בתימ"ש/סמכות בי"ד רבני בגירושי זוגות מעורבים/עליון

עובדות וטענות: במשך השנים החלה מתפתחת בבתי הדין הרבניים תופעה חדשה על פיה, פונים בני זוג מעורבים, שאחד מהם יהודי והשני אינו יהודי, בבקשה משותפת להתיר את קשר הנישואין ביניהם ולקבוע את מצבם האישי, וזאת בדרך של הכרזה כי הנישואין אינם תופסים. העתירה דנן הינה עתירה ציבורית אשר הוגשה בידי עורך-דין המתמחה בדיני אישות ועניינה, סמכותם של בתי הדין הרבניים להתיר נישואין בין זוגות מעורבים. לטענתו, סמכותו של ביה"ד הרבני לדון בענייניהם של זוגות מעורבים קמה, לפי חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (נישואין מיוחדים), תשכ"ט-1969 (להלן: חוק התרת נישואין), רק מכוח הפנייה של נשיא ביהמ"ש העליון. סמכותו הישירה של בית הדין מותנית בכך שכל המתדיינים שייכים לעדה היהודית. סעיף 9 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג-1953 (להלן: חוק שיפוט בתי דין רבניים), הקובע כי בענייני מעמד אישי של יהודים אשר בהם אין סמכות שיפוט ייחודית, תהא לביה"ד הרבני סמכות שיפוט לאחר שכל הצדדים הנוגעים בדבר הביעו את הסמכתם לכך. לטענת העותר, הסעיף מקנה סמכות לביה"ד הרבני רק כשכל בעלי הדין הם יהודים. בעתירה נטען כי בתי הדין הרבניים אינם מאמצים פירוש זה של סעיף 9. נמסר בעתירה על קיומו של נוהג של בתי דין רבניים להתיר נישואין של בני זוג שאינם משתייכים לאותה עדה דתית מוכרת, הפונים בהסכמה לבית הדין. העתירה הופנתה נגד בית הדין הרבני האזורי בירושלים ונגד אחד מדייניו (משיבים 1 ו-2), אשר פסקו התרת נישואיהם של זוגות מעורבים, בהם רק אחד מבני הזוג הוא יהודי. כן הופנתה העתירה כנגד משיב 3, מנהל בתי הדין הרבניים, בדרישה כי ינחה את בתי הדין שלא לדון בהתרת נישואיהם של זוגות מעורבים. משיבים 4 ו-5, שר הפנים ומשרד הפנים, נדרשו בעתירה לפרסם הנחיות לפקידי הרשום בלשכות רשום האוכלוסין, האוסרים לרשום פסקי דין או החלטות מאת בתי דין רבניים המתירים נישואיהם של זוגות מעורבים.

דיון משפטי: כב' הנש' הש' א' ברק: סמכות השיפוט של בתי הדין הרבניים בענייני המעמד האישי נקבעו בעבר בסעיף 53 בדבר המלך במועצה. סעיף זה בוטל ברובו עם חקיקתו של חוק שיפוט בתי דין רבניים. חוק זה מבחין בין סמכות שיפוט ייחודית של בתי הדין הרבניים, לבין סמכות שיפוט מקבילה שלהם ושל בתי המשפט האזרחיים. סמכות השיפוט הייחודית היא בשלוש אלה: "ענייני נישואין וגירושין של יהודים בישראל אזרחי המדינה או תושביה" (סעיף 1); "בכל עניין הכרוך בתביעת הגירושין, לרבות מזונות לאשה ולילדי הזוג" (סעיף 3); וענייני חליצה (סעיף 5). בשאר ענייני המעמד האישי (כהגדרתם בסעיף 51 לדבר המלך במועצה) סמכות השיפוט אינה ייחודית. היא נתונה במקביל לבית הדין הרבני ולבית המשפט האזרחי. בתביעת מזונות של אשה, שלא אגב גירושין, הבחירה היא בידי האשה (סעיף 4). בשאר ענייני המעמד האישי ניתנת סמכות שיפוט לבית הדין הרבני, אם כל הצדדים הנוגעים לדבר הסכימו לכך. בהיעדר הסכמה, סמכות השיפוט