סד"א/זכות ערעור על סעד הצהרתי כפס"ד חלקי/עליון

עובדות וטענות: חיים אורבוך (המשיב בערעורים, ולהלן: התובע) עסק בחינוך ובהוראה בבתי ספר כעובד של משרד החינוך. בשנות החמישים, פיתח התובע שיטה יחידנית בהוראת המתמטיקה וחיבר ספרים המכונים "צעד צעד" וכן "מתמטיקה חדישה סביבתית מובנית". בשנות השבעים החל המרכז לטכנולוגיה חינוכית (להלן: מט"ח או הנתבע) לפתח ולהוציא חוברות "ועוד אחת". בשנת 1997, הגיש התובע תביעה נגד מט"ח ונגד משרד החינוך (להלן ביחד: הנתבעים) בטענה להפרת זכויות היוצרים שלו. בכתב התביעה המתוקן צוין כי התביעה היא כספית, למתן חשבונות, צו מניעה וצו הצהרתי. בביהמ"ש המחוזי התמקד הדיון בשאלת הפרת זכויות היוצרים. ביהמ"ש קבע בהחלטה שכותרתה "פסק דין חלקי" (להלן: ההחלטה) כי "בספריהם של הנתבעים היתה הפרה של זכויות היוצרים של התובע" (להלן: הסעד ההצהרתי). קביעה זו התבססה על דוגמאות השוואה אחדות ביחס לחלק מעשרות הספרים שהוצגו לבית המשפט. בחלק מהדוגמאות נקבע שהיתה הפרה ובחלק לא. כן נקבע, כי למשרד החינוך אין זכות בחיבוריו של התובע, שכן אין לחיבור הספרים על ידו גוון של פעילות במסגרת עבודתו במשרד החינוך. לעניין התרופות קבע בית המשפט, כי נוכח מורכבות העניין, ראוי לתת הזדמנות לבעלי הדין להביא את טיעוניהם במלואם. הדיון בעניין זה הועבר אפוא לשופט אחר, נוכח פרישתו הקרובה של כב' הש' קלינג. על החלטה זו הוגש ערעור מטעם מט"ח וערעור מטעם משרד החינוך.

דיון משפטי: כב' הש' מ' נאור: נקודת המוצא היא שהחלטת ביהמ"ש המחוזי, על אף שכותרתה "פסק דין חלקי", הינה החלטת ביניים, קרי, החלטה אחרת ולא פסק דין. לפיכך, היה על הנתבעים להגיש בקשת רשות ערעור ולא ערעור. אמנם שאלה זו באה מיוזמתו של בית המשפט בעת הדיון ולא ביוזמת התובע, אולם בית המשפט אינו כבול להסכמות הצדדים בעניין סדרי הדין ו"שתיקת המשיב ואפילו הסכמתו, אינן יכולות להעניק זכות ערעור מקום שנדרשת לכך רשות" (ע"א 7975/03 בנק הפועלים נ' לוי). השאלה היא האם יש מקום לדון בערעור כפי שהוגש. לטיב הסעד שניתן בהחלטה משקל נכבד בכגון דא. הצדדים מסכימים כי נקבעה הפרה של זכויות יוצרים וכי הדיון בתרופות נדחה לשלב הבא. אם מדובר ב"החלטה אחרת", הרי שלכל הדעות אין ערעור בזכות אלא ערעור ברשות. הסכמת הצדדים למתן רשות ערעור יכולה להוות שיקול, אך לא שיקול מכריע, בהחלטת ערכאת הערעור אם להיכנס לעובי הקורה בשלב של החלטת ביניים וליתן רשות ערעור. לעניין הכרעה האם מדובר בפסק דין או בהחלטה אחרת, אין חשיבות לכותרת שניתנה להחלטה כשלעצמה. אם לאור תוכן ההחלטה ומהותה היא רק שלב ביניים לשם קביעת הסעד הסופי, הרי שהיא איננה פסק-דין חלקי אלא החלטה אחרת ונדרשת הגשת בקשת רשות ערעור (ע"א 277/81 גרינהאוז נ' גרינהאוז לוז). המחלוקת בין הצדדים בשאלה שלפנינו היא האם הסעד ההצהרתי שנתבקש וניתן בביהמ"ש המחוזי הינו סעד