את זה. אין כאן קסם. עיר בסדר הגודל הזה לא יכולה להחזיק שירותים ציבוריים טובים על סיסמאות בלבד.

ולכן, השאלה האמיתית היא לא האם צריך עוד כסף לקופה, אלא מאיפה הוא צריך להגיע. אפשרות אחת היא להמשיך להעמיס עוד ועוד על מעמד הביניים, על צרכנים רגילים, על עסקים קטנים, על עובדים ועל תושבים שחיים בעיר במשרה מלאה. האפשרות השנייה היא לנסות להזיז חלק מהנטל כלפי מעלה, אל בעלי ההון הגדולים, ובמקרה הזה אל בעלי נכסים יקרים מאוד, שהם גם כך לא האוכלוסייה הפגיעה ביותר בעיר. ממדאני בוחר באפשרות השנייה.

• מרוץ הסוכנים האוטונומיים: גוגל ומטא משנות כיוון, אנתרופיק ו-OpenAI שומרות על ההובלה
• טראמפ מנסה להפוך את הביקור בסין למפגן כוח עסקי
• תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
• אלמנתו של בעלי אונליפאנס קיבלה את השליטה באימפריה שבנה

הטענה על בריחת הון נשמעת חזקה, אבל היא גם אינטרסנטית

הטיעון המרכזי נגד המס הזה הוא החשש מבריחה. בעלי נכסים, משקיעים, אנשי עסקים, מנהלים בכירים, כולם לכאורה יסתכלו על ניו יורק ויגידו, מספיק. הם יעברו לפלורידה, למיאמי, לטקסס, או פשוט יפחיתו חשיפה לעיר. זה איום שתמיד עולה כשמדברים על מסים לעשירים. לפעמים הוא גם מתממש חלקית.

ראשית, ניו יורק אינה עוד עיר רגילה שאנשים עוזבים בקלות. היא מרכז פיננסי, תרבותי, נדל"ני ועסקי עולמי. מי שמחזיק שם פנטהאוז ב-20, 50 או 200 מיליון דולר לא תמיד עושה זאת רק כי העיר זולה לו במס. הוא עושה זאת כי לנכס כזה יש משמעות של מיקום, יוקרה, נזילות, רשת עסקית, סטטוס, ונגישות לשוק שאין לו באמת תחליף מלא.

שנית, הרבה מהביקורת נשמעת כאילו כל בעלי ההון הם גוף אחד הומוגני, רציונלי ומיידי, שיזוז כגוש אחד ברגע שירגיש לא בנוח. המציאות מורכבת יותר. יש מי שיעשו תכנון מס, יש מי שיתלוננו ויישארו, יש מי שיפחיתו פעילות, ויש מי שפשוט יספגו. לא כל מס חדש מייצר גל בריחה אוטומטי.

שלישית, גם אם תהיה תזוזה מסוימת, עדיין לא ברור שהאלטרנטיבה טובה יותר. אם ניו יורק תימנע מכל מהלך של מיסוי על השכבות העליונות רק מפחד שהן ייעלבו, אז מי יישא בנטל. האם התוצאה הטובה יותר היא להשאיר את המערכת בדיוק כפי שהיא, ולהמשיך לשחוק את מי שחיים בעיר בפועל. גם זאת בחירה, וגם היא עולה כסף.

בעלי דירות יוקרה שלא חיים בעיר אינם בדיוק המסכנים של הסיפור

יש משהו כמעט מוזר באופן שבו הוויכוח הזה מתנהל. מצד אחד, מדובר בבעלי דירות שניות בשווי של מעל 5 מיליון דולר, קבוצת אוכלוסייה שמבחינה כלכלית נמצאת בפסגה של הפסגה. מצד שני, השיח לעיתים נשמע כאילו מדובר בקבוצה נרדפת, שממש עומדת להיפגע באופן חסר פרופורציה. זה כמובן רחוק מהמציאות.

המס הזה לא פוגע במשפחה שמחזיקה דירת שני חדרים להשקעה. הוא לא נוגע לרוב בעלי הבתים. הוא מכוון במפורש למי שמחזיקים בנדל"ן יוקרה ברמה הגבוהה ביותר, ובמקרים רבים גם מחוץ לעיר. ממדאני מדגיש שזה "מיועד במיוחד לעשירים שבעשירים", והוא צודק לפחות בהיבט הזה. קשה מאוד לטעון שמי שמחזיק נכס כזה הוא מי שזקוק להגנה מיוחדת מהעירייה.