היא בידי בית המשפט האזרחי ולו נתונה הסמכות השיורית. סמכות מקבילה זו בענייני המעמד האישי (למעט בענייני מזונות שלא אגב גירושין) מעוגנת בסעיף 9 לחוק שיפוט בתי דין רבניים. הוראות דומות מופיעות גם לגבי בתי הדין הדרוזיים ובתי הדין הדתיים של העדות הנוצריות. ההלכה המושרשת, הן בתקופת המנדט והן לאחר קום המדינה, הינה כי סמכותו של כל בית דין דתי מותנית בהשתייכותם של כל הצדדים לדת (לעניין יהודים, מוסלמים ודרוזים) או לעדה (לעניין העדות הנוצריות המוכרות) של בית הדין. המארג הסבוך של סמכויות השיפוט (הייחודיות והמקבילות) בענייני המעמד האישי מעורר את השאלה בדבר זהות בית הדין הדתי המוסמך לדון בענייני המעמד האישי כאשר הצדדים הנוגעים בדבר אינם בני דת או עדה אחת? עם חקיקתו של חוק התרת נישואין ב-1969. בכל הנוגע בבני זוג שאחד מהם יהודי והשני אינו יהודי, נקבע, כי ענייני התרת נישואין שלהם יהיו בשיפוטו של "בית משפט מחוזי או בית דין דתי, הכל כפי שיקבע נשיא בית המשפט העליון". הטעם לכך הוא, שענייני התרת נישואין של בני זוג אלה אינם בשיפוטו הייחודי של בית דין דתי, שכן הסמכות הייחודית של בית דין דתי בענייני התרת נישואין מותנית בהיות כל הצדדים המעורבים בני אותה דת או עדה. ביסוד שיקול דעתו של נשיא ביהמ"ש העליון עמדה השאלה, מהו הסדר הסמכויות שיהא המועיל ביותר מנקודת מבט הצדדים, הכל תוך התחשבות במכלול של נסיבות ושיקולים. השיקול האחד והמרכזי היה יעילות ההתרה והאפקטיביות שלה לצורך הבטחת חירותם של בני הזוג להינשא בעתיד. קביעת סמכות השיפוט נעשתה כך שלא תיגרם בעקבות התרת הנישואין פגיעה בזכויות הצדדים או במעמדם ובכדי שכל אחד מבני הזוג יוכל, אם ירצה בכך, להינשא לאחר על פי הדין הנוהג במדינה. לעתים, ככל שהדברים אמורים באפקטיביות התרת הנישואין, לא הרי החלטה לפיה הנישואין בטלים כהחלטה לפיה הנישואין בטלים מעיקרא; לא הרי החלטה כי הצדדים גרושים כהחלטה לפיה הנישואין בטלים. שיקול שני היה כי, ככלל, אין לאלץ אדם להישפט בפני בית דין דתי אם האיש הוא בן דת אחרת. וודאי שאין לאפשר מצב בו צד אחד מנצל דין דתי החל על אחד מבני הזוג לשם השגת יתרונות בסכסוך משפטי בין בני הזוג. בהקשר זה עשוי היה הנשיא להתחשב בשאלה, האם מלבד התרת הנישואין, קיימות מחלוקות בין בני הזוג, אשר טרם באו על פתרונן בערכאות השיפוט האזרחיות. שיקול שלישי עניינו היה הדין אשר בחסותו נערכו הנישואין, שכן בשעת עריכת הנישואין כפפו שני בני הזוג עצמם לעול דין הנישואין ולא ראוי לתת יד למי מהם להשתמט מדין שקיבל על עצמו, בשעתו, מרצונו החופשי. שיקול רביעי היה השלכותיה של התרת הנישואין על צדדים שלישיים ובפרט על ילדי בני הזוג. בשנת 2005, הוכנס תיקון מקיף לחוק התרת נישואין לפיו, בקשות להתרת נישואין של בני זוג מעורבים לא יוגשו עוד לנשיא ביהמ"ש העליון אלא לביהמ"ש לענייני משפחה. נקבע, כי בעניינים כגון דא, יפנה סגן נשיא ביהמ"ש לענייני משפחה לראש בית הדין הנוגע בדבר, כדי שיקבע אם יש צורך בגירושין על פי הדין הדתי