עשרות מיליוני שקלים תלויים בשיחת טלפון אחת

בשלהי 2014, כשהפרשה שלפנינו כבר התגלגלה מאחורי הקלעים של רשות המסים, נדמה היה שמדובר בעניין טכני יחסית. כמה עשרות אלפי שקלים, מניות של סטארטאפ שעתידו אינו ברור, ובקשה אחת של עורך דין לקבל אישור למכור. אלא שמתחת לפני השטח הסתתר סיפור מורכב בהרבה, כזה שמחבר בין חקירות מס, הסדרי טיעון, שעבודי מניות, הפסדי הון של עשרות מיליונים, ושאלה אחת פשוטה לכאורה: האם ניתנה הסכמה או לא.

בפסק דין שניתן באחרונה, לאחר הליך משפטי שנמשך כמעט עשר שנים, דחה שופט בית המשפט המחוזי בירושלים אריה רומנוב, את תביעתו של יוסף שחם נגד רשות המסים. שחם טען כי סגנית פקיד שומה ירושלים 1, מיכל בירנפלד, הסכימה למכירת מניותיו במטרולייט לבנה של בת זוגו, במחיר שנקבע במסגרת הליך פירוק אחר. רשות המסים הכחישה זאת בתוקף, ובית המשפט קבע כי שחם לא הצליח להוכיח שהיתה הסכמה מחייבת.

הרקע לפרשה היה כמה שנים קודם לכן. שחם היה מייסד, בעל שליטה ומנכ"ל אשבל טכנולוגיות, עד שבתחילת 2009 נפתחה חקירה נגדו ונגד בת זוגו, נאוה אנוש, בחשד לביצוע עבירות מס בהיקפים גדולים. במהלך השנים הבאות נוהלו מגעים בין הצדדים, ובינואר 2011 נחתם הסכם בטוחות בין שחם לרשות המסים, במקביל להסדר טיעון בתיק הפלילי. כחלק מהבטוחות, שיעבד שחם לרשות המסים מניות שהחזיק במטרולייט - סטארט-אפ שבו השקיע סכום עתק של כ-30 מיליון שקל.

ב-2014 התנהל בבית המשפט המחוזי מרכז הליך פירוק של אשבל. במסגרת אותו הליך, אושרה מכירת מניות מטרולייט שהיו בבעלות אשבל לבן אנוש, בנה של בת זוגו של שחם, תמורת 2 מיליון שקל. המחיר שנקבע - 0.619 שקלים למניה - שימש בהמשך בסיס לבקשה שהגיש שחם עצמו: למכור גם את 68,728 המניות שבבעלותו באותו מחיר בדיוק, כך שסכום העסקה הכולל יגיע ל-42,567 שקל בלבד.

• זכיתם בדירה במחיר למשתכן או דירה בהנחה? רשות המסים עלולה לדרוש מכם מס רכישה נוסף
• רשות המסים נגד הדרייברים - עצרה חשוד בהעלמת הכנסות של 1.4 מיליון שקל
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

מטרת המכירה: יצירת הפסד הון מוכר לצורכי מס

לכאורה, מדובר בטיפה בים מול חובות מס של “עשרות רבות של מיליוני שקלים”, כפי שהודה המבקש עצמו. אך כפי שהתברר כבר בדיון המקדמי הראשון, המטרה האמיתית של הבקשה לא היתה צמצום החוב, אלא יצירת הפסד הון מוכר לצורכי מס. מכירת מניות שנרכשו בכ-30 מיליון שקל בסכום זעום היתה מאפשרת לשחם לקזז הפסד אדיר כנגד רווחי עבר, ובראשם רווח הון של כ-56 מיליון שקל שנצבר ב-2014.

עו"ד דוד פורר, שייצג אז את שחם, פנה באוקטובר 2014 לרשות המסים וביקש את אישורה למכירה. בהמשך התקיימה פגישה בינו לבין סגנית פקיד השומה, ולאחריה נשלחו תצהירים, מכתבי תזכורת ופניות חוזרות. בכתב התובענה טען שחם כי בעקבות אותה פגישה, “סוכם כי מכירת מניותיו של המבקש במטרולייט למר בן אנוש תבוצע בהתאם לקביעת השווי”, וכי כל שנותר הוא השלמת פרטים טכניים. אלא שבמקביל טען שחם עצמו, באותו כתב תובענה ממש, כי נאמר לו שתשובה סופית תינתן עד 12 במרץ 2015 - תשובה שמעולם לא נמסרה. שישה ימים בלבד לאחר אותו מועד, הוגשה המרצת הפתיחה לבית המשפט, בטענה כי רשות המסים מפרה הסכמה קיימת וגורמת למבקש נזק.

