הבורסה בתל אביב שוברת שיא אחר שיא. ת״א 35 שבר שיא בפעם ה־40 מתחילת השנה. והשאלה שנשאלת בכל חדר מסחר או פגישה בין משקיעים היא האם לראלי הזה יש עוד בסיס? המערכה בעזה קרובה לסיום אבל האי־ודאות הביטחונית רחוקה מסיום רשמי כשחזיתות מתימן ובאיראן רוחשות פעילות. אבל לשוק זה פחות מפריע. השוק המקומי מתנהג כמו שהעתיד כבר כאן. כמו שכבר המזרח התיכון שינה את פניו ומוסלמים עולים לירושלים במקום למכה - לפחות מבחינת הזרמת כספים. המניות עולות, השקל מתחזק, ותיאבון הסיכון של המשקיעים הפרטיים בשיא.

21 נקודות של “תכנית טראמפ” הצליחו להוסיף מאות נקודות למדדים. התכנית של הנשיא שכוללת הפסקת אש, החזרת כל החטופים והסדרה אזורית רחבה, עוררו את אחד מגלי האופטימיות העוצמתיים שראינו מאז תחילת המלחמה.

יום המסחר הראשון של השבוע היה אחד התנודתיים שנראו בתקופה האחרונה. העליות החדות בפתיחה התמתנו לקראת הסגירה, אבל שלושת המדדים המרכזיים סיימו בעליות: מדד ת״א 125 עלה בכ־0.6%, מדד ת״א 90 הוסיף כ־1.5%, ומדד ת״א 35 טיפס בכ־0.3%. בתוך כך נשברו שוב שיאים ת״א 35 בפעם ה־40 מתחילת השנה, ת״א 90 בפעם ה־32 ות״א 125 בפעם ה־37. מחזור המסחר במניות היה גבוה מהרגיל ליום ראשון, כש-2.8 מיליארד שקל החליפו ידיים בשוק המניות, ובאיגרות החוב נרשם מחזור של כ־4.5 מיליארד שקל. גם בזירת המט"ח הורגשה תנועה משמעותית, כשהשקל המשיך להתחזק לרמה של 3.29 שקלים לדולר.

אלא שבתוך כל ההתלהבות הזאת יש לא מעט סימני שאלה. עד כמה הראלי הזה מתבסס על נתונים כלכליים אמיתיים? מה צפוי לשקל אם הייסוף ייתמשך, והאם בנק ישראל ימשיך לעמוד מנגד? ובעיקר - איך צריך לפעול בתקופה שבה הכול נראה כל כך חיובי, אפילו חיובי מדי?

כדי לנסות לענות על השאלות האלה, שוחחנו עם עודד מקלר, מנהל מחלקת הלקוחות הפרטיים בניהול תיקים של IBI. מקלר, שמלווה אלפי משקיעים פרטיים מדי יום, רואה מקרוב את השינוי בהתנהגות הקהל מאז השינוי של הטון בשווקים. “האווירה חיובית מאוד”, הוא אומר, “יש תחושת ביטחון, המשקיעים מחפשים יותר ריסק, פחות מפחדים מירידות, וזה נובע גם מהתכנית המדינית שיצרה תקווה, אבל גם מהעובדה שבשלוש השנים האחרונות מי שנשאר בשוק - נהנה מעליות כמעט רצופות”.

ניסינו להבין האם יש גורמים נוספים שתומכים בסנטימנט הזה, האם יש עוד מקום לצמיחה, ואיך נכון לפעול כעת מבחינת פיזור ההשקעות - בין מניות, אג"ח, נדל"ן ומט״ח.

המשקיעים עוברים לסיכון: “שלוש שנות עליות שמתדלקות אופטימיות”

מקלר שם את האצבע על ה׳קומן סנס׳, ההגיון הבסיסי אומר שאם השוק עולה, יש קונים וכמה שזה נשמע טריוויאלי צריכים להפנים את זה בין שהשוק עולה ובין שהוא נסוג. מאחורי הזינוקים בשוק יש המון משקיעים שמזרימים כספים (ויעידו מחזורי המסחר), “מה שאנחנו רואים בשטח פשוט: יש יותר קונים ממוכרים. זה אולי נשמע טריוויאלי, אבל זו האמת”, אומר מקלר. לדבריו, האופטימיות סביב תכנית טראמפ והדחיפה האזורית להסכמה מדינית הם מה שהציתו את גל הקניות האחרון ולהגדלת התיאבון לסיכון בקרב המשקיעים פרטיים.