שלפיו הוא דן, ולו מספק, כדי שבן הזוג שעליו חל אותו דין דתי יוכל להינשא מחדש. אם קבע בית הדין כי יש צורך בגירושין, יעביר ביהמ"ש לענייני משפחה את הבקשה להתרת נישואין לבית הדין הדתי. בכך מבטיח החוק כי נשואי בני זוג יותרו גם לפי הדין הדתי החל על כל אחד מהם, כדי ששניהם יהיו רשאים להינשא מחדש, והכל במידה שהדין הדתי מאפשר זאת. בכל המקרים האחרים, שאינם מועברים לבית דין דתי, תידון הבקשה להתרת נישואין בפני ביהמ"ש לענייני משפחה אשר פוסק על פי כללי ברירת דין המפורטים בחוק, המבוססים על כללי המשפט הבינלאומי הפרטי. הסכמת בני הזוג משמשת לעולם עילה לגירושין. ענייננו, בזוגות מעורבים (בני דתות ועדות שונים) המבקשים בהסכמה לפנות לבית הדין הדתי, כדי שהוא יתיר את נישואיהם. השאלה הינה אם יש בכוחה של הסכמה זו להעניק סמכות שיפוטית לבית הדין הדתי. בכל הנוגע לבתי הדין הרבניים, הוראת המפתח טמונה בסעיף 9 לחוק שיפוט בתי דין רבניים, אשר מעמידה שלושה תנאים מצטברים להענקת סמכות לבית הדין הרבני: שהעניין הוא מענייני המעמד האישי המפורטים בסימן 51 לדבר המלך במועצה. תנאי זה מתקיים בבקשתם של הזוג המעורב המבקש התרת נישואיהם. בקשה זו נופלת לגדר "תביעות בענייני נישואין או גיטין". התנאי השני הינו הסכמתם של הנוגעים בדבר. תנאי זה מתקיים בענייננו. התנאי השלישי הינו כי ענייני המעמד האישי, עליו מסכימים הנוגעים בדבר להתדיין בפני בית הדין הרבני, הוא "של יהודים". גדר הספיקות הוא, אם תנאי זה מתמלא כאשר רק אחד מבני הזוג הוא יהודי? התשובה הינה בשלילה. סמכותם של כל בתי הדין הדתיים – בין סמכות ייחודית ובין סמכות מקבילה – מותנית בהשתייכותם הדתית או העדתית של הנוגעים בדבר. אחרת, אין לבית הדין סמכות שיפוט. כך נפסק בתקופת המנדט; כך נפסק עם קום המדינה; זהו גם הדין כיום. מבנה הסמכויות של בתי הדין הדתיים – לרבות בית הדין הרבני – מבוסס על כך, שסכסוך בענייני המעמד האישי בין בני דתות או עדות שונות אינו בסמכותו של בית דין דתי כלשהו אלא בסמכותו של בית המשפט האזרחי (כיום, ביהמ"ש לענייני משפחה). כאשר הסכסוך בין בני דתות או עדות שונות נוגע בענייני התרת נישואין, נקבע מסלול מיוחד ובלעדי, המאפשר הסמכה של בית דין דתי לדון בדבר. הפנייה, כאמור, היא לביהמ"ש לענייני משפחה, הפועל על פי החוק המתוקן להתרת נישואין. מאז הוראות דבר המלך במועצה, לא נפרץ מבנה מתואם זה, ולא הוכרה סמכות שיפוט של בתי דין דתיים כאשר רק אחד הצדדים הוא בן הדת או העדה של בית הדין. הכרה בסמכות כזו, יוצרת מסלול מקביל ועוקף למסלול שנקבע בחוק התרת נישואין ובחוק המתוקן להתרת נישואין. מסלול מקביל ועוקף זה נוגד את המבנה הקיים ואת התכלית המונחת ביסודו. הוא משבש את חלוקת הסמכות בענייני המעמד האישי בכלל ובעניין התרת נישואין בפרט. די בכך כדי לשלול הפירוש לפיו יש בכוחה של הסכמה בין בני עדות או דתות שונות כדי להעניק סמכות שיפוט בענייני המעמד האישי בכלל ובענייני התרת נישואין בפרט לבית דין דתי של אחד מהצדדים הנוגעים בדבר.