זה לא רק מס, זאת אמירה על סדר עדיפויות

הסיבה שהמהלך הזה מעורר סערה היא שהוא לא רק צעד תקציבי, הוא אמירה. הוא אומר שני דברים בבת אחת: הראשון, העיר לא רוצה להמשיך לתת יחס מועדף כמעט אוטומטי להון הגדול ביותר. השני, אם צריך לבחור ממי לקחת יותר כדי לייצב את הקופה, הבחירה צריכה להתחיל מלמעלה ולא מלמטה.

האמירה הזאת אולי מרגיזה את וול סטריט, אך היא מדברת היטב לחלקים גדולים בציבור הניו יורקי. לא בגלל שנאה לעשירים, אלא בגלל עייפות מהתחושה שתמיד מבקשים עוד קצת מאותו ציבור שעוד עובד, צורך, משלם, ושורד בעיר, בעוד הנכסים היוקרתיים של הקצה העליון נהנים לאורך זמן מעליית ערך, יוקרה והגנה יחסית.

ממדאני מנסה לשנות גם את הפסיכולוגיה של מערכת המס, לא רק את המס עצמו. הוא רוצה להראות שהעיר בוחרת צד, או לפחות בוחרת כיוון.

דווקא מפני שהרעיון הבסיסי אינו רע, חשוב לומר ביושר גם איפה הבעיות. אין עדיין בהירות מספקת על אופן המדידה של שווי הנכסים. לא ברור די הצורך איך תוגדר דירה שנייה. לא ברור כמה קל יהיה לעקוף את המס דרך נאמנויות, חברות זרות או מבנים משפטיים אחרים. וגם הסכום הצפוי, כ-500 מיליון דולר בשנה, הוא כרגע יותר יעד מאשר ודאות.

בנוסף, יש סכנה מוכרת בכל מהלך מס מהסוג הזה, שהוא יהפוך במהירות ממס נקודתי וסמלי להתחלה של דינמיקה רחבה יותר, שבה כל בעיה תקציבית תיענה בעוד ועוד מסים על אותה קבוצה. כאן כבר צריך זהירות גדולה יותר. גם אם המס הראשון מוצדק, הרצף שמגיע אחריו עלול להיות פחות מדוד.

ועדיין - הכיוון נכון. חלק גדול מהקולות הזועמים מתנגדים לא רק למבנה המס, אלא לעצם הרעיון שעיריית ניו יורק תעז לדרוש יותר מהשכבות העשירות ביותר. זאת כבר עמדה אידיאולוגית, לא רק מקצועית.

אפשר להתווכח על המס החדש של ממדאני, וצריך להתווכח עליו. יש בו חורים, יש בו שאלות פתוחות, ויש בו גם פוטנציאל לתקלות ביישום. אך הרעיון הבסיסי שלו, יותר מס על בעלי דירות יוקרה שאינם חיים בעיר, פחות הישענות על הציבור הרחב, הוא לא בהכרח רעיון גרוע. להפך, בעיר כמו ניו יורק הוא אפילו נשמע הגיוני.

הביקורת של טראמפ ושל אקמן מייצרת כותרות חזקות, אך היא לא מגיעה ממקום אובייקטיבי. היא מגיעה ממי שרואים במהלך הזה איום על מודל שמשרת אותם היטב. בסופו של דבר, מי שבחרו בממדאני בחרו בו כדי שישנה את התמונה. יותר מסים לעשירים, פחות עומס על אחרים, יותר ניסיון להזיז את מרכז הכובד של העיר כלפי הציבור שחי בה ולא רק מחזיק בה נכסים. זה לא מבטיח הצלחה. זה גם לא מבטיח צדק מלא. אך זה בהחלט לא רעיון מטורף כפי שמנסים לצייר אותו. לפעמים, כאשר עיר צריכה כסף, והפערים בה גדולים כל כך, השאלה היא לא אם למסות יותר את העשירים. השאלה היא למה זה נחשב מיד לשערורייה.