אבל זה לא הגיע ברגע אחד, הוא מסביר. “שלוש שנים של עליות - 2023, 2024 ו־2025 - הורידו את רמת החששות של המשקיעים. כשהשוק עולה לאורך זמן, זה מתדלק את הפסיכולוגיה של המשקיעים ומוריד את רמת הזהירות. הם נוטים לקחת יותר ריסק, יותר מניות, וזה לא בגלל חדשות נקודתיות אלא תהליך שמבשיל לאורך זמן.”

מקור האופטימיות, לדבריו, כפול: מצד אחד ציפייה להסדרה מדינית שכבר מורידה את פרמיית הסיכון שח ישראל ומשחררת את הכלכלה הישראלית, ומהצד השני - תחושת יציבות מאקרו. “אם העסקה תצא, נראה הסרה הדרגתית של חרמות, חידוש קשרים עסקיים עם מדינות האזור, וזה מתורגם מיד לציפיות צמיחה. במקביל, גם בנק ישראל כבר מאותת שהשלב הבא הוא הורדת ריבית. השוק מריח את זה ומתחיל להסתגל.”

אין “חולצות שלוש־במחיר־אחד”

כשמדברים על תמחור, מקלר זהיר, אפילו זהיר מאוד. “אין הרבה מציאות על השולחן,” הוא אומר, ומיד מוסיף: “אם מסתכלים על הנתונים - שיערוכים, רווחים, מכפילים - רוב ההזדמנויות כבר מומשו. זה לא אומר שהעליות נגמרו, אבל זה כן אומר שצריכים להיות זהירים. להיכנס לשוק כי אי אפשר לתזמן ולהיות בחוץ, אבל צריכים להצטייד בקורטוב של זהירות״.

לדבריו, השוק הישראלי מתמחר קדימה לא רק את הסרת אי־הוודאות סביב המצב הביטחוני, אלא גם את הציפייה לירידת ריבית, להתרחבות הפעילות העסקית ולחזרה של השקעות זרות. “כל זה כבר מגולם במידה לא קטנה במחירים,” הוא אומר, “ולכן מי שמצטרף עכשיו צריך לדעת שהוא לא קונה בזול. זה לא שוק של ‘שלוש חולצות במחיר אחת’ - זה שוק שדורש זהירות, סבלנות וניהול עם הרבה משמעת של הסיכון״.

מקלר מדגיש שהטעות הגדולה ביותר של משקיעים פרטיים היא רגש: “כהשמדדים שוברים שיאים, מתעורר פחד לפספס. ואז אנשים קונים לא כי זו החלטה רציונלית, אלא כי כולם מסביב קונים. אבל שוק ההון לא עובד לפי תחושת בטן. אין דבר כזה לתזמן שוק - מי שמחכה לשפל המושלם יישאר על הגדר לנצח, ומי שנכנס בפאניקה יפסיד גם את העליות וגם את ההזדמנויות. הדרך הנכונה היא להיות מתודי, עקבי, ולדעת לעלות מדרגה בהדרגה.”

לדבריו, שוק שעולה הוא גם מבחן פסיכולוגי: “לא צריך לקנות כל יום רק כי המדד שוב שובר שיא. לפעמים צריך לדעת לשבת בשקט. מי שמנהל השקעות לטווח ארוך צריך לזכור שהבורסה נועדה להרוויח לאורך שנים, לא ביום אחד. דווקא בתקופות כאלה, כשנראה שהכול ורוד, זה הזמן להיזהר.”

אלוקציה: איפה לשים את הכסף?