מיוחד ונפרד (שאז מדובר בפס"ד חלקי) או שמא רק מנגנון לקראת בירור הסעד הסופי שינתן בתובענה (שאז מדובר בהחלטה אחרת). הסעד ההצהרתי שנתבקש וניתן לא נזכר בכתב התביעה המקורי, אלא רק בכתב התביעה המתוקן. גלגוליו מלמדים כי הסעד ההצהרתי אינו עומד על רגליו שלו אלא צורף כ"תחליף-תחפושת" לסעד האופרטיבי שנתבקש, עקב מניעות שהיתה קיימת באותה עת בנוגע למתן צווי מניעה נגד המדינה, מניעות שלא קיימת עוד כיום. על מהות האבחנה בין פסק דין להחלטה אחרת ונפקותה עמד ביהמ"ש ברע"א 8813/05 עמותת במות נ' מ"י: "השאלה בהקשר זה היא, האם "נסגר התיק" או שמא נותר לשופט עניין נוסף לדון בו בגדר ההליך. אם התשובה היא שהתיק נסגר, הרי שמדובר ב"פסק דין", ולא - לפנינו "החלטה אחרת". כמו כן, כאשר מכריע בית המשפט בחלק מן הסעדים והעילות או לגבי חלק מהנתבעים, הרי שלפנינו "פסק דין חלקי"...כאשר ניתנת החלטה על ידי שופט, הרי שסיווגה כ"החלטה אחרת" יוביל לכך שדרך התקיפה הנכונה תהא הגשת בקשת רשות ערעור לערכאת הערעור (סעיפים 41(ב) ו-52(ב) לחוק בתי המשפט), ואילו סיווגה כ"פסק דין" יחייב השגה על דרך הגשתו של ערעור לערכאת הערעור...". נושא נוסף שעלה בהחלטת ביהמ"ש המחוזי הוא טענת הנתבעים, בין השאר, למניעות ושיהוי בשל המועד בו הוגשה התביעה. בנושא זה נקבע, כי "השתהותו של התובע על הפרת זכויות יוצרים עלולה לפגוע בתביעתו לציווי המכוון למנוע את השימוש ביצירה המפרה, אולם אין הוא עומד בדרך של התובע לפיצוי על ההפרה". ואולם, בית המשפט לא קבע, לא צו מניעה נגד מט"ח ולא פיצויים. אות וסימן הוא שההצהרה שניתנה איננה סוף פסוק, להשקפתו של בית המשפט עצמו, אלא בגדר הצהרת-ביניים לקראת המשך הטיפול בתביעה. כמו כן, הסעד ההצהרתי החלקי איננו מהווה קביעה אופרטיבית מיידית המקנה לתובע זכות לצו מניעה מוגדר ולו כנגד מט"ח או לסעד כספי מוגדר בשלב זה של ההתדיינות. הסעד ההצהרתי שניתן מחייב קביעה נוספת אשר תתחום את היקף הסעד ההצהרתי הראשוני. בנסיבות אלו, אין לומר כי ניתן כאן פסק דין חלקי כמובנו בתקנה 191 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. גם התובע עצמו סבור שיש בידו רק "הצהרה כי היתה הפרה של הזכויות. אולם, הצהרה זו, שאינה מגדירה ואינה גודרת מה בדיוק ההפרה והיכן בספרים היא מצויה, מותירה גם את התובע בהמתנה להמשך הדיון בביהמ"ש המחוזי. הסעד ההצהרתי שניתן הוא שלב ראשון בדרך לקביעת הסעד הסופי: ביהמ"ש המחוזי הדגיש כי "אין החלטתי זו מסיימת את ההליכים" וציין במפורש כי הצדדים התייחסו רק לפן ההפרה ולא לפן התרופות. דהיינו, ההחלטה נועדה במהותה לשמש שלב ראשון בדרך לקביעת הסעד הסופי. החלטה שכזו היא החלטה אחרת, הואיל והיא אינה מסיימת אלא את השלב הראשון של הדיון. ככזו, ניתנת היא לערעור ברשות או לערעור בזכות במסגרת הערעור על פסק הדין הסופי. מכאן, שהערעור הוגש שלא כדין ודינו להימחק.