רשות המסים מצדה, הציגה תמונה שונה לחלוטין. בתצהיר שהגישה בירנפלד נכתב במפורש כי “לא הסכמתי כלל וכלל לבקשת מכירת המניות”. לדבריה, הבקשה נבחנה ביחד עם גורמים נוספים ברשות המסים ובפרקליטות, והחלטה התקבלה רק ב-16 במרץ 2015. בשל יום שבתון, היא התכוונה למסור את התשובה יומיים לאחר מכן, אלא שאז כבר הוגשה התביעה. “לא היתה כל הסכמה מצד רשות המסים למכירת המניות של חברת מטרולייט לבן אנוש”, היא סיכמה בתצהיר שלה.

• ביהמ"ש: למעסיק יש זכות להחזיר עובדים לעבודה מהמשרד
• "אני לוקח אותך בבגאז'": כתב אישום נגד תושב שגב שלום בגין סחיטת פועלי בניין באילת
• תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
• מכר דירה, ביקש לבטל את העסקה - ונדחה בבית המשפט

ההליך המשפטי עצמו התארך והסתבך. במשך שנים נוהלו דיוני קדם משפט, הוגשו בקשות לתיקון כתב התובענה, הוחלף ייצוג, ובשלב מסוים אף הוסכם עקרונית על מכירת המניות לפי שווי עדכני, בפיקוח של בית המשפט. אלא שגם המהלך הזה נמשך כארבע שנים והתברר בסופו של דבר כחסר תוחלת, לאחר שהמבקש הבהיר כי מבחינתו רק שווי המניות ב-2014 הוא הרלוונטי.

"היה צורך לזמן את עו"ד פורר לעדות"

כשהתיק חזר לבסוף למסלול של שמיעת ראיות, צמצם השופט רומנוב את המחלוקת לשאלה אחת בלבד: האם ניתנה הסכמה. “הטענה היחידה שיש לדון בה במסגרת תובענה זו היא טענת המבקש בדבר הסכמתה של גב' בירנפלד לבקשתו של עו"ד פורר”, הוא קבע בפסק הדין שפורסם. במסגרת הזו נבחנה התשתית הראייתית שהציג שחם. עיקרה היה מכתבים שכתב עורך דינו בזמן אמת, שבהם הוא חזר שוב ושוב על כך שלכאורה הושגה הסכמה. מנגד, לא הוצג ולו מסמך אחד מטעם רשות המסים שמאשר את ההסכמה הנטענת. מעבר לכך, עו"ד פורר עצמו, האיש שניהל את השיח הישיר עם סגנית פקיד השומה, לא זומן לעדות. השופט רומנוב ייחס לכך משקל משמעותי. לדבריו, מהעובדה שבכתב התובענה עצמו נטען כי תשובה עדיין לא ניתנה במועד הגשתו, עולה “אי בהירות לגבי האופן שבו עו"ד פורר ראה את הדברים”. במצב כזה, הוא קבע, “לא ניתן להסתפק בכתובים אלא היה צורך לזמן את עו"ד פורר לעדות כדי שיסביר את הדברים ויבהיר אותם”. אי זימונו, כך נקבע, פועל לחובת המבקש.

בסופו של דבר הגיע בית המשפט למסקנה כי הנטל המוטל על שחם לא הורם. “המסקנה העולה מהראיות שהובאו לפניי היא, שלא עלה בידי המבקש להרים את נטל הראיה המוטל עליו ולהוכיח שהמשיב נתן את הסכמתו”, כתב השופט בהכרעת הדין, והוסיף כי אין די בהתנהלות או בציפייה סובייקטיבית כדי לבסס הסכמה מחייבת של רשות מינהלית. התביעה נדחתה, ושחם חויב בהוצאות משפט בסכום כולל של 15 אלף שקל. עם זאת, בית המשפט הדגיש כי ההכרעה מוגבלת לשאלת ההסכמה בלבד, ושהתובע רשאי להגיש תביעה חדשה בנוגע לטענות אחרות שהעלה, מבלי שתקופת ההתדיינות הארוכה תפגע בו מבחינת התיישנות.