כשמדובר בשאלת הפיזור ברמת השוק, מקלר חושב שצריכים לאזן, כמובן שזה קשור גם במבנה ובפרופיל של המשקיע אבל ככלל אצבע הוא חושב ש: “ישראל־ארה״ב בערך חצי־חצי,” הוא אומר. “בארה״ב אני אוהב את מנועי הצמיחה - טכנולוגיה, שבבים, שרשרת הערך של ה־AI. אלה תחומים שממשיכים להניע את הכלכלה הגלובלית, וגם אם הם כבר לא זולים, הם עדיין מובילים בביצועים, ברווחיות ובחדשנות.”

ארה״ב מול אירופה וסין? באלוקציה הגיאוגרפית, מקלר אומר שהפוקוס שלו עדיין על ארה״ב ובישראל. “אירופה פחות מעניינת, יש שם בעיות מבניות עמוקות וצמיחה חלשה. סין אולי נראית זולה, אבל היא מסוכנת - מדינה שיכולה לשנות את כללי משחק ברגע אחד. אחרי כמה שנים של הפתעות רגולטוריות, הרבה נהיו זהירים לגבי הסינים, ואני ביניהם.”

ככשאלנו אם ה-AI עוד באמת ימשיך לסחוב את השוק מקלר הזכיר שהחברות האמריקאיות הגדולות, בניגוד למה שהיה בבועת הדוט־קום, “מייצרות היום תזרים אמיתי של מאות מיליארדים, וזה נותן בסיס איתן למחירים הגבוהים, זה לא דוט־קום 2.0. אז היו חלומות בלי הכנסות. היום, החברות הגדולות מייצרות רווחים ותזרים אדיר. כן, יש פה שכבת השקעות אדירה שתיבחן בהמשך, אבל זו מהפכה אמיתית עם בסיס כלכלי. מי שחושש, שיעשה את זה דרך מדדים וכמובן בלי קרנות ממונפות.”

מהצד השני, בישראל הוא מעדיף להישאר עם “הכלכלה הקלאסית”: “אני אוהב את הבנקים, חברות הביטוח, הנדל״ן המניב והחברות הפרויקטליות - אלה שמושפעות מהריבית ומרוויחות מהורדה בתשואות. אלה סקטורים שמגיבים מהר לשינוי בסביבה הכלכלית ומאפשרים יציבות לאורך זמן.”

הקו שמנחה אותו הוא פשוט: איכות לפני הכול. “עדיף לשלם קצת יותר על חברה איכותית - הנהלה טובה, מאזן חזק, מוצר אמין ושוק יציב מאשר לרדוף אחרי מניות עם ‘סיפור’. סיפורים מתחלפים, איכות נשארת. חברה טובה תדע לצמוח גם כשיש טלטלות, והיא תעבור משברים בלי לאבד את הערך שלה. זו השקעה, לא הימור.

לדבריו, אחת הבעיות של המשקיע הישראלי היא נטייה לחפש את “הבוננזה הבאה”: “אנשים אוהבים את הרעיון של 'לתפוס את זה בזמן', אבל זו לא הדרך לבנות עושר לאורך שנים. אלוקציה נכונה, פיזור, בחירה איכותית והתמדה – זה מה שעובד באמת. שוק ההון הוא מבחן של משמעת, לא של מזל.”

ריבית: לחתוך - אבל לשמור תחמושת

“בנק ישראל לא ממהר, ובצדק,” אומר מקלר. “אם העסקה לא תצא, הנגיד יישאר זהיר מאוד. הוא מבין שהמשק הישראלי אמנם מראה חוסן, אבל גם שבריריות מסוימת כל זעזוע ביטחוני או פוליטי יכול להפוך את הכיוון. במצב כזה, הוא לא ירצה להוריד ריבית רק כדי לרצות את הציבור או את השווקים.”

עם זאת, הוא מדגיש שבתרחיש של התייצבות מדינית וכלכלית, יש מקום להורדת ריבית מדודה. “אם נראה שקט יחסי ובלימת הגירעון, יש היגיון בהורדה, אבל לא בחזרה לעידן הריביות האפסיות. אני חושב שטווח של 4% עד 3.75% הוא סביר ריבית ריאלית חיובית ששומרת על מרחב תמרון. הנגיד לא רוצה לבזבז תחמושת. אם יוריד מהר מדי ויגיע משבר אמיתי לא יישאר לנגיד שום כלי תגובה.”

מקלר מזכיר שגם אם הציבור מרגיש את נטל המשכנתאות ואת הלחץ בכיס, לבנק ישראל יש ראייה מערכתית רחבה הרבה יותר: “צריכים לדעת איך להסתכל על המצב. נכון שגם לי כאזרח זה קשה אבל צריכים להסתכל בעיניים של אחד שיש לו אחריות הרבה יותר רחבה. ומבחינתו השוק מתפקד, התעסוקה גבוהה, והאינפלציה עדיין לא נעלמה לגמרי. זה לא מצב שמצדיק הורדה חדה. ולכן הנגיד יעדיף לנהל את התהליך בזהירות, כדי שלא ללבות שוב את אינפלציה שיכולה בקלות לצאת משליטה.”

הגישה הזו מתיישבת עם הערכות השוק - החלטת ריבית קרובה סביב 4.25%, ולאחריה תוואי מתון של הפחתות הדרגתיות. “זה קצב שמתאים למציאות הישראלית. לא קצב אמריקאי, לא קצב אגרסיבי, אלא כזה שמשמר יציבות. השוק כבר מתמחר את זה, ובמובן הזה המשקיעים מתקדמים צעד אחד לפני הנגיד.”

סקטורים: נדל״ן מניב, ביטוח וביטחוני

“הנדל״ן התחיל להתאושש, וזה טבעי כשצופים ריבית יורדת,” אומר מקלר. “אחרי תקופה ארוכה שבה הסקטור הזה היה כמעט ׳מוקצה׳, המשקיעים חוזרים להסתכל עליו בעין חיובית. ברגע שהריבית מתחילה להתמתן, חברות נדל״ן מניב יכולות להינות משיערוכים מחודשים של הנכסים וממימון זול יותר. זה משפיע ישירות על השורה התחתונה ירידה בעלויות המימון תתורגם לרווח נקי גבוה יותר.”

השיפור בנדל״ן אינו רק פיננסי אלא גם ריאלי. “אם הצרכן הישראלי מתחזק, אם יש יותר ביטחון תעסוקתי ויותר תנועה בקניונים ובמשרדים, זה מחלחל מיד גם לשכירויות ולמחזורים. אחרי תקופה ארוכה של קיפאון, אתה רואה שהחברות חוזרות לדבר על צמיחה, על הרחבת פרויקטים, על התחדשות עירונית. השוק מגיב לזה.”

מקלר מדגיש במיוחד את החברות הפרויקטליות - אלה שתלויות במימון ובתשואות אג"ח - ובראשן תחום האנרגיה הירוקה. “אלה חברות שהמודל העסקי שלהן בנוי על פרויקטים ארוכי טווח, עם מימון בנקאי כבד. כל ירידה בריבית משפרת להן את הרווחיות בצורה כמעט מיידית. ברגע שעלות ההון יורדת, הפער בין ההכנסות מהפרויקט לבין ההוצאות הפיננסיות גדל וזה מגדיל את השורה התחתונה.”

לצד אלה, הוא מצביע גם על סקטור הביטוח, שממשיך להיות אחד הנהנים העקביים מהראלי. “כששווקים עולים, החברות האלה נהנות פעמיים גם מעליית ערך התיק הפיננסי שהן מחזיקות, וגם מעלייה בהכנסות מדמי ניהול. הן אלפא גבוהה לשוק, וכשהמדדים בשיא, זה מתבטא ישירות בתוצאות שלהן.”

והביטחוני? “נשאר מעניין,” הוא אומר בפשטות. “הביקושים לתעשיות ביטחוניות ולחברות טכנולוגיה ביטחונית לא תלויים רק בישראל, אלא במגמה עולמית. מדינות מגדילות תקציבי ביטחון, והביקוש לטכנולוגיות מתקדמות רק גובר. זה סקטור שבשלב הזה נהנה גם מצמיחה וגם מתמחור סביר יחסית.”