מה בעצם ניסה התובע להשיג דרך ההליך הזה, מעבר למכירת המניות עצמה?
המכירה עצמה היתה כמעט סמלית מבחינת כסף, אבל המשמעות האמיתית היתה מיסויית. המבקש רצה ליצור הפסד הון גדול מאוד, שיוכר לצורכי מס, ובכך לקזז אותו מרווחים שנצברו לו בעבר. בלי מכירה בפועל - גם אם במחיר נמוך מאוד - ההפסד הזה לא נוצר מבחינת רשות המסים.

למה היה כל כך חשוב למבקש שהמכירה תיחשב כאילו בוצעה דווקא ב-2014?
כי ב-2014 היה למבקש רווח הון משמעותי במיוחד. אם ההפסד היה מוכר באותה השנה, היה ניתן לקזז אותו ישירות מול הרווח. אם המכירה היתה מתבצעת בשנים מאוחרות יותר, הקיזוז כבר לא היה אפשרי באותו אופן, והמשמעות הכלכלית היתה שונה לחלוטין.

אם רשות המסים באמת חשבה שיש למניות פוטנציאל עתידי, למה היא לא פשוט מימשה אותן בעצמה?
זו אחת השאלות שההליך נגע בהן בעקיפין. רשות המסים מחזיקה לעתים בנכסים משועבדים כבטוחה, אבל היא לא תמיד ממהרת לממש אותם. השיקולים יכולים להיות כלכליים, משפטיים ואפילו אסטרטגיים. עם זאת, בית המשפט לא הכריע כאן בשאלה האם ההתנהלות הזו היתה מוצדקת, אלא רק אם ניתנה הסכמה למכירה במועד מסוים.

האם אפשר להבין מהפסק הדין שבעל נכס משועבד לא יכול לעשות בו שום פעולה בלי אישור הנושה?
לא בהכרח. פסק הדין לא קובע כלל גורף כזה. הוא רק אומר שבמקרה הספציפי הזה, המבקש לא הוכיח שהתקבלה הסכמה למכירה. השאלה העקרונית של זכויות חייב לממש נכס משועבד עלתה, אבל לא הוכרעה, ונשארה פתוחה להליך אחר.

למה בית המשפט הקפיד כל כך לצמצם את הדיון רק לשאלה אחת?
מכיוון שזו היתה המסגרת שהמבקש עצמו קבע כשהגיש את התביעה. הוא בחר בהליך קצר וממוקד של המרצת פתיחה, וטען טענה אחת ברורה: שיש הסכמה. בית המשפט הדגיש שוב ושוב שמי שמגדיר את גבולות המשחק הוא התובע, ושלא ניתן להרחיב את המגרש בדיעבד.

האם העובדה שהתיק נמשך כמעט עשר שנים השפיעה על התוצאה?
באופן עקיף כן. הזמן שחלף הפך חלק מהשאלות למסובכות יותר, הקשה על בירור עובדתי מלא, והדגיש את החשיבות של היצמדות מדויקת לכתבי הטענות המקוריים. עם זאת, ההכרעה עצמה התבססה על הראיות, או על היעדרן.

עד כמה העובדה שעורך הדין הקודם לא הובא לעדות היתה קריטית?
מאוד. בית המשפט ראה בעורך הדין עד מפתח, משום שהוא זה שניהל את המגעים הנטענים. כשהוא לא העיד, נוצר פער שלא ניתן היה לגשר עליו רק באמצעות מכתבים. בהקשר הזה, השתיקה פעלה לרעת המבקש.

האם פסק הדין אומר משהו על התנהלות רשות המסים באופן כללי?
לא במובן של ביקורת עקרונית. השופט אף ציין במפורש שהוא לא נוקט עמדה בשאלות הרחבות יותר של תום לב, עיכובים או שיקולים מיסויים. פסק הדין זהיר מאוד ומוגבל לנקודה אחת קונקרטית.

מה המשמעות המעשית של האפשרות להגיש תביעה חדשה?
זו נקודה חשובה. בית המשפט קבע במפורש שהמבקש לא נחסם מלטעון טענות אחרות, למשל לגבי הזכות לפדות משכון או טענות מיסויות, ושגם תקופת ההתדיינות הארוכה לא תיספר נגדו בהתיישנות. כלומר הדלת לא נסגרה לגמרי.