שקל: “אי אפשר לנבא מט"ח - אבל יש היגיון בייסוף”

מקלר נמנע מלתת תחזיות לשער החליפין, אבל מבהיר שהכוחות מאחורי התחזקות השקל הגיוניים. “אם המצב הביטחוני מתייצב והאווירה בשווקים משתפרת, המשקיעים הזרים יחזרו, וזה באופן טבעי מחזק את השקל,” הוא אומר. “יש גם קשר ישיר בין שוקי המניות בעולם למטבע כשהשוק האמריקאי עולה, המוסדיים בישראל מגדרים את החשיפה הדולרית שלהם, מה שיוצר לחץ לקניית שקלים ומוביל לייסוף.”

יש כאן שילוב של תנועה ריאלית ותנועה כלכלית. “זה לא רק שוק ההון. גם הכלכלה הריאלית מביאה דולרים דרך יצוא השירותים, גיוסי הון בחו"ל וההשקעות הישירות. זה תומך בשקל לאורך זמן, במיוחד כשהתדמית של ישראל חוזרת להיות חיובית בעיני משקיעים בחו״ל.”

האם בנק ישראל צריך להתערב? מקלר לא רואה צורך במהלך כזה בשלב הזה. “אין סיבה שהנגיד יתערב כל עוד השוק מתפקד. התפקיד שלו הוא למנוע תנודות חדות מדי, לא לייצב שערים באופן מלאכותי. רק אם נראה תנועה חריגה, מהירה ולא סבירה זה כנראה יגיע לשולחן הדיונים בבנק ישראל. כרגע, הכול עובד כמו שוק חופשי צריך לעבוד.”

“השוק מתומחר מלא־פלוס”

מקלר מתייחס לאופוריה בשוק: “לא בא לי לקלקל מסיבות, אבל צריך להישאר מציאותיים. השוק אצלנו מתומחר מלא־פלוס. זה לא אומר שלא יהיו עוד עליות - הסנטימנט חיובי, יש זרימות חזקות של כספי פנסיה וחיסכון לשוק שהם בתורם גם צריכים למצוא את דרכם להשקעה במניות, אבל בסוף הכלכלה מנצחת.”, חשוב להבין את ההקשר הוא אומר, “כשמכפילי הרווח בישראל גבוהים מאלו שבאירופה, שנמצאת סביב 10–12, צריך להודות שהאופטימיות כבר מגולמת במחירים. המשקיעים מתמחרים סיום מלחמה, הורדת ריבית ושיקום כלכלי וזה משאיר מעט מאוד מקום להפתעות חיוביות.”

עם זאת, הוא מדגיש שהתיאבון לסיכון בישראל לא הגיע משום מקום. “יש כאן שילוב נדיר של גורמים ריבית גבוהה אבל עם כיוון כלפי מטה, אינפלציה שמתקרבת ליעד, פעילות ריאלית שמתאוששת, וייסוף בשקל שמחזיר ביטחון לשוק. כל זה מתנקז לנקודה אחת הסרת אי־הוודאות. ואם המתווה המדיני ייסגר ויביא לשקט יחסי, זה פותח את הדלת לבנק ישראל להוריד ריבית בהדרגה. וזה בדיוק מה שהשוק מתמחר כבר עכשיו.”

השורה התחתונה

“לא לברוח מהשוק, אבל לנהל סיכון,” מסכם מקלר. “מי שלא מסוגל לעמוד בתנודתיות שייכנס בצורה מדורגת. זה עדיף על פני לשבת בחוץ ולחכות ליום המושלם שלא יגיע. אלוקציה חכמה, פיזור נכון, העדפת איכות, והבנה שגם בתוך ראלי מותר לעצור, לקחת אוויר ולעשות איזון מחדש אלה הכלים של משקיע אמיתי.” הוא מוסיף, “שוק ההון זה לא ספרינט, זה מרתון. זו ריצה ארוכה. מי שמבין את זה, לא מתרגש מתנודות יומיות הוא חושב על שנים קדימה ובסוף, סבלנות ומשמעת הם אלו שעושות את ההבדל.”